קרבן העדה על תלמוד ירושלמי תענית· רבי דוד פרנקל
פרק ג · הלכה ג
מתני' וכל סביבותי' מתענות. שאותה העיר שלא ירדו בה גשמים תלך לקנו' תבוא' בעיר שירדו בה גשמים ויהיה רעב:
גמ' זכותא דחקלא עבדא. זכות השדה נמי מהני ודריש לה מדכתיב חלקה אחת תמטר ולא כתיב על חלקה אחת אמטיר אלא זכות עצמה מהני לה:
מפני ד' דברים יורדין. הגשמים מלמעלן אע"ג דעננים ממי אוקיינוס הם שותין וגם התהום עולה ומשקה כדאמרינן לעיל פ"ק דף ג' א"כ לא היה צורך כלל שירדו מלמעלן אלא מפני ד' דברים אלו:
מפני בעלי זרוע. שיגזלו הנהרות המושכות מדאגה שלא ישתו שדותיהם מלמטן ועוד כי ימשכו השדות לגבולם ימצאו העניים מים לשתות אבל בראותם שכבר ירדו הגשמים מלמעלה שוב אינן גוזלין שיודעין שאינן צריכין להם:
ומפני טללים הרעים. שע"י המטר האויר מזדכך:
ושיהא העליון שותה כנמוך. ואילו בא מלמטה היו המקומות הנמוכים שבעי' יותר ממקומות הגבוהים:
ושיהו הכל תולין עיניהם לשמים. שלא ידעו ויבינו אם צריכין לגשמים עד סוף השנה משא"כ עכשיו ברביעה הראשונה יודעין שצריכין לרחמים וגם יכירו ההשגחה ויכנעו לפני ה':
בזכות הארץ. היינו ארץ ישראל כדכתיב תמיד עיני ה' אלקיך בה:
בזכות החסד. שעושין בני אדם הקב"ה מתחסד עמהן ונותן להם מזון בחסד כדכתיב נותן לחם לכל בשר כל"ח:
בזכות היסורין. כגון התענית והתפלה והכנעה:
אם לשבט וכו'. אירידת הגשמי' קאי ואם לשבט היינו יסורין:
בעון עכו"ם. מדה כנגד מדה הוא מסתיר פניו אף הקב"ה מסתיר פניו ממנו:
ומגלי עריות. שנאמר כי בעד אשה זונה עד ככר לחם:
ושופכי דמים. כי הוא מנע שתהא הארץ נושבת לכן הגשמים נעצרים והארץ שממה:
שהוא עושה את הבריות ענוים אלו לאלו שעונים זה לזה שלום שבעצירת הגשמים אין שם שאילת שלום כדתנן בפ"ק דמכילתין נ"ל ורש"י פירש שיש שדה מתברכת ויש שדה שאינה מתברכת ומתנשאים אלו על אלו:
כנשיאים. מתנשאים אלו על אלו א"נ שאין צריכין לכלום:
חזיונות חזיונות. שמקצת מקומות נראו ומקצתן מכוסין ואף השמש והירח שמאירין לעולם פעמים מכוסים ע"י העננים: