אור ברסלב

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי שקלים· רבי דוד פרנקל

פרק ד · הלכה ד

הלכה ג

מתני' המקדיש נכסיו. וסתם הקדש לבדק הבית:

והיו בהם דברים הראויים לקרבנות ציבור. היינו קטורת:

ינתנו לאומנין בשכרן. ויוצאין לחולין אע"פ שאין דבר אחר נכנס תחתיו דקסבר הקדש מתחלל על המלאכה דכתיב ועשו לי מקדש שתהיה המלאכה נעשית מן ההקדש:

אינה מן המדה. כלומר אין מדה זו שאתה אומר כמדה האמורה לעיל בקטורת ואין ראוי אלא שתשוה מדותיך הלכך מפרישין מהן שכר האומנין וכו' כדאמרינן לעיל גבי מותר הקטרת שאין הקדש מתחלל על המלאכה:

ודמיהן יפלו וכו' לבדק הבית. דסבר סתם הקדש לבדק הבית ואפי' במידי דחזי למזבח אבל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח שהמקדיש תמימים לבדק הבית אין נפדים אלא למזבח והדמים יפלו לבד"ה:

ויביא בדמיהן עולות. קסבר מידי דחזי למזבח מסתמא למזבח אקדשינהו הלכך זכרים עצמן יקריבו עולות אבל נקבות אין קרבות שלמים דדעתיה דמקדיש שיהיו כולן לגבוה הלכך ימכרו לצרכי זבחי שלמים דכיון דראויות למזבח חלה עלייהו קדושת המזבח ויביא בדמיהן עולות:

המקדיש בפירוש. שאמר בהמה ונכסי להקדש דכיון שהפרישן והבדילן זו מזו ואעפ"כ לא אמר בהמה למזבח ונכסי לבדק הבית שמעינן שדעתו שהכל ילך אל מקום אחד לבדק הבית אבל המקדיש סתם כל נכסיו אמרינן דעתו להקדיש כל דבר למה שהוא ראוי:

יינות שמנים וסלתות. שהן ראויין למנחות ולנסכים:

ועופות. תורים ובני יונה:

ר' ליעזר וכו'. טעמו מפרש בגמ':

גמ' קטרת. היינו דברים הראויין לקרבנות ציבור דבהמה ויינות ושמנים וסלתות כבר תני להו וקסבר יחיד מתנדב קטורת ור' הושעיא פליג כדפי' לעיל:

תמן תנינן. בתמורה פ"ז:

ומועלין בגידוליהן. שהמקדיש בהמה לבדק הבית מועלין בחלבה:

ואין בהן הנאה לכהנים. משא"כ בקדשי מזבח הבשר או העור לכהנים:

דר"א היא. הא דתנן סתם הקדשות לבד"ה דמשמע אפי' על בהמה אתיא כר"א:

מה אנן קיימין. במאי איירי הך קרא אם במקדיש בית ממש:

ה"ג כי פליגי במקדיש נכסיו. וה"פ דווקא במקדיש נכסיו הוא דאר"א שאף דמי הבהמות יפלו לבדק הבית שאין אדם חולק נדרו ומדשאר נכסיו לבדק הבית אף בהמה נמי:

אבל במקדיש עדרו. כלומר במקדיש בהמות לחוד אף ר"א מודה שהן למזבח כיון שראויין למזבח:

כל עמא מודיי. אפי' ר"י מודה שהוא לבדק הבית שאין אדם חולק נדרו:

בהמה לא למזבח היא. בתמיה וכיון דבהמה למזבח נימא הכל למזבח אפילו שאר נכסיו שאין אדם חולק נדרו וספיקא לחומרא:

ומשני בהמה. ודחי למזבח היא אלא הכא אזלינן לקולא ואמרינן לבדק הבית הוא מדסתם המקדיש הזה ולא פירש שמקדיש בהמות אלא אמר נכסיו הוה ליה כאומר בפירוש שיהו לבדק הבית:

לא שנייא וכו'. ל"ש המקדיש נכסיו ול"ש המקדיש עדר בתרווייהו פליגי ר"א ור"י:

שפודין תמימים. כגון שעבר והקדיש תמימים לבדק הבית כשהן נפדין בעור שהן תמימים יוצאין לחולין:

מתני'. דחולין פרק הזרוע נמי דייקא:

מתניתא אמרה כן. בתמיה הא לא תנן אלא ולדן וחלבן של בעל מום שנפדו של בעל מום קבוע הוא דמותרין לאחר פדיונן אבל של תמימים אפילו לאחר פדיונן אסור:

תיפתר. הא דקאמר ר' יוחנן שפודין תמימין ואח"כ הוממו יוצאין לחולין וקמ"ל אע"ג דבשעת פדיון תמימין היו יוצאין לחולין ופי' הרא"פ בזה אינו מחוור כלל:

מתניתא. דפ"ז דתמורה אמרה כן דתנן התם יש בקדשי מזבח וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן משא"כ בקדשי בדק הבית והיינו בשקדם הקדשן למומן ה"נ אם נפדו תמימים והוממו יוצאין לחולין:

אין תימר וכו'. דאם נאמר לא יצאו לחולין א"כ לעולם בקדושת בדק הבית קיימין איך תנן במתני' לר"א זכרים שהוקדשו לבד"ה ימכרו לצרכי זבחי עולות:

בעלי מומין. המקדיש בעלי מומין למזבח אע"ג שהוא עובר משום חמשה שמות מ"מ קדושת מזבח חל עליהן:

ליידה מילה. לאיזה דבר חל עליהן קדושת המזבח:

ומשני לגיזה ועבודה. דאילו קדשי בדק הבית מותרין בגיזה ועבודה וקדשי מזבח אסורין:

לעולתו לפסחו ולאשמו. ואלו אינן באין אלא זכרים:

שכן מצאנו עולת נקיבה בעוף כשרה. דאמר מר תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף הלכך חל עליה שם עולה שתרעה ותעשה תמורה:

ואר"י טעמא דר"ש. אליבא דרשב"י אם מין במינו הוא חלוק עליו אפילו באיל גופיה שמביא לאשם אם שינה אינו חל עליו שם אשם כדמסיק כ"ש אם מקדיש נקבה לאשם שאינו קדוש:

ה"ג הביא בן שתים לא יצא. וכ"ה בבבלי וברמב"ם:

כן ר"ש אמר. לשיטת ר"ש בן יהודה דכל מידי דלא חזי ליה לגופיה לא נחתי ליה קדושת הגוף ואפילו עולה הלכך אינן צריכין לרעות אלא ימכרו מיד לצרכי אותו המין ואינן עושין תמורה:

ה"ג א"ר אין אני רואה וכו'. וכ"ה בבבלי:

שמא הקדש פסח בא שלמים. שכן מותר פסח קרב שלמים ושלמים באין נקבה ואע"ג דהך נקבה לא קרבה שלמים אפי' לאחר הפסח אלא תרעה מיהו שם שלמים עלה ונחתה לה קדושת הגוף:

ופריך ולימא ולא אראה דבריו של ר"ש באשם. הואיל ומותר אשם קרב עולה ואישתכח דהך נקבה דאשם עולה היא ותיקדש קדושת הגוף:

גופו קרב שלמים. הפסח עצמו לאחר הפסח קרב שלמים הלכך חל עליו שם שלמים:

אין גופו קרב עולה. אלא ירעה עד שיסתאב ודמיו יפלו לנדבה לקייץ המזבח:

מאי כדון. במאי פליגי ת"ק ור"ש ודברי הרא"פ בזה אין נראין:

ההין אמר וכו'. ת"ק סבר קדושת דמים קדש אפי' אינו אלא קדושת דמים עושה תמורה דמגו דנחתא ליה קדושת דמים קדוש נמי קדושת הגוף ור"ש סבר דוקא אם קדש קדושת הגוף מתחילה הוא דקדש לרעיי' ולתמורה אבל קדושת דמים לא דלא אמרינן מגו:

איש איש מבית ישראל. ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה:

הכל קרב לעולה. כל מה שהם נודרים ומתנדבים מדברים אשר יקריבו לה' אפי' יינות ושמנים וסלתות יהיה לעולה:

ואת אמרת בבקר לרבות נקבות. בתמיה לא לכתוב זכר ולא בבקר:

ומשני ודכוותה כתיב תמים. דכתיב תמים זכר ואפ"ה קדש לדמי דתנן המקדיש בעלי מומין למזבח אע"פ שהוא עובר בלא תעשה מה שעשה עשוי דכתיב. ולנדר לא ירצה רצוי הוא דלא מרצה הא מיקדש קדשי לדמי ה"נ לכתחילה לא יקדיש נקיבה מיהו אי מיקדש קדשי לעולה קדשי לדמי:

מה ביניהון. מאי איכא בין ר"ע לרבי פפייס:

שיבטא דכדכדא ביניהון. וכדכד היינו עץ שיש לאורגים שראשו חד ומעבירו על השתי כשהוא מתוח לפניו ושובט בו החוטין ומקרב המבדילין בין שני חוטין העליונים ותחתונים ומיד נוחים להתפרק ונפתח שער לירות בו חוט הערב וקאמר רב שיש הפרש גדול ביניהם דהא דקאמר ר' פפייס שהמקדיש בפירוש כדברי ר"א היינו שהקדיש בפירוש לבד"ה אבל הקדיש סתם כר"י ור"ע סובר שסתם הקדישות לבדק הבית א"נ ה"ק כשם שהכדכד מקרב המבדילין כך קרובים דברי ר"פ ור' עקיבא דהמקדיש בפירוש היינו שפירש נכסי ובהמה וכדפרישית במתני' ואפשר לומר דאף ר"ע מודה בזה ורא"פ פי' בעניין אחר ודבריו תמוהים ע"ש:

הכל קרב עולה. כל מה שנודרים ונודבים מדברים אשר יקריבו לה' אפי' יינות ושמנים וסלתות יהיו לעולה:

יכול אפי' עופות. יקריב בדמיהן או אם הקדיש עוף יקריבנה עולה:

ת"ל בבקר. הא אינו מקריב בכל מה שמתנדב אלא עולת בהמה בלבד:

תמן אר"י וכו'. אהא דאר"ש הרי פריש נקיבה לעולה עושה תמורה קאר"י דהיינו טעמא לפי שמצינו נקבה בעולת העוף נחתי לה קדושת הגוף ועושה תמורה:

והכא הוא אמר הכין. דהמקדיש עופות ימכרו שמעינן דלא נחתי להו קדושת הגוף דאל"כ אסורין למכור:

קיימתיה. טעמא דר"א דמתני' כדר' שמואל:

לא היא. עצמה:

ולא דמיה. ע"י פדיון כשנפל בה מום:

אלא הקדש דמים. דהיינו קדושת בדק הבית:

ואמרת יאות. ושפיר קאמרת שעופות לבדק הבית:

להקריבו. לעולה לקייץ המזבח אי אפשר דכתיב בבקר:

שאין לעוף פדיון. אף שנפל בו מום כדאיתא בת"כ:

לפום כן וכו'. לפיכך צריך לומר דעופות לא קדש מתחילה אלא קדושת דמים:

טעמא דהין תניא. טעמו דהך תנא דאמר אליבא דר"ש המפריש נקיבה לעולה ולאשם ולפסח אינו עושה תמורה:

אלא אפי' טמאה באותו השם. שלא קרא עליו שם קרבן הראוי לו:

וקשיא בדא כתיב והעמיד והעריך. בתמיה וכי קרבן כזה שהוא תם בעי העמדה והערכה דהא בסיפא דהך קרא כתיב והעמיד והעריך וכאן ממ"נ לא בעי העמדה והערכה או שאינו קדוש כלל או שהוא עצמו קרב למזבח:

ה"ג יצאה נקבה שבעולה. וה"פ אם הקדיש נקבה לעולה הרי היא ראוייה למזבח לשם שלמים:

הרי הרובע והנרבע. דתני בתוספתא פ"ק דתמורה דעושין תמורה ואינה ראויה להקרבה כלל:

אלא. דומיא דטמאה ממש שאין במינה קרבן לאפוקי עולת נקבה שיש במינה קרבן:

ה"ג בהדא כתיב והעמיד והעריך. סיומא דתירוצא דר"ז הוא כיון דקרא איירי בטמאה ממש צריכה העמדה והערכה:

תוכן העניינים

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי שקלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה