קרבן העדה על תלמוד ירושלמי שבת· רבי דוד פרנקל
פרק טו · הלכה א
מתני' ואלו קשרים. המנויין באבות מלאכות דקתני הקושר והמתיר קשר של קיימא שאינו מתירו לעול' דומיא דקושרי חוטי יריעות הנפסקות:
קשר גמלין. קשר שנוקבין לאנקה בחוטמה ונותנין בו טבעת מרצועה וקושרין אותה ועומדת שם לעולם:
וקשר הספנין. כמין טבעת מן דקל או מן רצועה בנקב שבראש הספינה ואותו קשר מתקיים:
כך הוא חייב על התירן. כדילפינן בגמ' מתופרי יריעות שחזרו ומתירין את הראשון:
שיכול להתירו. דלא הדקיה:
אין חייבין עליו. ואפילו עשאו לקיימא:
גמ' מה קשירה היתה במשכן. דהא כל המלאכות ממשכן גמרינן:
ומשני שהיו קושרין את המיתרים. של הקלעים:
ופריך ולא לשעה היתה. הקשירה הלזו שהרי כשנסעו התירו את הקשרים וה"ל קשר שאינו של קיימא שאין חייבין עליו:
כמו שהוא לעולם. שהרי לא ידעו אימתי יסעו:
מכיון שהבטיחן הקב"ה להכניסן לארץ. ידעו שלא יהיו הקשרים לעולם וכיון שכן אינו קשר של קיימא וקשיא מאי קשירה של קיימא היתה במשכן:
מתופרי יריעות למדו. מלאכת הקושר והמתיר:
לעשותן קשרים קשרים. תרי קשרי בהדי הדדי אי אפשר שמגונה הוא אלא מתיר הראשון זורקו וחוזרין וקושרין שתי הראשי' זה בזה:
ההן חייטא אומנא. חייט שהוא אומן אינו מניח צדדי הקשירה של החוט שיהא נראה מבחוץ אלא מבליע שני ראשיו בתוך התפירה:
והיידא אמרה דא. אמאי קאמר חזקיה דבר זה שהחייט האומן מבליע אותן:
מאורגי יריעות למדו. שהן היו קושרין לפעמים וקשיא א"כ היה מגונה שהרי חוטין כפול ששה וניכר הקשר לכך קאמר חזקיה שהיו מבליעין הצדדים:
אורך היריעה האחת. שתהא היריעה נארגת באחת ולא שיארגו חתיכות חתיכות ואח"כ יתפרם יחד ולא היו החוטין ארוכים כל כך והיו צריכין לקשור:
הוה שרי ליה. פתת אותו ומעייל את הצדדים לתוכו:
אפילו ערב. שביריעות לא היה בהן קשר ולא שום חיבור וכ"ש בשתי שניכר יותר לכך צריכין לומר דמתופרי יריעות למדו:
חותל של תמרים. כלי העשוי מכפות תמרים ועושין כמין סלים ונותנים לתוכו תמרים רעים להתבשל:
ופטילייא. היא קופה:
קורע ומתיר. הכיסוי בשבת אם הוא קשור בחבל:
ובלבד שלא יקשור. אח"כ הכיסוי ע"ג החותל: