קרבן העדה על תלמוד ירושלמי שבת· רבי דוד פרנקל
פרק ח · הלכה ו
מתני' תרווד. כף:
חף. שיני הפותחת:
כרכוד. עץ יש לאורגין וראשו חד:
כדי לזרוק בבהמה. דלא טרח איניש למשקל צרור משום עוף להבריחו דבקלא בעלמא סגי:
גמ' סרגיד. היא הפותחת עצמה ל"א סרגיד הם השיניים הקבועים במנעול:
תמן תנינן. בכלים פי"ד:
ניטלה חפין. ועדיין יש נקבים במפתח טמא מפני הנקבים שמכניס אותן נקבים בשיני המנעול ופותח:
טמא מפני חפים. שמכניס החפין בנקבי המנעול ופותח:
תמן הוא עביד חף. התם קורא חף השינים שבמפתח:
ה"ג והכא הוא עבד חף סרגיד. פי' כאן קורא חף למפתח עצמו ולל"א ה"פ דהכא הוא קורא חף לשיני המנעול:
תמן תנינן. לקמן פ' כל הכלים:
והכא את אמר הכין. דסגי לגרור בו ראש הכרכוד שהיא שיעורא זוטה:
כאן בעבה. זכוכית עב בעינן שיעורא רבה:
כאן בחדה. כדי לגרור בו ראש הכרכוד:
כאן במטלטל. דלקמן פרק כל הכלים איירי במטלטל וצריך שיעורא רבה שיהא כלי ממש:
כאן במוציא. אפילו בשיעורא זוטא חייב כל שיש בו צורך:
וירגיש. עוף זה בהכאתו:
מקורזל. ביקוע כדי שיהא ראוי לקינוח:
כזית כאגוז וכביצה. שלש מכניסין לקינוח ומקנח בזו אחר זו בתחלה מקנח פי הרעי בקטנה להסיר הרעי הנדבק שם שהגדולה פוחתת ומלכלך סביבותיו:
עד מלא היד. בין שלשתן או אפילו ד' וה' ובין כולן מלא סיד:
אמר בייתוס בן זונין. וכי כך אנו אומרים שצריך לשקול ביד קודם שיקנח בתמיה:
חוץ מן העשוי בחפיסה. שהוא חמת קטן כלומר ביד הכל שרי ובלבד שלא יקח בכלי:
כמלוא רגל וכו'. מותר לטלטל:
של בשם. של מוכרי בשמים:
לא אמרו אלא של בשם. שטוחנין בו בשם אחד אבל אם היא גדולה שטוחנין בה הרבה מיני בשמים אסור:
נוטלו ומקנח בו רגליו. שאינו מתכוין לתלוש ומותר דהלכה כרבי שמעון:
והתולש ממנו. במתכוין חייב דמקום גידולו הוא ואף על פי שהוא צרור ואינו עפר:
אסור לקנח בו. משום כשפים:
לא סוף דבר חרש. שהוא מקרע הבשר:
אלא אפי' אזני החביות. שהם חלקים ואינן מקרעין הבשר אסור משום כשפים:
וכל דבר הנכנס לאור ויוצא. פי' שאין האור שולטת בו:
שליקלק בהן הכלב. שתיית הכלב קרוייה לקיקה:
וההן דמשזגיגו ביבנא. והנך מים שרוחצין בהם הביבין ושרוחצין בהן האמבטאות קשה לטבעות מין חולי בפי הטבעת אמי שגורף הביבים ומרחץ האמבטאות קשה לו לתחתונית:
בקלומית. כמו קרומית:
אין שוחטין וכו'. כולהו משום שהקסמין ניתזין ממנו:
ואין מקנחין מפני שהרוח רעה שורה עליה. אקינוח לחוד קאי אבל באינך הטעם כדפרישית בסמוך: