קרבן העדה על תלמוד ירושלמי שבת· רבי דוד פרנקל
פרק ח · הלכה ג
מתני' עור כדי לעשות קמיע. היינו דמליח ולא קמיח ולא עפיץ דבכה"ג שיעורו כדי לעשות קמיע:
קלף. היינו דמליח וקמיח ועפיץ:
כדי לכתוב עליו פרשה קטנה. דאיירי דדמיה יקרים לא עביד מיניה קשר מוכסין אלא תפילין ומזוזות ולא מחייב בשיעורא זוטא:
דיו כדי לכתוב בו שתי אותיות. לרשום על שתי חוליות או על שני קרשים לזוגן:
כדי לכחול עין אחת. מפרש בגמ' כדי לעשות נקב. קטן כלי שנותנין בו כסף חי סותם פיו בזפת או בגפרית ונוקב בתוך הסתימה נקב דק להוציא בו:
גמ' בהין רכיכה. באותן עורות הרכים וראויין לכתוב עליה שיעורן כדי לעשות קמיע:
בקולף פני העור. היינו שנוטל חלק התחתון מהעור:
אם בכלי צריך יותר. שא"א שלא ידבק מן הדיו בצדדי הכלי נמצא שנתמעט מלכתוב בו שתי אותיות:
תמן תנינן. במס' פרה פרק י"ב:
כמה יהא במים. של מי חטאת:
ויהא בהם כדי הזייה. ויטמא אדם הנושא אותם ומסיים שם כדי שיטבל בהן ראשי גבעולין והיינו שיהי' בכלי יותר משיעור הזייה כדי שיטבול בהן ראשי הגבעולין ויזה בהם:
ר"י בעי. ר"י פריך לדבריך דבכלי צריך יותר א"כ גם כאן צריך יותר משיטביל בהן שהרי צריך נמי מה שנבלע בכלי:
אפילו זונה שבזונות. הפרוצה ביותר אינה עושה כן שתהא כוחלת אחת מעיניה ויוצאת בשנייה מגולה בלי כחל:
חוששת אחת מעיניה. חולי באחת מעיניה ואינה כוחלת אלא השני:
מה תנא חוששת. א"צ לאוקמ' מתני' בחוששת אלא באשה צנועה שטומנת אחת ואינה יוצאת לשוק מגולה אלא באחת מעיניה:
לבבתני באחת מעיניך. מביא פסוק זה לראיה שדרך הצנועו' לצאת באחת מעיני' מכוסה ואחת מגולה:
במזניק שנו. כשהן מקלחין והן מהותכין עושין בהן נקב:
על פי סדק קטן. והוא קטן מנקב קטן: