קרבן העדה על תלמוד ירושלמי שבת· רבי דוד פרנקל
פרק ז · הלכה ב
מתני' אבות מלאכות. אותן מלאכות שהיו במשכן קרויות אבות וכולהו מלאכות אחרנייתא מהנך נפקו והוו תולדות:
המעמר. המאסף העמרים:
הזורה. ברחת לרוח:
הבורר. פסולת בידיו:
המרקד. בנפה והני תלת זורה ובורר ומרקד כולן להפריש פסולת מתוך אוכל נינהו וקחשיב להו בתלת כיון דהוו במשכן ואינן בזמן א' אלא בזה אחר זה. זורה. בתבן. בורר. בצרורות. מרקד. בסובין:
האופה. בגמ' פריך והרי אפי' תולדה דבישול:
הגוזז את הצמר. גיזה ושאר מלאכות של צמר השנויו' במשנתינו כולן היו בצמר תכלת של מלאכת המשכן:
המלבנו. המכבסו בנתר:
המנפצו. קרפי"ר בלע"ז:
המיסך. אורדי"ר בלע"ז:
בתי נירין. ליצ"ש שנתן שני חוטין בתוך הבית ניר ובגוזז ובמלבן ובכולהו אינך מפרש שיעורייהו לקמן בפ' האורג:
הפוצע. כשהחוט ניתק פוצע ראשיהן ושוזרן ביד עד שיהא נארג וקאמר דאם עשה כן בשני חוטין חייב והני כולהו ממיסך ואילך עד קושר ומתיר שייכי בציידי חלזון. ותופר וקורע ביריעות הוה:
על מנת לתפור. פעמים שהנקב עגול ואינו יכול לתופרו יפה אא"כ קורע אבל קורע שלא לתפור לא היה במשכן:
הצד צבי. וכל מלאכת עורו נוהגת בתחשים ובעורותיהן למשכן:
המולחו. לעור:
הממחקו. המגרד שערו:
מחתכו. מקצעו ומחתכו לרצועות ולסנדלים:
כותב ומוחק. לקמן פ' הבונה מפרש שכן רושמין על קרשי משכן לידע איזו בן זוגו וכותב אות בזה ואות בזה ומוחק פעמים שטעה:
מכבה ומבעיר. באש שתחת הדוד של סממנין:
מכה בפטיש. הוא גמר כל מלאכה שכן אומן מכה בקורנס על הסדן להחליקו בגמר מלאכה ומתני' נמי לא מחייב ליה אלא בגמר מלאכה. וי"מ שהאומן מכה בפטיש על הכלי להשוו' עקמומיתו וכן על האבן שבבנין להשוותה לחברותיה וכה"ג אע"ג דלא הוה מלאכה מצד עצמה מיחייב בה משום גמר מלאכה:
גמ' כנגד מ' חסר אחת מלאכות שכתובין בכל התורה. וה"ק קרא לא תעשו כל מלאכה כמנין כל מלאכה שבתורה:
כל הן. כל היכא דכתיב מלאכות לשון רבים בתורה אם הם חשובים כשנים או לא:
אשגר' עייניה. שלח ר' אחא עיניו בכל התורה ולא מצא כתוב מלאכות בתורה:
בעיא דא מילת'. הא קא מיבעיא ליה:
ויבא. יוסף הביתה לעשות מלאכתו:
מהם. מן המלאכה או לא מי אמרינן לעשות צרכיו נכנס לשכב עמה או דלמא מלאכה ממש הוא וממנינא הוא:
מלאכתו אשר עשה. ממנינא הוא דמלאכה ממש היא או דלמא דשלים עבידתיה דלא שייך בו ית' מלאכה וכל מה שאחד רוצה לעשות מיקרי עבודה:
דבר. ה"מ למכתב וכתיב דברי הרי תרי וה"מ למכתב דברי וכתיב דברים הרי תלת ואלה בגימטרי' ל"ו הרי ל"ט:
רבנן אמרי. מאלה לחוד מצי למדרש ל"ט:
מן אתרא. ממקומ' הוא מוכרע:
לא מיתמנעין חכמים לדרוש ה' לח'. דאותיות אחה"ע מתחלפין נמצא שהן ל"ט:
עבדין. קושיות בפ' כלל גדול שלשה שנים ומחצה והוציאו בפילפול' מ' חסר אחת תולדות לכל אחת מל"ט אבות מלאכות:
מן דאשכחון וכו'. מה שמצאו לו סמך להסמיכו לאב סמכו ותולדה שלא מצאו לה סמיכה לאב עשאו אותה תולדה דמכה בפטיש:
בני דר"ח רובא. בניו של ר"ח הגדול עשו קושיות בפרק כלל גדול ששה חדשים והוציאו וי"ו תולדות לכל אב:
בנוי דר"ח. סתמא דש"ס קאמר בניו של ר"ח אזלו בשיטת אבוהן:
כולהון משום קוצר. הרי ששה תולדות לקוצר:
רבי סירוד. שם חכם:
יהודא בנו של ר'. למד מסכת מכשירין ששה חדשים לסוף בא אחד מתלמידי ר' סימאי ושאל לו דבר במכשירין ולא ידע להשיבו:
שלא עבר על פתחה של תורה. כאילו לא התחיל ללמוד מעולם:
ליידא מילה. לאיזה דבר תני מנינא במתני' ממיל' קא חזינא שהן ארבעים חסר אחת:
ומשני אם עשאן וכו'. בא להודיעך שאם נתעלמו ממנו כל הלכות שבת כמה חטאות חייב עליו:
חייב על כל אחת ואחת. דמהשתחוי' יתירה דריש לחלק לחייב על כל אחת:
בבלייא. ר' זכיי מבבל היה ואמר ליה ר"י עברת תלת נהרין כלומר הטרח' עצמך לעבור ג' נהרות:
ואתברית. ונשברת וטעית דאפילו הכי אינו חייב אלא אחת דהשתחויה לעצמה יצאה שאינו מעשה:
עד לא יתברינה. ר"י קאמר לה א"נ סתמא דש"ס פריך איך אפשר לומר דקרא ועשה מאחת מהנה בעכו"ם משתעי אייתר לן או אחת או הנה דאם נאמר כר' זכאי שהוא חייב על כל אחת ואחת א"כ שפיר קאמר אחת שהוא הנה אבל הנה שהיא אחת אין כאן:
מן דתבריה בידיה. ואינו חייב אלא אחת על כולן יש כאן הנה שהיא אחת אבל אחת שהיא הנה אין כאן א"כ א"א לומר דמאחת מהנה יליף לחלק אלא מהשתחואה יתירה והשתחוי' לעצמה יצאה וכדמסיק. ויותר נראה דל"ג הכא מן עד לא וכו' עד אין כאן אחת:
ויהא חייב בעכו"ם על כל אחת. כי היכי דאמרינן גבי שבת:
הבערה בכלל. לא תעשה כל מלאכה היתה:
מעשה יחידי. מלאכה אחת:
וחייבין עליה בפני עצמה. אם עשאן עם שאר מלאכות בהעלם א':
שיש בו. בכלל לא תעשה כל מלאכה:
לא תעבדם כלל. בכל מיני עבודה:
כלל במקום א'. בפ' כי תשא:
ופרט במקום אחר. בויקהל:
כלל שהוא בצד הפרט. דסמיך ליה בחד קרא לא תשתחוה להם ולא תעבדם ולא ה"ל יוצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו:
כיון שאת לומד בצדו. כיון שכבר כתוב בצד הכלל תו לא ה"ל יוצא מן הכלל אע"ג שכתוב הפרט עוד במקום אחר שלא במקום הכלל:
לא שנייא. אין חילוק בין כלל ואח"כ פרט וכו' לעולם כלל ופרט הוא אלא הכא בעכו"ם טעמא אחרינא אית ביה דלא דריש:
בעכו"ם פרט. תחלה לא תשתחוה ואח"כ כלל לא תעבדם ולא מיקרי יוצא מן הכלל:
בע"ז כלל. לא תעבדם משמע בעבודה שעובדין אותה:
ופרט בעבודת גבוה. דהשתחוי' אחד מד' עבודות שעובדין להשם היא ולא דרשינן בכלל ופרט:
א"ר מנא. מעיקרא ל"ק דנדרוש השתחויה ליוצא מן הכלל דשאני השתחויה מהבערה:
לצורך יצאת. לגופא איצטרך דה"א דפטור עליה לפי שאינו מעשה ולא יהא חייב עלי' לכך איצטרך קרא ולא לחלק אפי' בהשתחויה גופה:
אתא. הא דר' מנא דאמר השתחויה על עצמה יצאה כדקתני חזקיה:
ללמד על הכל. לחייב על כל אחת ואחת:
או חלף. נימא בהיפך דזביח' על עצמה יצאה (לחלק) והשתחויה ללמד על הכל:
ומשני דבר שהוא מעשה וכו':
ופריך דאמר ר' ירמיה הבער' לצורך יצא'. א"כ מנ"ל לחלק:
ומ"ט. כלומר מנא ליה:
ה"ג והיו אלה לכם לחק' וגו'. גבי מיתת ב"ד כתיב בפ' רוצחי':
ה"ג מה מושבות האמור להלן במיתת ב"ד הכתוב מדבר וכו':
מכיון דתימר לצורך יצאת. ללמד על מיתת ב"ד:
כמי שיצאת שלא לצורך. דהרי עכ"פ שמעינן שחייב מיתה אף על מלאכה אחת. ל"א מכיון שיצאת לצורך מה שאתה אומר שיצאה לצורך אין צורך בהבערה שיצאה דהרי ה"מ למכתב בכל מושבותיכם גבי לא תעשה כל מלאכה והבערה שיצאה לחלק:
ודבר שיצא שלא לצורך מלמד. סיומא דמלתא דר' שמואל היא:
הדא אמרה. זאת אומרת:
מהו שיחלוקו. מי אמרינן לחלק יצאו או נימא דה"ל כב' כתובים ואין מלמדין:
קדשי קדשים. כגון זבחי שלמי צבור שהן כבשי עצרת:
מותר העומר. שירים שנותרו מן הקומץ:
לא תקטירו ממנו וכו'. ממנו מיותר הוא לדרשא:
כל שממנו לאישים. כל שעל' כבר ממנו ע"ג המזבח ומבשר הקרבנות כבר עלו חלב וכליות ומן המנחות כבר עלה הקומץ ומשתי הלחם כבר עלו חלב כבשי עצרת הבאין עמהן וכגופן דמי ומלחם הפני' בזיכי הלבונה:
יצאו שתי הלחם וכו'. כל הקדשים השנוים בברייתא דאסור להעלותן ע"ג המזבח אם ילפינן משתי לחם דאסורין להעלותן אף ע"ג הכבש או לא ילפינן:
ואל המזבח לא יעלו. דסמיך ללא תקטירו ממנו אשה:
ושלא לעבודה. אפילו המעלה שתי לחם ע"ג כבש שלא לשם עבודה יהא חייב:
אמר ליה. ר"א לר"י:
אותם. דכתיב גבי שאור ודבש קרבן ראשית תקריבו אותם דהיינו שתי הלחם שהן מן שאור וביכורים שהן מן דבש דכתיבי בהאי קרא וה"ק קרבן ראשית תקריבו אותם דהיינו שתי לחם מן השאור דכתיב חמץ תאפנה וראשית מיקרו דהן ראשית לכל המנחות הבאות מתבואת שנה זו דכתיב בה מנחה חדשה וביכורים מן הדבש ואיקרו ראשית דכתיב ראשית ביכורי אדמתך הנך הוא דרבי ליה כבש כמזבח כדכתיב ואל המזבח לא יעלו:
מפני שכתוב אותם. כלומר טעמא דכתב רחמנא אותם הא לאו הכי מלמדין ולא אמרינן דיצאו שתי הלחם וביכורים לחלוק שאם העלה שניה' בבת אחת שיהא חייב שתים ואות' לא אתי אלא למעט שאר קדשים שאינן חלוקין שאפי' עשאן בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת:
הדא אמרה. זאת אומרת:
לחלוק אינן חולקין. אבל שמעינן מכאן דאע"פ ששני דברים יצאו מן הכלל מלמדין דלכך איצטריך אותם:
לא אמר כן. שר"א סובר דרשא דאותם אלא ר"י השיב לו מאותם:
וכרבי ישמעאל חולקין. ור"י סובר דחולקין:
בכלל. מכשפים היו:
לחילוק. לחייב חטאת על הניחוש בפני עצמו ועל העינון בפני עצמו:
ה"ג כלל בהיכרת ופרט בלאו. שהרי לא כתיב אלא לא תנחשו ואין כתיב שם כרת ובמכשפים שהן אוב וידעוני שיצאו על הכלל כולו לענין כרת. ל"א כלל בהיכרת ופרט בהיכרת מילתא באנפי נפשה היא דסלקא אדעתין דלא הוה כלל ופרט אלא שיהא כלל בכרת ופרט בלאו אבל בכרת וכרת לא לכך קאמר דר"י סובר דה"ל כלל ופרט:
מלתי' דר"י אמר. ר"י סובר כגון זה כלל ופרט היא:
ה"ג אחותו בכלל היתה. שהיא בכר' דכתיב בכל עריות ונכרתו הנפשות העושות והדר כתיב איש אשר יקח את אחותו. וגו' ונכרתו לעיני וגו':
לחילוק על הכלל. לחייב על כל אחת ואחת אם עשאן בהעלם אחד דמה אחותו שהיא ערוה וחייבין עליה בפני עצמו אף כל שהוא ערוה חייבין עליה בפני עצמו:
והכתיב ערות אחות וגו'. ל"ל תיפוק לי' שהיא ככל העריות:
לידון בערייה. אף על פי שלא גמר ביאתו חייב:
הואיל ואין חייבין על הנדה משום טומאה. פי' משום ערוה אלא משום נדה לא ילפינן משאר עריות לכך איצטריך למיכתב גבי נדה. ל"א הואיל ואין חייבין על שאר עריות משום טומאה שיהיה הבעל טמא כמו בנדה שמטמאה את בועלה לכך איצטריך באחותו:
דמר ר' יודן. כלומר תרי זימנין לידון בערירי ל"ל לכדאמר ר"י:
כל ההן. כל היכא דכתיב ערירים יהיו פי' שלא יוליד בנים:
ערירים ימותו. פי' אם יהיה לו בן או אם היה לו בן קודם שחטא ימותו:
דודתו לצורך יצאת. הא דקשיא לך כרת בדודתו ל"ל איצטריך:
באחי אביו מאביו הכתוב מדבר. דהוא הוי קרוב לענין גאולה ומצות גאולה מוטל עליו יותר מקרובי האם אף כאן מן האב ולא מן האם:
ופריך אף אשת אחיו נוכל למילף מדודתו. דדוקא אשת אחיו מאביו ולא מאם:
לרעמד כדון לר"ע. כלומר הניחא אבל לר"י קשיא:
מה נדה יש לה היתר לאחר איסורה. לאחר שטבלה חוזר להיתרה הראשון:
אף אשת אחיו מאביו. אם מת בלא בנים חוזרת להיתירה הראשון ואי ס"ל כר' יוסה תיפוק ליה מדודתו:
הא ר"י מקשה. כלומר הלא עיקר הקושי' לר"י וכיון דלדידיה לא צריך א"כ ליתא לתירוצא דר' יוסה:
לאוין חולקין לכריתות. ואם עשה לשניהם בהעלם אחד חייב שני חטאות:
מ"ט. מנא לן:
מה עביד לה ר"י. בכרת באחותו למה יצאה הא אין צריך לחלק דכל ערוה כתיב בה לאו בפני עצמו:
באנשים הכתוב מדבר. הלאוין כתיבי בלשון זכר:
ובאת אחותו ללמד על כל הנשים. דכתיב ונכרתו הנפשות העושות:
ופריך ולית ליה לר"א. שאף הנשים חייבין כרת:
ומשני אית ליה. ויליף לי' מדכתיב לא תקרבו לשון רבים משמע אחד איש ואחד אשה:
מה עביד לה. בכרת באחותו דהא כבר כתיב לא תקרבו:
פתר לה. ר"י נמי מתרץ למאי אצטרך כרת באחותו:
ואינו מחוור. ואין התירוץ ברור לכך לא פי' מה הוא התירוץ:
ועוד מן הדא. פריך אי ס"ד דלאוין מחלקין:
ויצאו שלמים. ברייתא היא בת"כ ומביאה הבבלי בכריתות דף ב' ע"ב דתני' והנפש אשר תאכל בשר והלא שלמים בכלל כל הקדשי' היו ולמה יצאו להקיש אליהן מה שלמים שהן קדשי מזבח וחייבין עליהן אף כל שהן קדשי מזבח חייבין עליהן יצאו קדשי בדק הבית שאין עונש כרת האוכלו בטומא' הגוף וקשיא אי ס"ד דלאוין מחלקין ל"ל להוציא שלמים הא בכולן כתיב לאו בפני עצמו:
למעט קדשי בדק הבית. לחוד יצאו שלמים ולא על עצמו ולא על הכלל לחייב כרת דלאוין מחלקין:
ה"ג למעט קדשי בדק הבית שלא יהיו חייבין עליהן משום פגול ונותר וטמא:
ולא מתניתא היא. דבקדשי בדק הבית אין בהן פיגול ונותר וטמא:
קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה. שאם נהנה משני מיני קדשי מזבח בשוה פרוטה מעל ומצטרפין נמי לכזית לחייב עליהן משום פגול ונותר וטמא או משום מעלה בחוץ:
מה שאין כן בקדשי בדק הבית. דאין מצטרפין:
מכיון שאין מצטרפין חלוקין. פי' מכיון שאין מצטרפין למעילה הם חולקין שאם נהנה מקדשי מזבח וקדשי בדק הבית בהעלם אחת יהא חייב שתים:
וכיני. וכן הוא ומה בכך באמת שחלוקין ואין מצטרפין לענין מעילה:
כלל בעשה ופרט בלא תעשה. מי דרשינן בכלל ופרט או לא:
ושבתה הארץ שבת לה' כלל. היינו עשה:
שדך וגו' פרט. היינו לא תעשה:
הזרע והזמיר בכלל היה וכו'. ור"א לאו בכלל ופרט דריש לה דא"כ אין בכלל אלא מה שבפרט אלא בדבר שהיה בכלל יליף:
דבר שהיא עבודה בארץ ובאילן. וחרישה נמי עבודת אילן שחורשין לאילנות כדתנן. בשביעית:
מה עביד לה ר"י. בכלל ופרט דר"א:
שני דברים יצאו מן הכלל. הזרע והזמיר:
ושני דברים שיצאו מן הכלל אינן חולקין. לא אמרינן שיצאו לחלק לחייב על כל אחת:
ולית לרבי אלעזר חולקין. וכי לית ליה לרבי אלעזר ששני דברים שיצאו מן הכלל שאינן חולקין:
ומשני לחלוק אינן חולקין. מודה ר"א אבל סבירא ליה דמכל מקום ה"ל כדבר היוצא מן הכלל ללמד על הכלל הנך דדמי' לפרטא באיזה צד מרבינן בכלל:
ומשני שנייא היא. מודה ר"י דאפי' שני דברים שיצאו מן הכלל מלמדין מיהו שאני הכא:
שהכלל בעשה. ושבתה הארץ:
ופרט בל"ת. לא תזרע:
ועשה מלמד על ל"ת. פי' כשהכלל בעשה והפרט בל"ת נמצא שהעשה מוסיף על הפרט ניחא דהעשה חשובה דדחיה לא תעשה לכך היא יכולה להוסיף על לא תעשה אבל בהיפך כשהכלל בל"ת והפרט בעשה מודה ר"א דאין מלמדין מהפרט על הכלל:
ה"ג על דעתיה דר"א ניחא וכו' ע"ד דר"י מהו וכו'. וה"פ ע"ד דר"א דסוב' דזריעה וזמירה מלמדין על הכלל ובעינן דוקא דבר שהוא לצורך הארץ לאפוקי חפירת בורות וכו' דמותרים אפילו לכתחלה על דעתיה דר"י דאמר דהכלל במקומו עומד א"כ אפי' חפירת בורות וכו' אסור דבכלל ושבתה היא:
ומשני כשם שאין מלמדין. מן הכלל לענין איסור דלוקין על החרישה:
כך אין מלמדין לענין היתר. ואסורין כל מיני מלאכת הארץ:
שש שנים וכו'. וכל לא תעשה שבא מכח עשה הרי הוא כעשה נמצא שגם הפרט בעשה ומרבינן חרישה בעשה וממעטין חפירות בורות דפטור עלייהו (א"נ כל לא תעשה שהוא בא מכח עשה וכו'):
אפי' עשה אין בו. בחרישה לרבי יוחנן:
עובר בעשה. החורש בשביעית:
וליידא מילה. ולאיזה דבר כתיב ושבתה הארץ דמשמט שכל המלאכות אסורות בשביעית וקשיא לרבי יוסי דאמר אפילו עשה אין בו:
לענין לא תעשה שבו. דדריש ליה בכלל ופרט אף על פי שהכלל בעשה ופרט בלא תעשה דריש ליה בכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט וזריעה וזמירה וכו' אין אבל שאר מילי לא:
יכול יהו לוקין על התוספת. כך מתחלת ברייתא ומסיק שם דפטור וכך היא שנויה בבבלי בפ"ק דמ"ק:
ר"י פתר. להך ברייתא על חרישה וה"ק יכול ילקה על חרישה ולהכי קרי לה תוס' דלא נפיק עיקרו מן התורה דבפרט לא כתיב אלא זריעה וזמירה כדאמרי':
יכול ילקה על איסור שני פרקים הראשונים. דהיינו תוספת שביעית שאין חורשין בששית בשדה לבן אלא עד הפסח ובשדה אילן עד עצרת ונסיב לפטורא דגמר משבת בראשית מה להלן לפניה ולאחריה מותר אף כאן היא אסורה לפניה ולאחריה מותר:
אית תניי תני. איסור חרישה מקראי דשש שנים וכו' ואיכא דמפיק מן הלאוין חדא כר"י וחדא כר"א ל"א הנך תנאי תנו בסיומא דברייתא דלעיל יכול ילקה על התוס' בשביעית איכא תנא דמפיק ליה מדכתיב שש שנים והיינו כר"י דה"ק כיון דאיכא פרט בעשה דה"ל לאו הבא מכלל עשה ודאי דמוקמי' הכלל ופרט בעשה ופטור על החרישה דאין בכלל אלא מה שבפרט ואיכא תנא דמפיק מדכתיב שדך לא תזרע דברישא דקרא כתיב ובשנה השביעית וכו' שדך לא תזרע דוקא בשנה השביעית אסור אבל קודם לכן אע"ג דנהנ' ממנה בשביעית שרי אבל בשביעית עצמה אפי' על החרישה חייב וכר"א:
השמר בלא תעשה. גבי שחוטי חוץ כתיב השמר פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך שם תעלה עולותיך ושם תעשה וגו' והשמר פן ואל אינן אלא לא תעשה:
מה העלאה שהיא בעשה. דשם תעלה אבל בחוץ לא דה"ל לאו הבא מכלל עשה שהוא עשה:
הרי הוא בלא תעשה. דכתיב השמר פן תעלה וגו' והשמר ל"ת הוא:
אף שחיטה וזריקה שהן בעשה. דשם תעשה:
בגין דכתיב וכו'. כלומר טעמא דכתב רחמנא שם תעלה ושם תעשה להקיש שחיטה וזריקה להעלייה ילפינן דאית בהו לא תעשה:
הא. אי לא הוה כתיב היקישא לא היינו שומעין ל"ת בשחיטה וזריקה אע"ג דהעלאה בכלל ושם תעשה היתה ונאמר דהעלאה ה"ל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצאה אלא ודאי כיון דהלאו בל"ת ופרט בעשה לא ה"ל דבר היוצא מן הכלל וקשיא לר"א: