אור ברסלב

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי שבת· רבי דוד פרנקל

פרק ו

פרק ה

הלכה א

מתני' במה אשה יוצאה. דהוי תכשיט ולא שייך ביה למגזר דלמא אתי לאתויי ד' אמות ברה"ר:

ובמה אינה יוצאה. במידי דהוי משוי א"נ דהוי תכשיט אלא דשייך למגזר ביה דלמא אתי לאתויי ד"א ברה"ר:

לא בחוטי צמר ופשתן ורצועה שבראשה. שקולעת בהן שערה:

שבראשה. אכולהו קאי ובגמרא מפרש טעמא:

ולא תטבול בהן. משום חציצה:

עד שתרפם. שתתירם קצת שיהו רפויין ויכנסו המים בהן לשערה:

טוטפת וסנבוטין. מפרש בגמרא וחשובין הן וחיישי' דלמא שלפא ומחויא לחברתה:

בזמן שאין תפורין. עם השבכה שקורין שקופיי"א אבל תפורין ליכא למיחש לאחוויי שאינה נוטלת השבכה מראשה ברה"ר שתגלה כל שערה:

כבול. מפרש בגמ' לרה"ר. אבל לחצר שרי וכל הנזכרים למעלה אסורים אף לחצר שמא תרגילם ברה"ר וחדא גזרה היא דגזור בהם שלא תתקשט בהם בשבת כלל ובכבול התירו שלא לאסור את כל תכשיטיה ותתגנה על בעלה:

עיר של זהב. תכשיט שמציירין בה כמין עיר:

קטלא. מפרש בגמ' חותם. צורה לחתום בה אגרת או כל דבר סגור:

ואם יצאה אינה חייבת חטאת. דכולהו תכשיטין נינהו ורבנן הוא דגזרו בהו דלמא שלפא ומחויא:

גמ' ע"י שהיא מתרתן וכו'. פי' לא תקשי טבילה מאן דכר שמה דה"ק מ"ט לא תצא אשה לא בחוטי צמר כו' דאסורה לטבול בהן בחול עד שתרפם וצריכה להתירן שהן חוצצין לטבילת נדה ודלמא מתרמיא לה טבילת מצוה בשבת ותהא מתירתן ושוכחת שהוא שבת ואתי לאתויי ד"א ברה"ר:

בקדמייתא וכו'. בתחלה קודם ששמענו הא דרנב"י היינו אומרים טעמא דמתני' שאין יוצאין בחוטי צמר ופשתן:

ע"י שהיא מתרת את התפר. כשאינה יכולה להסירן מעל ראשה היא פותחת את התפר שהחוטים בתוכו:

ולא הוינן אמרין כלום. מדתני ר' אושעיא אלא ודאי טעמא דמתני' כרנב"י:

חותל של תמרים. כלי העשוי מכפות תמרים ועושין כמין סלים ונותנין לתוכו תמרים רעים להתבשל:

קולע ומתיר. הכסוי בשבת אם הוא קשור בחבל:

ובלבד שלא יקשור. הכיסוי ע"ג החותל:

תמן תנינן. מקוואות פ"ט:

ואלו חוצצין באדם. משום דתני התם ואלו חוצצין בכלים תני לענין טבילת אדם ואלו חוצצין באדם:

ה"ג רי"א של צמר ושל שיער אין חוצצין מפני שהמים באין בהן שמואל אמר וכו':

לית כאן שיער. בדברי ר"י דאף רבנן מודו דשיער אין חוצצין:

אלא של צמר. שהוא רך פליגי:

הא של שיער. שהוא קשה ד"ה אין חוצצין:

נימא אחת. קשורה ומקפיד עליה חוצצת דמהדקת שפיר ולא עיילו בה מיא וגזרו על מיעוטא המקפיד משום רובא:

שלש אינן חוצצות. לפי שהשיער קשה ולא מיהדק שפיר ועיילו בה מיא:

אחת היא אחת. פי' שקשר אותה שיער בעצמ' היינו אחת אבל אם קשר נימא אחת לחברתה ה"ל שתים ובכלל ספק הוא או לא ה"ל אלא אחת ובודאי חוצץ וכן קמיבעי ליה לענין שתים ושלש אם בעינן משולשי':

זו שהי' וכו'. אשה שהיתה. יורדת לטבול לנדתה:

קושר' שערה. רפויים כדי שלא יציפו ע"פ המים וקושרתן כמו שקושרין זנב הסוס לעברה במים:

וסמיך עלי. ויכולים לסמוך דשפיר למעבד הכי:

מהו לצאת בהנך תיכייא. שהן שרשרות של חוטין עגולות וחלולות:

כן אמרו. חכמים שאסור לצאת בהמייני שהוא אזור חלול וה"ה שאסור לצאת בתיכיי ל"א בלשון בתמי' קאמ' וכי אסרו חכמים לצאת בהמייני הוא הדין מותר לצאת בתיכיי ופי' זה מסכים לבבלי:

מיתן ליברה. ליתן בגד של זהב על הצעיף:

ה"ג בערוך לבדה ול"ג ליברה:

הורי לאילין וכו'. התיר להנך נשים של בית איש ששמו בון שהי' ממקום ששמו תמינא:

טלייה. לטלו' מרגליו' על בגד של משי ששמו פרגזת':

הרי הוא ככסו'. ויוצאין בו ולא חיישי' דלמ' אתי לאתויי:

בזוגין שבכסותו. שהן ארוגין לנוי בכסותו:

אבל לא בזוגין שבצוארו. דלמא נפיל ואתי לאתויי:

בין אלו וכו'. בין זוגין שבצוארו בין שבכסותו:

מקבלין טומאה. דתכשיט נינהו:

אמבולי. עינבל שעושין בתוכו להשמיע קול והוה כלי:

ופריך ואפילו עשו להן עינבל יהו טהורין:

בזוגין שבעריסה. שהתינוק שוכב בתוכה שקורין ווי"ג ותולה בו זוגין לקשקש כדי שישמע התינוק וישן:

תרין אמורין. פליגי בה תרי אמוראין:

מוליך ומביא. העריסה עם הזוגין ובלבד שלא ישמיע את הקול בהולכה ובהבאה:

אם השמיע את הקול. פעם אחת קודם שבת אסור ואם לאו מותר מ"מ מתרווייהו שמעינן דלפעמים עושין עינבל שלא להשמיע את הקול וכיון דעינבל לא משוי להו מנא יהו טהורין:

ומשני תמן. בזוגין שבעריסה מ"מ עשויין להשמיע קול בחול אלא כיון דלא משמיעין בשבת מותר להוליך ולהביא:

ברם הכא. אבל כאן לענין טומאה בזוגין שבצוארו ובכסותו שעשו להן עינבל ודאי להשמיע קול נעשו דאל"כ עינבל ל"ל וכיון דעשויין להשמיע קול ה"ל כלי ומקבלין טומאה:

קובטירא. מין תכשיט כמין נזר והוא ניתן בגובה שבראש במקום תפילין:

צובעין תותבן. מיני תכשיטים הצבועים ומגיעין עד הלחיים:

טבוסה. כיפה של צמר שתחת שבכה שהאשה מתקשטת בו:

כל דבר. תכשיט שהוא טמון תחת בגד אחר מותר לצאת בו:

כן רשב"א אומר. כבול שהיא טמונה תחת השבכה מותר לצאת בה:

שחצניות. גסי רוח הן:

והיא מתירתן. להראותן לחברתה ושוכחת ואתי לאתויי ד' אמות ברה"ר:

תכשיטין. שאינן מלבוש גמור אלא עשוין להתנאות בהן אסור לשלחן ביום טוב:

הא ללבשן. ביום טוב שרי:

ואת הקרקש. כלי שמקשקשין בו לתינוק:

לכסות בהן את הכלים. אע"ג דמלאכתן לאיסור לצורך גופו שרי ה"ה תכשיטין אע"ג דאסור לשלחן מותר ללבשן:

מתניתא אמרה כן. בתמיה הלא ממתניתא מוכח שאסור ללבוש תכשיטין ודלא כר' מונא:

דתנינן. בפ"ק דביצה כל שניאותין בו בי"ט מותר לשלחן:

ומה הדא דתני וכו'. כלומר ורבי בון הא משמע בהך ברייתא שאפי' כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך כלי שמלאכתו להיתר וכ"ש תכשיטין:

ומשני בשיש עליהן תואר כלי. שמלאכתו להיתר בלאו הכי הוא דמתירי' לטלטל אבל בלא"ה לא:

עד כדון תכשיטי' של זהב. הוא דאסור לצאת דחיישינן דלמא משלפא ומחוי דחשיבי מי אסרי' אף תכשיטי' של כסף או לא והרבה פירושים אמרתי בשמועה זו וזה הנ"ל עיקר:

אמרין בשם ר"י אסור וכו'. איכא דאמרי משמיה דר"י דאסור וא"ד משמו דמותר:

אנא ידע רישא וסיפא. אני יודע מה שהיו אומרים שר"י פעמים אוסר ופעמים מתיר:

טליין דקיקין. נערות קטנות היו מתגדלין בדירתו של ר"י והיו יוצאים בתכשיטים של כסף:

אתא. ר"י ושאלו לר"ז:

א"ל לא תאסר. דמוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידין:

ולא תישרי. דמדינא אסור:

אין רואין במראה. לפי שהרואה במראה אינו צריך אלא לתקן שערות ראשו וזקנו וחיישינן שמא יראה נימין המדולדלות שאינן שוות עם שאר השער ויגלחם עם המראה שהיא של נחושת שאפשר לגלח בה את השער:

טעמא. דמאן דאוסר אפי' במראה הקבועה אע"ג דאינו יכול לבא לידי חילול ע"י נטילת שער במראה:

והיא תולשתה. בידה שלא תהא נראית כזקנה:

והאיש אפי' בחול אסור. לראות במראה שנאמר לא ילבש גבר שמלת אשה דמתרגמינן לא יתקן גבר בתיקוני איתתא:

ושיהו מספרין קומי. פי' שמספר שער ראשו שלפניו ומניח בלורית מאחריו ולשאר כל אדם אסור משום דרכי האמורי:

ושיהו מלמדין את בניהם יוונית. אע"ג דרבנן גזרו שלא ילמד אדם את בנו יוונית לבית רבי התירו:

שהיו זקוקין למלכות. שהיו קרובים למלכות וצריכין לעמוד אצלם ולגלח בגילוחם ולהתקשט ולדבר עמהם בחכמת יוונית כדרכם ויש בזה הצלת נפשות וכמעשה דרבי ראובן אצטרובלי:

מפני שהוא תכשיט לה. וע"י כן נושאת חן בעיני מטרוניתא והתירו להן חכמים כמו שהתירו לקרובים למלכות:

בגין דר' אבהו וכו'. בשביל שר' אבהו רוצה ללמד את בנותיו חכמת יוונית תולה ההיתר ברבי יוחנן רבו:

שמע רבי אליעזר. דברי שמעון ואמר יבא עלי כך וכך אם לא שמעתי מר"י שהתיר כן ולא מלבי אני אומר:

באסטמא. מצנפת קטנה לאחר שקושרין שערות ראשה וכסתה יש שערות קטנות שיוצאים חוץ לקשורים ואוגדתן לתחת קישורים על ידי מצנפת קצרה והיא נקראת איסטמא:

אין בה משום כלאים. שעשוייה כמין לבוש שקורין פולטר"א ואינה טוויה:

ואינה מטמאה בנגעים. מהאי טעמא גופא דגבי נגעים כתיב נמי בגד ויליף מכלאים שוע וטווי:

אין בה משום עטרה לכלות. דגזרו עליהן שלא תצא בהן מחורבן ואילך משום צער:

פירש טוק טקלין. שם תכשיט מתכשיטי נשים:

חמתיה איתתיה דרבי גמליאל. ראתה אותה אשתו של רבי גמליאל וקנא' בה:

אתת ואמרה לפני בעלה. רבי גמליאל שאף הוא יעשה לה כמו כן:

אמר לה. רבי גמליאל וכי כן היית עושה את לי כמו שהיא עשתה לו שהיתה מוכרת צעיף שבראשה ונותנת לו כדי שיעסוק הוא בתורה:

תמן תנינן שנים. שתי ברייתות תנינן באחת תנינן משום ר"א וכו':

בין לר"מ ורבנן. פלוגתייהו דר"מ ורבנן:

ניחא. דר"מ מחייב וחכמים פוטרין בדיעבד:

בין דר"א ורבנן נמי ניחא דרבנן אוסרים לכתחלה ור"א מתיר אפי' לכתחלה:

בין ר"מ לר"א קשיא. דפלוגתא רחוקה ר"מ מחייב חטאת ור"א מתיר אפי' לכתחלה:

אסורה לצאת בו לחצר. דגזרי' שמא תצא בו לרה"ר:

מותרת לצאת בו לחצר. שאף אם תצא בו לרה"ר לא תבא לידי חיוב חטאת:

מתניתא. נמי דייקא:

ובכבול ובפיאה נכרית לחצר. מ"ט לאו משום דאף ברה"ר אין בהן חיוב חטאת:

חסורה לצאת בו לחצר. דחדא גזירה הוא כשגזרו שלא לצאת בהן לרה"ר גזרו נמי שלא לצאת לחצר משום דודאי תצא בהן לרה"ר:

והאיש ע"י שאינו מגסי הרוח מותר. לצאת לחצר בדברים שאם יצא לרשות הרבים אין חייבין עליו חטאת או לא שנא:

נשמעינה מן הדא. כלומר ת"ש:

משום תכשיט. שהיה נושא אותו באצבעו לתכשיט כטבעת וגערו בו חביריו שאלו לא היה תכשיט היה מותר לטייל בו בחצר דליכא למיחש שמא יצא בו אבל לפי שהיה תכשיט גזרו בו שקרוב הדבר שיצא בו לרה"ר ואלו יצא בו היה איסור בדבר אעפ"י ששאר תכשיט מותר לאיש הכא אסור כיון שמפתח צריך לו איכא למיחש טפי שמא יצטרך לו ויוציאנו באצבעו ויעבירנו ד"א ברה"ר. רמב"ן:

הדא אמרה. זאת אומרת:

העשוי לשם תכשיט. אעפ"י שהוא כלי אסור לצאת בו:

הדא אמרה. וש"מ אם עשוי לכלי ולתכשיט נמי אסור דהא המפתח לפתוח נמי עשוי:

הדא אמרה. בכגון זה:

אחד האיש וא' האשה. אסורין לצאת בו אפי' לחצר:

אסורה לצאת בו לחצר. דהא מפתח אפי' ברה"ר אינו אלא משום שבות:

הלכה ב

מתני' סנדל המסומר. של עץ הוא ותוחבין מסמרות למעלה לחזק התחתון עם העליון:

ולא ביחיד. בסנדל יחיד וטעמא מפרש בגמ' ולא בתפילין. אפי' למ"ד שבת זמן תפילין גזרי' שמא צריך לפנות ואתי לאתויי ד"א ברה"ר:

ולא בקמיע. שכותבין וטוענין לרפואה:

שאינו מן המומחה. אבל בקמיע מומחה שרי דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו:

קסדא. כובע של עור שתחת כובע של נחושת:

מגפיים. אנפלאות של ברזל במלחמה:

אינו חייב חטאת. דכולהו מלבושין נינהו בחול למלחמה:

גמ' שהיו רואות את ראשו. שהיה שנון כחרב ברוקה ולטושה והיו נרתעות ומפילות:

שהיו שומעות את קולו. שהמהלך בו משמיע קול גדול ונרתעות ומפילו':

ע"י שהיו נדחקין זה בזה. שהיה שעת השמד ונכנסו למערה ושמעו קול האויבים וסברו שעליהם הם באים ודחקו זה את זה והרגו זה את זה בברזל השנון ובמסמרות הנתונין בסנדל:

מה נפיק מביניהון. מה איכא בין הנך תלתא טעמים:

הדוסטא. סנדל המסומר שאין הברזל השנון יוצא מראשו אלא הוא תחת הרגל:

מותר. שהרי אינן יכולין לראות ראשו:

ולא בשעת השמד גזרו. למ"ד שגזרו עליו לפי שהיו נדחקין והרגו זה את זה א"כ לא גזרו אלא בשעת השמד עכשיו שעבר השמד למה יהא אסור:

לא עמד ב"ד. שבאותו דור ובטלו ועכשיו אין כח ביד ב"ד לבטלו שהיו הראשוני' גדולים בחכמה ובמנין ואע"פ שנתבטל הטעם אפ"ה צריך ב"ד הגדול בחכמה ובמניין לבטל:

מעתה. להנך טעמי דלעיל:

אפי' בחול. יהא אסור להלך בסנדל המסומר:

ומשני לאו אורחי' דבר נש. שיתקין לו שני זוגות מנעלים אחד לחול וא' לשבת וכיון שכן במה שגזרו שלא לצאת בו בשבת ממילא אף בחול לא יצא בו והטעם שגזרו בשבת דמעשה כי הוה בשבת הוה:

טלה. על המסמרים שבו מטלית שלא יהיו נראים מבחוץ:

מותר. לצאת בו שאז נתבטלו כל הני טעמים דלעיל:

הוות רגליה שחקה. נשחק רגלו מחמת מכה ולא היה יכול לצאת בסנדל אחר ויצא בסנדל המסומר שטלה עליו מטלית:

כמה מסמרין יהו בו. ויהא מותר לצאת בו דאינן אלא לנוי ל"א כמה מסמרין יהיו בו ויהא מותר לטלות עליו מטלית כדי לצאת וכן פי' בי"מ והראשון נ"ל וכ"מ ברבה קהלת וכן מפורש בתוספתא פ"ה:

וכימיך דבאך. דכתיב ברזל ונחושת מנעליך וכימיך ודרש הכי ברזל שבמנעליך יהיה כימיך שהם ימי השבוע:

תשעה. כנגד תשעה ירחי לידה:

כמנין משמרות. כהונה ולוייה דהוה כ"ד כי כן חלקם דוד ויהונתן:

י"ג באחד וי"א באחרת. ומפני זוגות לא נתן כאן י"ב וכאן י"ב:

כליבי'. כמו כלבוס השנוי בבבלי מסמר ששני ראשיו חדין וכפופין ונועץ שני ראשיו בעץ:

מהו ליתנם. למסמורות ע"ג סנדל אחד והשני בלי מסמרים:

א"ל שרי. דבשני סנדלים גזרו ולא בסנדל אחד:

ה"ג מאי ליתנם ע"ג מנעל:

א"ל שרי. דבסנדל גזרו ולא במנעל:

אבל סכין ומדיחן אותן. במים:

הראשונים. תלמידיו הראשונים שהיו לו בילדותו אמרו משמו מגרדין:

ה"ג ואיתשלת לרב. ושאלו לרב איך שמע מר"ח:

הא אזילא וכו'. כלומר הא רב דהוא מתלמידי ר"ת הראשונים ואמר אין מגרדין:

ובלבד באחורי הסכין. שלא יקלוף העור:

ומשזגין. רחץ במים מתרגמינן שזג מיא וה"נ רחיצה במים הוא:

והוא בתוך המנעל. שהמנעל כהנה ממנו ונמצא מעבדו:

ומתעגל. ומתגלגל:

קטיבלייא. עור שלוק שעושין ממנו משטחות לשלחן ולמטה:

ומתעגל עליה. שנראה שעושה לעבד העור שהשיש אינו בולע דבר ונכנס כולו בעור:

אין לובשין. נשים:

מנעלים וסנדלים חדשים. שלא יצאו בהן מבע"י דאשה מקפדת אם אינו מכוון למדת רגלה אבל אם יצאה בהן כבר יודעת אם הוא ראוי לה:

כמה יהא בהלוכן. ויהא נקרא מנעל ישן:

מבית רבא דבר קפרא. מבית המדרש של ב"ק עד ב"ה של ר' הושעיא:

מן כנישתא דבבלאי. מן ביהכ"נ של בבליים עד מקום דירתו של רבי חמא ב"ח וכל א' נתן סימן במקומו:

סדרא רובא. בית המדרש הגדול:

אזניו. מקום קביעת הרצועות אחת מבחוץ ואחת מבפנים כעין שיש למנעלים שלנו:

תוכן העניינים

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה