קרבן העדה על תלמוד ירושלמי שבת· רבי דוד פרנקל
פרק ד · הלכה א
מתני' במה טומנין. הבא לסלק קדרה מע"ג הכירה ולטומנה בדבר אחר ואמרו חכמים אין טומנין בדבר המוסיף הבל אלא בדבר המעמיד הבל מה הוא הדבר המוסיף ואסר:
גפת. פסולת של בית הבד של שמן או של שומשין שהוא כנוס יחד וחם מאוד:
ולא בחול. מפר' בגמ' לחין. יש בהן הבל הרבה יותר מיבשין:
זגין. פסולת של יקב יין:
מוכין. כל דבר רך קרוי מוכין כגון צמר גפן ותלישי צמר רך של בהמה וגרירת בגדים בלואים:
גמ' לפי שהדברים הללו. דאוסר במשנתינו לטמון בהם:
רותחין ומרתיחין. דברים הנטמנים בהם:
והוא נוטלן. וחיישינן שמא יטול אותן מתוכן ויתנם בתוך ידו שיצטננו עד שתנוח הרתיחה:
ומחזירן. שכל זמן שלא נתן ע"ג קרקע מותר להחזיר בדבר שהיה טמון בתוכו א"נ יחזור ויכסה אותן:
והן מוסיפן רתיחה בשבת. הלכך אסרו חכמים לטמון בהן בע"ש:
קופה מטה על צידה ונוטל. שמא יטול ואינו יכול להחזיר הרי דעשו חכמים תקנה כדי שיוכל להחזיר ה"נ עשו חכמים תקנה שלא יטמין בדבר המוסיף הבל כדי שיוכל להחזיר:
ופריך וכרבנן דתמן דאמרין אם היתה יורה. אפי' בדבר המוסיף הבל מותר להחזיר מ"ט אסרו בדבר המוסיף הבל ל"א דסברי דביורה אפי' ר"א בן עזריה מודה דמותר להחזיר למה אסרו בדבר המוסיף הבל:
ותמן תנינן. בס"פ במה מדליקין:
הא אם חשיכה אסור לטמון. אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל וטעמא מאי כי היכא דמותר להחזיר יהא מותר להטמין בו בתחלה א"נ כיון שחשיכה ליכא למגזר שסתם קדרות בין השמשות רותחות הן ונחו מבעבוען. וכיון שנחו שוב אינן רותחין:
מפני ביטל בית המדר'. אסרו לטמון עם חשיכה שכך היה מנהגם לכנוס לבית המדרש ע"ש עם חשיכה וכן הוא בפ"ק דסוטה שדרשו בלילי שבת:
א"ר בא. לכך אסרו לטמון עם חשיכה:
מפני החשד. שיאמרו שבישל הקדרה עם חשיכה:
לטמון שלג וצונן. שלא יתחממו מחום השמש מפני חשד ליכא ומפני ביטול בית המדרש איכא:
אסרו טמינה. להטמין בדבר המוסיף הבל אפי' מבעוד יום אסרו א"נ בדבר שאינו מוסיף הבל בשבת עצמה משום כירה והיינו שמא יטמין בכירה שיש בה רמץ ויחתה בגחלים:
מפני כירה. גזירה שמא יטמין בכירה ופליג אהא דאמר לעיל שאסור מפני חזרה:
אסרו כירה. גרופה וקטומה:
מפני טמינה. שמא יטמין בכירה שיש בה רמץ וגחלת ויחתה בגחלים בשבת:
שהבלה ממועט. שהיה הסיקו מעט כמו תנור שהסיקו מועט:
אסרו תבשיל שמבשל כל צרכו. להטמין לשהות דלא שייך למגזר בי' שמא יחתה:
חזרו והתירו חמין. בין לטמון בין לשהות:
אין טומנין ברמץ. היינו אפר חם וחיישינן שמא יהיה בו גחלת ויחתה בהם בשבת:
אפר שצנן. דלא שייך ביה שמא יחתה מותר להטמין בו ואינו מוסיף הבל:
והוות מעלה. לפניו על שלחנו:
היך איתעבידא. במה טמנת את התבשיל:
ה"ג כמרא בגיפתא. וה"פ טמנתי אותו בגפת:
כמרא. ל' מכמר ול' חימום כמו בישלי כומרא:
לא תהא עבדת כן. דהא תנן ולא בגפת:
אלא. הטמן המאכל בתוך הקופה ותן הקופה על הגפת דה"ל דבר המפסיק ושרי:
בהדא. בדבר זה פליג ר"ח:
הגפת מלמטן. תחת הקופה והתבן בתוך הקופה א"נ שהתבן מפסיק מכל צידי הקדרה:
אסור ומודה בה ר' ינאי. דאסור הרי שר' ינאי אוסר אפי' בגפת תחת הקופה:
אכן בעי. אלא הא קמיבעיא לן:
בללן מה הן. כשבלל דבר שאין טומנין בו בדבר שטומנין בו מהו אם הוא מותר או אסור דכשהן נבללין ומעורבין מעכב טפי החום משמפסיק התבן או הקופה במקום אחד בפני עצמו:
בשלא רבת רקבוביתן. שלא נתרבה הרקבון דמה שנרקב מוסיף הבל:
אבל אם רבת רקבוביתן אסור לטמון בהן. ודוקא שהנרק' הוא הרוב אבל אם שאינו נרקב ונרקב שוין שרי שמעינן אם בלל דבר המוסיף עם שאינו מוסיף אזלינן בתר רובא ואם דבר שאינו מוסיף הוא הרוב שרי:
תמן תנינן. לקמן פ' השואל:
מטילין. את המת על החול:
בשביל שימתין. שיצטנן ולא יסריח מחמת החום שמעינן שהחול מקרר וקשיין אהדדי דבמתני' תנן ולא בחול אסור להטמין ש"מ דחול מוסיף הבל:
ומשני ההן חלא. החול הזה:
מירתח. דבר שהוא רותח מחממו:
ומיצן. ודבר שהוא קר מקררו יותר:
ההן תבן. התבן הזה בעל פקדון הוא כמו שנותנים לתוכו מחזירו ואינו מוסיף לא חמימות ולא קרירות:
כל דבר שמרחיקין מכותל חבירו. כמו ששנינו בפ' לא יחפור:
אסור לטמון בו. דמוסיף הבל:
מן מה וכו'. כלומר גם בהיפך איכא למילף ממה ששנינו כאן דמותר לטמון בו שאינו מוסיף הבל א"צ להרחיק מן הכותל:
ליידא מילה. לאיזה טעם אסרו:
לא מפני המוץ. ודאי מפני המוץ שבתבואה מקלקלת הכותל מפני החום והכא אמרינן דטומנין בפירות וקשיא אדר' יוסי:
אר"ח. אין הטעם מפני שמקלקל הכותל אלא לכך לא יעשה אוצר תבואה מפני שמרגיל העכברים לבית:
ניתני לא יעשה שום אוצר. דתחת כל האוצרין דרך עכברים לבוא:
הוי יאות קש ר"ח. פי' הרי שפיר הקשה רבי חגיי לרבי יוסי:
אלא שהן עושין חלודה. מעלין עפר תיחוח ומקלקלין יסודות הכותל אבל אין מרתיחין הלכך מותר להטמין בהן:
תיפתר. תפרש הא דתני אין טומנין בסלעים היינו סלעים של כסף שהן מחממין:
מאן דמר טומנין בשל זהב ושל נחושת. שהן אינן מוסיפין הבל:
לא סוף דבר לחין. הא דקתני במתני' בזמן שהן לחין אין הכוונה לחין מחמת עצמן:
אלא אפי'. היו מתחלה יבישים ונתלחלחו במים הרי הם לחין ואסורין:
מן אילין מוכין. כלו' ממוכין מוכח דאפי' לחין מחמת דבר אחר אסור:
ומוכין לא כיבישין הן. דלחין מחמת עצמן היכי משכחת להן אלא ודאי אפילו לחין מחמת דבר אחר הרי הן כלחין:
ההן דכמר איידה. האי מאן דמטמין בהדה כלומר בהנך דתני במתני' דמטמין בהן יבשין ולא לחין:
צריך מחסרתי' ציבחר. צריך שיראה שלא יהא הכוס או הקדירה מלאה:
דהוא אתי וכו'. שאם יבא ליתנה לתוכה ישפוך מעט על הצמר ויהיו לחין ומרתיחין להמאכל:
תמן תנינן. בכלים פרק תשיעי:
וכן בגפת. פסולת של זיתים לאחר שהוציאו שמנן:
חדשה. תוך י"ב חודש:
ישנה. לאחר י"ב חודש:
טהור. שכבר כלה הלחות שבו והרי הם כעצים א"כ בגפת לאחר י"ב חודש מותר לטמון:
אבל רבת רקבוביתן. שמה שנרקב הוא יותר ממה שאינו נרקב אסור:
תניי דבית רבי. התנאים שבבית רבי תנו נעורת:
היא הדא היא הדא. פי' ש"מ דנסורת ונעורת מין א' הן: