קרבן העדה על תלמוד ירושלמי שבועות· רבי דוד פרנקל
פרק ג · הלכה ו
מתני' נשבע לבטל את המצוה פטור. משום שבועת ביטוי דכתיב להרע או להטיב שבמקום שבידו להרע או להטיב כגון בדבר הרשות אבל בדבר מצוה כגון אכילת מצה בפסח בידו להטיב גופו לאכול ואין בידו להרע שלא לאכול וכן חמץ בפסח בידו להרע גופו שלא לאכול אבל אין בידו להטיב שלא לאכול אבל לוקה הוא משום שבועת שוא:
שהיה בדין שיהא חייב. הנשבע לקיים ולא קיים:
שלא עשה בה לאו כהן. וקרא כתיב להרע או להטיב דמשמע דבר שיש בו הן ולאו:
גמ' כיני מתני'. כן צריך לגרוס במתני' לקיים ולא קיים חייב דברי ריב"ב דלפי גירסת משנתינו דתנן פטור לא שייך למיתני דברי ריב"ב דהא ריב"ב פליג ומחייב:
מה מר כו'. כלומר לעולם כדשנינן לקיים ולא קיים פטור דמה אמר ריב"ב בנשבע על האיסורין שאם נשבע לבטל ולא ביטל כגון שנשבע לאכול נבלה ולא אכל פטור ובנשבע לקיים כגון שאומר שבועה שאני אוכל נבלה ואכל פטור א"כ מתני' ה"פ לקיים מצוה דהיינו שאיני אוכל נבלות פטור ויש מקום שבדין חייב כגון לישב בסוכה דברי ריב"ב:
אין תימר חייב. אם תאמר בנשבע לקיים סובר ר"י דחייב ה"ל לחכמים להשיב לו לא אם אמרת כו':
ה"ג תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן והן כלאו. וה"פ אי ר"י מחייב ה"ל למימר נמי שלא עשה במצוה הן כגון נשבע שאוכל דפטור כלאו נשבע שלא אוכל דחייב אלא ודאי אף בנשבע שלא אוכל נבלה ואכל פטור ואין צורך להגיה משנתינו: