אור ברסלב

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי ראש השנה· רבי דוד פרנקל

פרק א · הלכה ג

הלכה ב

מתני' בארבעה פרקים בשנה העולם נידון וכו':

כבני מרון. מפרש בגמרא:

שנאמר היוצר יחד לבם וכו'. בגמרא מפרש ליה:

גמ' מתקתם בזמנו. בפסח על התבואה וכו' כדקתני במתני' מתני' כמ"ד וכו'. דמתני' אגמר דין קאי:

דתנינן ובחג נדונין על המים. ל"ל עוד נידונין הא כבר תנא ליה רישא בד' פרקים העולם נידון אלא לחלק מר"ה שהזכיר לפני זה דאית ביה תרווייהו דין וגזר דין אבל בחג אינו אלא גמר דין ואתי סיפא לגלויי רישא דכלהו בגמר דין איירי:

ה"ג וגזר דין של כ"א מהן:

בתקיעתא דרב. סדר מוסף שסידר רב וקרי ליה תקיעתא שבמוסף תוקעין:

משפט לאלהי יעקב. היינו תחלת דין:

איזו לחרב וכו'. היינו גז"ד ורעב היינו גמר דין דתבואה ומים:

ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים וכו'. היינו גז"ד דאדם:

ודלא כר"י מתני' וכולהו ברייתות דלעיל ורב דלא כר"י:

זו פרנסתו. דכתיב בבקר תשבעו לחם:

זו אכילתו. שאין לה קבע:

מלך וציבור נידונין בכל יום. אף ע"ג דיחיד נידון בר"ה מלך וציבור אף לאחר גז"ד אם חזרו משתנה דינם בכל יום:

וציבור. היינו דברים הכוללי' שלום ומלחמה רעב ושובע:

מ"ט. כלומר מנ"ל:

בשעה שהן עסוקין במצות. דרוב המצות עושין ביום ומצות נקראים צדק:

ה"ג בשעה שהן בטילין מעבירות. והיינו במישרים לפנים משורת הדין:

ה"ג שמואל אמר בשעה שהוא דן וכו'. וה"פ שדן ישראל ואומות יחד כדי שיהא ניכר זכותן של ישראל:

דנן ככשרים שבהן. שהלכו במישור וזה לחובתן שהכשירים אע"פ שהיה להן כל טוב עזבו דרכם הרע והלכו במישור:

מאיזה דין לוקה. מאימתי נידונית:

אין תימר. משנה הנכנסת דהיינו מפסח דלמחר הא עדיין לא בא:

אין תימר. משנה שיצאה דהיינו בפסח שעבר קשיא איך הוה מארכת כל השנה ולקי השתא כלומר כיון שיצא האדם הזה חייב בפסח שעבר היה ראוי שילקה תבואתו שהיה לו בעת ההיא ולא ימתין עד השתא:

מאיזה דין הם מתים. דסובר אדם נידון בר"ה וגז"ד נחתם ביה"כ וקשיא ליה אם גז"ד יחת' למחר הא עדיין לא בא ואם מיה"כ שעבר קשיא מה לו להמתין עד לאחר ר"ה היה ראוי שימות קודם ר"ה דהא כבר היה די לו בעבירותיו של שנה שעברה דהא כבר נתחתם דינו ביה"כ שעבר:

ולא שמיע ליה. לר"ח דמיבעי ליה הא דא"ר קרוספ' וכו' דשל צדיקים ושל רשעים נחתם בר"ה:

פנקסיות. ספרים של זכרון מעשה הבריות:

רשעים גמורים. רובם עונות:

בינונים. מחצה על מחצה:

איפופסי. חותם של חיים:

מ"ט. כמו מנ"ל:

ואין הקב"ה רואה את הנולד. בתמיה וכיון שהוא יודע מי יעשה תשובה בין ר"ה ליה"כ וה"ל לדון את הבינונים ג"כ מיד מר"ה:

ולא שמיע. לר"ח הא דא"ר סימון אע"פ שהקב"ה יודע עתידות אין דן את האדם אלא לפי שעה שהוא עומד בה ולא על העתיד:

באשר הוא שם. ואמרו מה"ש לפני הקב"ה רבש"ע מי שעתידין בניו להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר שנאמר משא בערב לקראת צמא התיו מים שהיו מוציאים לקראת הגולים מיני מלוחים ונודות נפוחים וכו' א"ל הקב"ה השעה הצדיק הוא או רשע א"ל צדיק א"ל באשר הוא שם איני דן את העולם אלא לפי שעתו:

לא יתיצבו הוללים. המתהללים ברשע אינן עומדים לנגד עיניך להענישם ומי הוא ששנאת דוקא כל פועלי און שעשו עבירות בפועל אז נענשים:

וירא און. שיעשו אח"כ אפ"ה לא יתבונן להענישו עתה:

אם זך וישר. אתה כי עתה יעיר עליך:

היית אין כתיב כאן. דמדכתיב בסיפא כי עתה יעיר עליך דמשמע דקאי על דבר שכבר עבר דמה שהוא כעת לא שייך ביה התעוררות א"כ היה לו לומר היית אלא ה"ק אם ישר אתה כעת יעיר עליך ואע"פ שיודע שישתנה אח"כ:

זרזיר מתנים. בא לתת טעם למה תולה הקב"ה יו"ד ימים ואינו דן אותו מיד לפי שאינו רוצה לנצח הבריות ודריש ליה מקרא זרזיר מתנים היא חיה שיכולה לרוץ מהרה או תיש דרך בני אדם להמרות זה עם זה איזה זרזיר יקדים חבירו או איזה תיש ינצח חבירו ומי שזרזירו או תישו מנצח נוטל את של חבירו כהאי דאמרו גבי מפריחי יונה אם תקדמך יוני ליונך שכ"א רוצה שינצח זרזירו:

ומלך. מלכו של עולם אל קום לא בעי שיקום שלו שינצח הוא את הבריות להענישם אלא אדרבה רוצה הוא שינצחו אותו שיחזרו בתשובה ויחזור הוא מרעה אשר דיבר עליהם:

לא לנצח יריב. ולא לעולם יטור וה"ל לכללן ולומר לא לעולם יריב ויטור אלא ה"ק לא לנצח אחרים יריב אלא מריבו שינצחו הבריות אותו:

ה"ג ר' לעזר פדא. וה"פ ר"א בן פדת א"נ פדא כמו מן והוא לשון רומי:

בסיליוס. מלך:

נימוס. בעל דת:

אגריפס. סופר מן אלו נשמע גדולת הקב"ה:

רצה מקיימה. הוא עצמו שאין גזירותיו אלא על אחרים:

רצו. אלו הגוזרים אינן מקיימין אותה אלא אחרים מקיימין אותה:

אני הוא שקיימתי עמידת זקן תחלה. שהיה אברהם יושב ושכינה עומדת ואברהם עודנו עומד הוא תיקון סופרים ואם מצוה זו דאית ביה ענוה גדולה קיים כ"ש שאר מצות:

מי גוי גדול. גוי חשוב ופליגי ר"ח ור"ה מהו חשיבותם:

אלא בר"ה לובשים לבנים וכו':

עושה להם ניסים. אפי' אינן זכאין כדאמרינן ראה ראיתי רואה אני שעתידים לעשות העגל בין זוכים בין חייבים עלי להושיע אותם:

וחורנה. ואידך:

והלסטים. מי שהוא יורד לידון:

יעמדו סנגורין וכו'. כדכתיב וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו אלו מיימינים ואלו משמאלים:

מ"ט. מנ"ל דדין של מעלה תולה בב"ד של מטה:

כי חוק לישראל הוא. ובר"ה משתעי קרא דלעיל מיניה כתיב תקעו בחדש שופר וגו':

אם אינו חוק לישראל. שאין ישראל עושים בו החקים שנאמרו בר"ה דהיינו תקיעת שופר ושביתת י"ט. אינו משפט לאלהי יעקב:

לשעבר. קודם שניתנה התורה אלה הם מועדי שקבעם הקב"ה ואף הוא שמרן כדאמר לעיל ומיתורא דקרא קדריש דכבר כתיב אלה הם מועדי בפ':

אורלוגין. כלי המורה שעות היום כך מסר הקב"ה לישראל קידוש החדש:

שומרה. הוא הסוכה שעושה נוטר הכרם במקום גבוה לראות כל מה שנעשה בכרם כך מסר הקב"ה לישראל שיהיו צופים כל מה שלמעלה ושלמטה כדתניא צפית במרכבה:

שהיה לו טבעת. שהוא חותמו כך ישראל נקראים אל. שהקב"ה קראו ליעקב אל שהוא חותמו של הקב"ה:

כלי נגרות. כלי שהוא עושה בו מלאכה כך מסר הקב"ה לישראל את התורה שבה ברא עולמו:

אוצרות. כך מסר לישראל אוצרות גשמים כמעשה דחוני המעגל:

נרתיק. כלי שנותן בו הרופא רפואותיו כך מסר לישראל שיהיו מחיה מתים כאליהו ואלישע:

כהדין דירין. כאותן כבשים שנכנסו לעשר ויוצאין בפסח קטן שאין שנים יכולין לצאת כאחד:

במגנימון. הוא מקום צר ואין שנים יכולין לילך זה בצד זה:

מה טעמא וכו'. איך נשמע מהאי קרא דהן עוברין לפניו א' א' ואח"כ נסקרים בסקירה אחת הא קרא איפכא משמע:

אמר רבי לוי. ה"ק כשהיוצר יחד לבם כבר הבין תחלה כל מעשיהם אחת לאחת:

אמר רבי לעזר. קרא דמייתי במתני' אינו אלא לראיה שהקב"ה סוקר הכל בסקירה אחת וה"פ אם הוא יוצר יחד לבם כ"ש שהוא מבין אל כל מעשיהם כאחד:

א"ר ברכיה. ה"פ דקרא היוצר רוצה שיהיה לבן אליו ביחידות ולא יהיה לבן חלוק בעבודה אחרת ולמה מפני שהוא מבין אל כל מעשיהם ואין אחר כמוהו:

א"ר אבין ה"ק היוצר לבן שהוא יחיד בעולם כבר הבין אל כל מעשיהם טרם שעשו רע:

דר"ע אמר ניסוך המים דבר תורה. א"כ שפיר קאמר דבחג נידונין על המים שכן צוה הקב"ה לנסך לפניו מים בחג ואי לאו דאורייתא מהיכי תיתי לן לומר דנידונין על המים:

בששי ונסכיה. וה"מ למכתב ונסכה:

שתתברך לפניו התבואה. שבפסח נידון על התבואה:

פירות אילן. שהן מתירין להביא ביכורים שאין מביאין ביכורים קודם לעצרת דכתיב ביכורי קציר חטים א"נ עוד שאכל אדה"ר חטה היתה נמצא ששתי הלחם מין אילן הם:

לפחות מהן א"א. דמה שהקב"ה גוזר על הצבור אינו משתנה:

מ"ט. כלומר מנ"ל:

דכתיב להמטיר על ארץ לא איש. והיינו כשנגזר גשמים מרובים:

כדי הארץ. לצורך הארץ:

טללים ורוחות. לבתר הגשמים דרוחא דבתר מיטרא כמטרא מעלי:

מ"ט. מנ"ל שהקב"ה מוריד להן אח"כ גשמים מועטין בטובה:

שנאמר תלמיה רוה נחת. אם ישראל עושים נ"ר לפני הקב"ה אז גדודיה ברביבים במעט גשמים תמוגגנ' ואפ"ה צמחה תברך:

שאול חטאו. שעשו עבירות שראויים להיות בקבר לפיכך מביא עליהם רעב שהוא קשה ממות:

עונות שעשו ישראל בקיץ כו'. ש"מ שבחג נידונין על המים שעבירות שעשו בקיץ שעבר הם גרמו להם שלא נפסקו עליהם גשמים הרבה בחורף:

מדוה לה בראשה. ומרשית לשון עניות וכיון שהם דואגים ולבם נכנע בראש השנה גורם להם אחרית טוב שתהא שנה טובה:

תוכן העניינים

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי ראש השנה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה