אור ברסלב

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי ראש השנה· רבי דוד פרנקל

פרק א · הלכה א

פרק א

מתני' למלכים. רגילים היו למנות זמן שטרותיהם לשנות המלך משנה שעמד בה המלך וקבעו חכמי' בא' בניסן לתחלת שנתו ואפי' עמד בשבט או באדר כלתה שנתו משהגיע ניסן ויתחילו למנות לו שנה שנייה:

ולרגלים. רגל שבו ר"ה לרגלים לענין בל תאחר כדמפרש בגמרא:

למעשר בהמה. שאין מעשרין מן הנולדים בשנה זו על הנולדים בחברתה דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה ואמר מר בשתי מעשרות הכתוב מדבר א' מעשר דגן וא' מעשר בהמה ואמר קרא שנה שנה ולא משנה על של חברתה:

בא' בתשרי. כיון דאיתקש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן ר"ה שלו תשרי אף מעשר בהמה ר"ה שלו תשרי:

גמ' לכם הוא ראש. דה"מ למכתב החדש הזה ראש חדשים לכם למה לי אלא למדרש לכם הוא ראש שהוא תחלה לגאולתכם וליציאתכם ממצרים אבל לא לשני' וכו' א"נ לכם הוא ראש שזהו החדש הראשון שאתם מקדשים החדש לכך הוא ראשון לחדשים אבל לשאר דברים אינו ראש:

ופריך ואומר לכם. מיעוט' הוא אף למלכים ולרגלים כי היכא דממעטי' מיניה שנים ושמיטין וכו':

ויחל לבנות בחדש השני בשני. תרי זימני שני למה לי אלא ללמדך דאף החדש השני שבמלכות הוא לעול' בחדש השני שבשנים דלעולם מניסן מנינן:

מה שני שבחדשים אין מונין אלא מניסן. דכתיב ראשון הוא לכם לחדשי השנה:

ופריך או אינו אלא שנים בחדש. וה"ק בחדש השני ביום השני לחדש ולא קאי שני בתרא אחדשי שנה:

ומשני כל מקום שנא'. בתורה שנים בחדש פירש כגון באחד לחדש בשנה השנית בשנה השלישית בעשור לחדש:

ופריך או אינו אלא שנים בשבת. דשני בתרא אתי לאשמועינן כמה ימים בשבת הוה:

ומשני לא מצאנו חשבון. כזה בתורה דהדר ביה קרא בשני:

ופריך והא כתיב ויהי ערב ויהי בקר יום שני. א"כ מצינו דמונה בקרא ימי השבת:

ומשני אין למידין מברייתו של עולם. כלו' לאו אימי השבת קאי אלא שהיה יום שני לברייתו של עולם כ"כ תוס' א"נ שאני התם שלא היו עדיין שנים או חדשים דלמנות בהו לכך הוכרח למנות לימי השבת נ"ל:

ופריך והיידין וכו'. ואיזהו מהשני דכתיב בקרא קאי אחדשים ואיזהו מהן קאי אחדש שני שבשנות המלך:

בחדש השני. קאי על החדשי' דסמיך ליה בשני בשנת וכו' האי שני בתרא קאי על שנת המלך דסמיך ליה בשנת ד' למלכותו:

וחורנה אמר. ואידך אמר אפילו נפרש בהיפך דהראשון קאי על שנת המלך והשני על החדשים לית לן בה דעכ"פ היקישא הוא:

החדש הזה לכם מיעט. דלכם מיותר ולמעט אתי:

ראשון הוא לכם מיעט. לכם שני דכתיב בהאי קרא נמי מיעוט הוא ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ומרבי' דראשון הוא אף למלכים ולרגלים:

ופריך וירבה לשנים וכו'. כי היכא דמרבינן מלכים ורגלים נרבי הכל:

זה שני שבחדשים. סובר כמאן דאמר לעיל השני הראשון היא שני שבחדשים והשני הוא שני שבשנים:

תני שמואל ופליג. דסובר שאין מקרא מן התורה למאי מונין אלא כל שהסכימו עליו חכמי הדור לאותו מנין מונין וכדמסיק שמנו ליציאת מצרים לבנין הבית ולחרבן הבית:

ה"ג אין לי אלא באותו זמן וכו':

התחילו מונין לבנינו. הניחו מנין הראשון שמנו ליציאת מצרים והתחילו למנות לבנין הבית והי"מ דחק בזה ללא צורך:

ואומר. דאף דמונין למנין אחר מ"מ ניסן הוא ר"ה:

מתני' לשנים. מפרש בגמ' לשמיטין וליובלות. משנכנס תשרי אסור לחרוש ולזרוע מן התורה:

נאמר בשמיני בשנת שלש. אס"ד דלמלכי אומות מתשרי מנינן הל"ל בשמיני בשנת ג' דבששי היינו אלול ובשמיני היינו חשון ובתשרי שביניהם כבר נתחדשה השנה אלא ודאי דמניסן מנינן:

חיפה. שם אמורא:

ד שמיני נאמר תחלה. לעולם מתשרי מנינן אלא שנבואת זכריה נאמרה תחלה קודם נבואת חגי והשמיני לעולם קודם הששי:

אר"י כתיב. בנבואת חגי בכ"ד לתשיעי בשנת שתים לדריוש ועתה שימו וגו':

הא כיצד. אפשר לקיים שני המקראות הא דכתיב בששי הוסד ואח"כ כתיב בתשיעי מטרם שום אבן על אבן:

ה"ג בתשיעי נאמר המקרא הזה:

אין תאמר שכבר שמו. בששי בשעת היסוד אבן על אבן צ"ל דמעשה דתשיעי היה קודם הששי ומתשרי מנינן אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה ויפה אמר חיפה דאף נבואת זכריה קודמת לנבואת חגי:

אין תימר אלא שמו בששי אבן על אבן אע"ג שהוסד לא היה יסוד אמיתי:

לא אמר חיפה כלום. אין כאן הוכחה שנאמרו הנבואות שלא על הסדר ויותר היה נ"ל לגרוס אין תימר שלא שמו יאות אמר חיפה ואין תימר שכבר שמו לא אמר חיפה ולא כלום וה"פ א"ת דה"ק שימו לבבכם היום שלא התחלתם בבנין הבית שיש בכם מארה וכשתתחילו יהיה ברכה בארץ א"כ בתשיעי עדיין לא התחילו לבנות וקשיא הא כתיב לפני זה בששי הוסד הבית אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה ותשעה הוא קודם לששי דמניסן מנינן ויפה אמר חיפה וא"ת (לא) שמו וה"ק שישימו לבבם מה שהיה קודם ששמו אבן אל אבן שהיה מארה אבל היום שכבר התחילו בבנין בששי מאז נשתלחה ברכה אין כאן ראיה לדברי חיפה:

ותני עלה שנת המבול אינה עולה מן המנין השנים. לפי שהיו ימי צער וצרה ואס"ד מניסן מנינן למה אינה עולה מן המנין הרי לא התחיל המבול לירד עד חדש השני דהיינו אייר ובחדש הראשון יבשה הארץ אלא ודאי דמתשרי מנינן וכיון דבר"ה היה המבול לא קחשבינן לשנת המבול ממנין השנים:

ומשני תיפתר כר"א דאמר בתשרי נברא העולם ובראשון באחד לחדש היינו בתשרי ומפני שהוא ראשון לבריאת עולם ולמנין שנים קרי ליה ראשון:

ופריך והכתיב בנחמיה ויהי בחדש ניסן בשנת עשרים לארתחשסתא:

וכתיב ויהי בחדש כסליו שנת עשרים וילפינן שנת עשרים לגזרה שוה דהאי נמי לארתחשסתא קאמר וקשיא קאי בכסליו וקרי ליה שנת עשרים וקאי בניסן וקרי ליה שנת עשרים ש"מ דניסן לאו ר"ה ובבבלי יליף מקראי דמעש' דכסליו קדום:

אין מונין אותה שנה שלימה. והאי דניסן בעשרים בו הוה לכך לא קחשיב ליה בשנה:

בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן דלא עייל אלא יום א' וקרי ליה שני וקשיא למ"ד מניסן מנינן דאלו למ"ד מתשרי מנינן כשהגיע תשרי ראשון כבר היה שנה שנית:

אין תאמר שנה שלישית היתה. כשהוקם המשכן והא דכתיב שנית משום דלא עייל לה שלשים יום קשיא והכתיב ויהי בחדש השני וכו' דכבר עייל בשנה נ' יום וקרי ליה שנית אלא ש"מ דהוה בשנה שנית ויום א' בשנה חשוב שנה א"כ קשיא משנת עשרים:

הדא וכו'. זהו מן תשובותיו של ר' יצחק שהם קשיין ולית להון פירוקא:

בין כמאן דאמר מניסן וכו'. מאי בינייהו:

שטרות יוצאות. איכא בינייהו וכדמסיק:

לוה. שלוה באייר וכתב בשטר בשנה שנייה למלכות:

מכר. הלוה שדה וכתב בשטר מכירה בחשון בשנה שנית למלכות:

מאן דאמר מניסן מנינן מלוה קדמה. וטורף מלקוחות:

ומאן דאמר מתשרי מנינן. המכירה היתה קודם ההלואה ואינו טורף המלוה מהלקוחות:

נימנית שנה לזה ושנה לזה. הבא לכתוב שטר באדר לאחר שעמד השני אם רצה לכתוב בשטר בשנת פלוני למלך שמת כותב ואם רצה כותב בשנה הראשונה למלך שעמד:

והוא שנכנס לניסן. שמת המלך הראשון בניסן ונמנה השני ג"כ בניסן הוא דמונין שנה לזה ולזה אבל בשאר חדשים אין מונין לשני שנה בפני עצמה עד שיגיע ניסן ל"א כשיגיע ניסן אז מונין לראשון שני שנים ולשון. ראשון עיקר כדמסיק:

די לא כן. דאם לא כן אלא שלעולם מונין מקצת השנה גם לשני שנה שלימה קשיא הא דכתיב במלכים שלום בן יבש מלך בשנת ל"ט לעוזיה מלך יהודה וימלוך ירח ימים בשומרון וכתיב בשנת ל"ט לעוזיה מלך יהודה מלך מנחם בן גדי על ישראל עשר שנים וכתיב בשנת חמשים לעוזיה מלך יהודה מלך פקחי' בנו תחתיו ואס"ד דאפי' נמנה במקצת השנה מונין לו שנה שלימה הל"ל דפקחי' מלך אחד עשר שנה שהרי מן ל"ט עד חמשים הם אחד עשר שנה אלא ודאי דשנת ל"ט אין מונין לפקחיה כיון שלא מלך בניסן שהרי שלום מלך ירח ימים ואם כן ודאי כבר עבר ניסן ומת בשנת חמשים לעוזיה בניסן נמצא שאין כאן אלא עשר שנים והיינו דקאמר אין לך לעמוד על שני מלכי ישראל וכו' דמשנת עוזיהו ידעינן שנותיו של פקח וכדפרישית:

בכלל חסירים. דאינן אלא' מ':

ובפרט יתירים. דהוה להו ארבעים שנה וששה חדשים:

שלשה ושתים ומחצה היו. השנים שמלך בחברון והא דכתיב ל"ג שלימים כדי לחלוק כבוד לירושלים מונה לחצי שנה לשנה שלימה:

יהודה בר' אומר שמלך ארבעים בשנה ומחצה אלא כשמגיע למנין מלא כגון ארבעים אף על פי השיש חצי שנה יותר לא חש למנותו ודומה לזה ארבעים יכנו דאינן אלא תשעה ושלשים וגבי שבע שנים קחשיב חצי שנה שאינו מנין מלא:

ימים מלאים אני מונה לך. דוד חי שבעים שנים מלאים מיום ליום והיה בעת מלכו בחברון בן תשעה ועשרים שנה ומחצה:

בשעירה היה מתכפר כהדיוט. שמלך מביא שעיר עזים לחטאתו כדכתיב אשר נשיא יחטא דהיינו מלך והביא קרבנו שעיר עזים זכר תמים ואותן ששה חדשים היה מביא על שגגתו שעירת עזים הנקבה כהדיוט ואפשר דסובר לכך לא חשבינן אלא ארבעים שמלך דלא קחשיב לששה חדשים שברח:

אל תתגרו בם. וסובר דאדום לאו היינו עמלק:

חייך שאינן נמנין לך אותן ששה חדשים. בכלל שלא מנה אלא מ' שנה:

מאן תנא רגלים. ר"ה שלו תשרי:

ר"ש. היא ולענין בל תאחר וכדמסיק:

ג' רגלי' כסדרן אם עברו אחר הנדר עובר עליו בל תאחר ואם אינן כסדרן אינו עובר עליו:

ה"ג ובלבד חג הסוכות אחרון דסובר אף שחג המצות וחג השבועות איצטריך למיהדר משום בל תאחר אע"ג דברגלים איירי קרא מ"מ חג הסוכות ל"ל הרי הענין עסוק בו אלא ללמדך שיהא חג הסוכות אחרון לג' רגלים והיינו כסדרן:

אשכחת אמר. נמצאת אומר פעמים עובר על בל תאחר בה' רגלי' וכו' כדמפרש לקמן:

ה"ג ובלבד חג הסוכות אחרון וכ"ה בבבלי:

וה"פ אחג הסוכות קפיד קרא דלא אייתר ליה חג המצות ותג השבועות דלא עסיק ביה אלא חג הסוכות ל"ל אלא לומר שהוא הגורם:

רגל שפגע בו תחילה. לאחר נדרו ממנו מתחיל הג' רגלים אלא שאינו עובר עד שיעברו עליו כולן:

כתיב מלבד שבתות ה' וגו'. מה תלמוד לומר ממילא ידעינן דמוספין מלבד ממוספי שבת ומלבד ממתנות הן באין דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין:

שיכול. אני לומר דאין להקריב ברגל אלא קרבנות הרגל בלבד דכתיב דבר יום ביומו:

מנין קרבנות היחיד. כגון קרבן נזיר ומצורע ושאר קרבנות:

וקרבנות ציבור. כגון פר העלם דבר שהקדישן קודם הרגל או ברגל עצמו שיקרבו במועד ולמאן דאמר נדרים ונדבות אין קריבין במועד איצטריך שקריבין בחול המועד:

אלו עופות ומנחות. שנאמר בהן לה' ואם מן העוף עולה קרבנו לה' ובמנחה כתיב נפש כי תקריב קרבן מנחה לה':

לרבות את כולן. שמביאין ברגל וה"ק כל אשר תתנו לה' יקרב ברגל:

יכול רשות. ועדיין אני אומר שרשות להקריב כל אלו במועד אבל לא חובה:

תלמוד לומר. בסוף פ' מועדות שבחומש הפקודים אלה תעשו לה' במועדיכם ל"ל אי להתירן להקריבן במועד כבר שמעינן מדכתיב מלבד מנדריכם וכו' אלא לקבען חובה שחייב להביאם ברגל:

יכול באיזה וכו'. ועדיין אני אומר שחייב להקריבן ברגל אלא שאין חובה להקריבן ברגל ראשון אלא באיזה רגל שירצה:

אלא זה רגל ראשון שפגעת בו. חייב אתה להקריבן:

יכול אם עבר רגל אחד ולא הביא קרבנותיו כשם שעובר בעשה דובאת שמה כך יהא עובר על בל תאחר:

במועדיכם. לשון רבים לומר שאינו עובר על בל תאחר עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה:

עד כדון בעשה. עובר ברגל ראשון דכתיב מוצא שפתיך תשמור ועשית וסובר השמר דעשה עשה:

בלא תעשה מנין. שעובר ברגל ראשון אע"ג דאינו עובר על בל תאחר עד לאחר ג' רגלים ואיכא בין בל תאחר לשאר לאוין דאילו בל תאחר עובר עליו בכל יום כדלקמן ואשאר לאוין אינו עובר אלא בזמנו:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן דצריכין והבאתם שמה:

הרי כבר אמור. ועשית אלא לעבור עליו אף בלא תעשה:

פסחים בזמנן. בי"ד אם לא קרב אותה מהו שיעבור על בל תאחר:

אשכחת תני פסחים. מצא ברייתא דתניא בה פסחים עובר עליהן על בל תאחר וע"כ בזמנן קאמר:

דלא כן. דאם לא כן אלא דאיירי בשעבר זמנן מאי קתני בברייתא פסחים ושלמי' הא פסחים שלא בזמנן היינו שלמים שלא תאמר וכו' איצטריך לאשמועינן שלמי פסח דסד"א כיון שאם נמצא גופו קרב שלמים מיד ולא נדחה כלל ליהוי כפסח דהוא כשאר קרבנות:

עד כדון צריכה. ועדיין קמיבעיא לן פסח בזמנן אם עובר עליו מיד בבל תאחר אם לא:

בין רגל לרגל. אם עלה לירושלים בין רגל לרגל מהו שיעבור בעשה דובאת שמה:

חגיגה שלא קרבה. ברגל ראשון תיקרב ברגל שני ומשמע דוקא בשני ולא קודם לו אפי' עלה בין רגל לרגל:

ומתירין לו לעבור. בתמיה אלא ודאי דאינו עובר עד רגל הבא:

ועוד מן הדא. אברייתא דלעיל קאי דיליף עש' מובאת שמה וקאמר סתמא דש"ס דאף מהאי קרא שמעינן עשה ולא תעשה:

ופריך כלום הוא עובר בעשה ול"ת עד שיעברו ג' רגלים וכבר שמעינן ליה מבל תאחר ומובאת שמה האי קרא ל"ל:

כיון שבא שני בשבת ולא הביאה עובר. בעשה ול"ת משום דכתיב תשמור ועשית:

שלמה שנתו. בלא רגלים וכדלקמן:

את מפיל יום אחרון. דאם עבר יום האחרון של השנה ולא הביא עובר בבל תאחר ואח"כ עובר בכל יום ויום בבל תאחר:

אין כיני. א"כ אף ברגלים כן אם עבר עליו רגל השלישי כבר עבר על בל תאחר ומשם והלאה עובר בכל רגל:

בעי. פריך לדבריך דברגל שלישי מיד עובר אם שלמה שנתו בעצרת שאינו יכול להקריבו דנדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב וכיון דאינו כשר למה יעבור עליו:

ומשני כהדא. דכתיב לא ילין חלב חגי היינו חגיגת י"ד לא ילין עד בקר ומשמע הא כל הלילה של ט"ו מותר להקטיר אימורי חגיגה הנשחטים בי"ד וקשיא ליה וכי אימורי חול של י"ד קריבין בי"ט בתמיה:

ושני רבי אבהו. דקרא איירי כשחל י"ד להיות בשבת וה"ל אימורי שבת דקריבין בי"ט לפיכך מותר להקטירן בלילה:

ואקשינן אין חגיגה באה עמו. כשחל ע"פ בשבת אין מביאין עמו חגיגה כדתנן בפסחים פ' אלו דברים:

ושנינן אמרה תורה וכו'. לעולם בי"ד שחל בחול ובלילה נמי לא יקטיר וה"ק ראה שתקריב אימורי חגיגה מבע"י שאם לא כן תבא לידי בל ילין בלילה אי אפש' להקטירן מפני שהוא י"ט:

והכא. נמי אמרינן הכי אע"ג שאינו יכול להקריב בעצרת עובר בבל תאחר דאמר' תורה להקריב קודם עצרת שלא יבא לידי בל תאחר:

אמר רבי חיננא. מהתם ליכא למיפשט דלעול' בי"ד שחל להיות בשבת איירי קרא ודקשיא הא אין מביאין עמו חגיגה כיון דאם עבר והביא חגיגה בשבת כשר כדתניא בתוספתא דפסחים פ"ה איצטריך קרא לאשמועינן שלא ילין חלבו עד בקר ואם הלין עובר:

ושנה לתמורתו. דה"א דאף תמורתו חשבינן שנה מיום שנולד הבכור הואיל וממנו קאתי לכך כתיב שנה שנה דנותנין לכל אחד שנה בפני עצמו:

שנה לתם. לבכור תם ושנה לבכור בעל מום דמותר לשהותו שנה שלימה:

ושנה לקדשים. אם עבר עליהן שנה בלא רגלים שעובר על בל תאחר:

היך עבידא. כמו היכי דמי:

שוחטו בערב ראש השנה. כלומר ביום האחרון לשנתו שהוא ערב ראש השנה השנייה שנאכל ביום האחרון של שנה ראשונה ויום ראשון של שנה שנית הרי שעל כרחך לומר שבכור נאכל לשני ימים ולילה א':

נולד לו מום בט"ו. לאו דוקא ט"ו אלא בתוך שנתו משלימין לו שלשים יום מיום שנפל בו מום:

שאין שנתו של בעל מום מחוורת. שאין ברור מן התורה שיהיה לבעל מום דוקא שנה ולא יותר דא"כ אפי' נולד לו מום בסוף שנה נמי לא ישלים השלשים יום:

בזמן הזה. שאין תם ראוי לכלום:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן דליכא לפרושי עד שלא הראהו לחכם שלא נפל בו מום להראותו לחכם:

הא כבר אמור. דתני בזמן הזה ופשיטא דלא אפשר להראותו אלא ודאי בבעל מום איירי ואפ"ה מותר להשהותו אפי' ד' וה' שנים כל זמן שלא הראהו לחכם ש"מ שאין שנתו מחוורת:

ניחא רגלים בלא שנה. משכחת לה אלא שנה בלא רגלים היכי משכחת לה:

תמן אמרין. בבבל מפרשין דמשכחת ליה שנה בלא רגלים כגון שהיה מחוסר זמן ברגל ראשון שעדיין לא היה בן שמנת ימים נמצא שהוא מחוסר זמן ולכך לא נחשב לרגל:

ופריך כמה דאת אמר תמן. גבי בכור שמשעת לידתו את מונה לו שנתו כדלקמן בסוגיין אע"ג דאינו ראוי להרצאה עד יום השמיני אפ"ה נמנה בכלל שנתו הואיל ומקצתו ראוי א"כ ה"נ נאמר דכיון דעבר עליו מקצת פסח שהיה ראוי להקריב דע"כ כשנולד קודם פסח איירי א"כ ביום שביעי של פסח ראוי להקריב וה"ל רגלים בלא שנה:

תיפתר. כגון שהיתה עצרת באה בה' וכו' דעצרת פעמים חל בה' בסיון כגון שניסן ואייר שניהם מלאים הרי ט"ו מניסן ול' דאייר מלא להו חמשין בה' בסיון ונולד הבכור בשנה ההיא בששה בסיון דהיינו יום א' אחר עצרת:

והיתה עצרת של שנה הבא' בז' בסיון. כגון ששניהן ניסן ואייר חסירים מלא להו חמשין יומי בז' בסיון:

כתיב. גבי מעשר בהמה לא יבקר בין טוב לרע והיינו בין תם לבעל מום:

עבר וביקר. ובחר הטוב מהו שיעבור אלאו:

כל דבר שבא להתיר. כל לאו שבא להתיר דבר אם עבר וסבר לעשות מצוה מן המובחר אינו עובר:

מה בא. המקרא הזה לא יבקר להתיר:

ומשני בא להתיר להקדיש בעלי מומין. למעשר בהמה דרע היינו בעל מום:

תמן תנינן. בנגעים פ"ד מצורע כשגלח בשביעי מביא ביום השמיני חטאת ואשם ועולה ואם היה דל ואין ידו מספקת להביא אשם בהמה מפריש חטאת ועולת העוף והאשם עליו חובה להפרישו אח"כ:

ופריך ואין חטאת העוף מחוסרת זמן. קודם שהביא אשם שהאשם תחלה לקרבנותיו אי נמי אהקדיש פריך שמקדיש חטאת ואשם בבת א' והרי החטאת קודם האשם הוא מחוסר זמן:

כאן. גבי מצורע התירה התורה להקדיש מחוסר זמן דהא כתיב וביום השמיני יקח שני כבשים דמקדיש שניהם כאחת:

כתיב. בנזיר טמא וביום השמיני יביא וגו' עבר ולא הביא קרבנותיו בשמיני מהו שיעבור על בל תאחר:

כל דבר שבא להתיר. דבר הנאסר אינו עובר עליו:

ומשני כהאי דאר"ל. גבי מצורע:

כאן התירה וכו'. ה"נ בנזיר התירה התורה להקדיש חטאת ועולה בבת אחת אף על גב דעולה מחוסרת זמן קודם החטאת ל"א ה"ג כתיב במצורע וביום השמיני יקח וכו' ומיבעיא ליה אם עבר ולא הביא בשמיני אם עובר על בל תאחר ומשני דהאי קרא אתא להתיר וכדאר"א. דבא להתיר להקדיש מחוסר זמן דהא ודאי אשם מצורע קודם לחטאת כדתנן פ' כל התדיר ואפ"ה כתיב תחלה יקח שני כבשים וכבשה א' והיינו אשם אע"ג שאשם צ"ל תחלה אלא שהתורה התירה:

כל שבעה וכו'. קרא דוביום השמיני יקח וכו' בא ללמד דכל שבעה א"א לו שיביא קרבנותיו ומיום השמיני ואילך כופין אותו להקריב ל"א כל שבעת ימי החג אין כופין אותו להקריב קרבנותיו ולאחר החג כופין אותו והראשון נראה:

כולהם. כל חייבי קרבנות:

ומביאין קרבנותיהם ברגל. ואס"ד דמיד לאחר שבעת ימי גמרו כופין אותו שיבי' איך אפשר שימתין עד הרגל:

ניחא נזיר וכו'. אהא דתני שאף מצורע ממתין בקרבנו עד הרגל פריך הניחא נזיר שיכול להמתין שהוא מותר באכילת קדשים בימי נזרו אלא מצורע שהוא מחוסר כפורים ואסור באכילת קדשים ואנן תנן פרק לולב וערבה ההלל והשמחה שמונה ושמחה היינו לאכול בשר שלמים ואם אין המצורע מקריב קודם הרגל איך אפשר לו לאכול כל שמונה בקדשים הא א"א לו להקריב קרבנותיו ביו"ט הראשון דחובות שאין קבוע להם זמן לכ"ע אין דוחין י"ט וה"ל מחוסר כיפורים ואסור בשלמים:

ומשני פתר לה. להך ברייתא דמבי' קרבנותיו ברגל בנזיר אבל מצורע מביא מיד:

רישא. היינו דהך ברייתא וכולן מתכוונין וכו' מוקמינן בנזיר:

וסיפא במצורע. לא איתפריש לן הך סיפא:

לא כבר וכו'. כלומר קושיתך ממתני' דהלל ושמחה מעיקרא ליתא דהא כבר אקשי לה התם בסוכה אם חל י"ט ראשון בשבת ליכא שמנה דאם שחטו מעי"ט אין יוצאין בהן ושבת אין שלמי שמחה דוחין:

קיימה ר"א נחותא. למתני' דתני שמחה כל שמנה היינו בכהנים שאוכלין משעיר החטאת מוסף של י"ט דמקריבין בשבת ויוצאין ידי חובת שמחה בחטאת ואשם כדתנן פ"ק דחגיגה א"כ ל"ק אמצורע דליכא חיובא על כל ושראל לשמוח ברגל כל שמנה:

עבר ולא מל. מהו שיעבור על בל תאחר:

דבר שהוא ניתן לתשלומין. שע"י הקדישו הוא חייב להביא משא"כ מילה לאו תשלומין היא אלא חיובא:

לא תאחר לשלמו. ולא כתיב לא תאחר לשלם למעט חילופיו:

לא הביאו. ולא כתיב ולא הביא למעט חילופיו:

פירשה לוי וכו'. מהו חילופיו דאינו עובר עליו הא גם בחילופיו קרינן לא תאחר לשלמו דהא מקרב קריב לכך קאמר דה"א דכשהקריב חילופיו אינו עובר על קרבן ראשון אפי' שהה אותו ג' רגלים קמ"ל דהאי אחרינא הוא:

ה"ג ועברו. עליה ב' רגלים:

אם באומר הרי עלי. ה"ל נדר ועובר מיד ולא צריך לג' רגלים:

אלא. הכא במאי עסקינן באומר ה"ז עולה דה"ל נדבה והפריש אחרת תחתיה לאחר ב' רגלים ולא הקריבה לאחרת עד לאחר הרגל הג' לראשונ' ה"א הואיל ומכח ראשון קאתי תצטרף הראשונה עם האחרונה ויעבור עלי':

לפום כן וכו'. לפיכך איצטריך קרא לאשמועי' ולא חילופיו דנותנין לו ג' רגלים לעצמו:

אלו חטאות ואשמות. שהן נדרשין ממך שהרי חובה הן מוטלין עליך. ה' אלקיך. זה הקדש בדק הבית דהא קרא יתירא הוא דהא כבר כתיב ה' ברישא דקרא אלא ללמד שאף דברים שהן לה' ולא לכהנים ולמזבח עובר עליו ואיזהו זה הקדש בדק הבית:

מעמך זה לקט שכחה ופיאה. שהן חלקו של עני דכתיב ביה את העני עמך:

ולא בקרבנך חטא. שאין הקרבן נפסל בכך:

שלא תאמר שהזבח פסול אם עברו עליו ג' רגלי' לפיכך צריך קר' לאשמועי' ולא בקרבנך חטא להזהיר הב"ד שיעשוך בע"כ:

מכאן למשכון. שממשכנין על הקרבנות כדתנן בערכין:

ויש נדר קרויה נדבה. בתמיה דמתחיל בנדר ומסיים בנדבה:

אלא לחייב על כל נדר בפני עצמו. דה"א דאם יש לו כמה נדרים וכמה כדבות אינו עובר אלא לאו אחד קמ"ל דעובר על כל א' בפני עצמו כי היכא דעובר על נדר לעצמו ועל נדבה לעצמה:

וחזר ואמר ה"ז. מי הויא חזרה או לא:

ר"ח. פריך לא מסתברא הך בעיא כלל אלא אמר ה"ז וחזר ואמר הרי עלי ודאי דמהני דאיסור חמור הוא וחייב באחרים:

ואין איסור קל. אבל היכא דאמר תחלה הרי עלי שהוא איסור חמור ואח"כ אמר ה"ז דה"ל איסור קל פשיטא שאינו חל עליו:

תוכן העניינים

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי ראש השנה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה