קרבן העדה על תלמוד ירושלמי קידושין· רבי דוד פרנקל
פרק א
הלכה א
מתני' האשה נקנית. לבעלה להצריכה גט ולפי שאין אשה מתקדשת אלא מדעתה או ע"י אביה תנא האשה נקנית ולא תני האיש קונה ואיידי דתנא רישא האשה נקנית תנא סיפא היבמה נקנית ליבם דנקנית משמע בין מדעתה בין שלא מדעתה:
בשלש דרכים. כדמפרש ואזיל ומשום דתנן דרכים לשון נקבה תני נמי שלש לשון נקבה ולא תני שלשה לשון זכר:
וקונה את עצמה. להיות ברשותה להנשא לאחר:
בכסף ובשטר. בגמרא מפרש:
בפרוט'. של נחשת ששויה כמשקל חצי שעורה כסף שהוא אחת משמנה באיסר האיטלקי:
היבמה נקנית. ליבם להיות כאשתו לכל דבר:
בביאה. אבל כסף ושטר לא מהני בה מדאורייתא אלא רבנן תקנו דמהני בה מאמר לפסלה על שאר האחין אבל לא לפטרה מן החליצה ולא ליורשה ולהטמא לה:
גמ' כיני מתני'. כן הוא פירושא דמתני' שהאשה נקנית באחד משלשה דרכים או בכסף וכו':
ותני ר"ח כן. ותני' נמי הכי מפורש בבריית' דר"ח:
לא סוף דבר. לאו דוקא בשלשה דרכים יחד נקנית אלא אפי' באחד משלשתן נקנית:
כי יקח איש אשה ובעל'. מגיד שניקנית בכסף שאין קיחה אלא בכסף שנא' נתתי כסף השדה קח ממני:
הייתי אומר. דוקא ע"י כסף וביאה יחד נקנית לו כדכתיב כי יקח דהיינו כסף והדר ובעלה אבל באחד מהן כסף או ביאה מנ"ל שנקנית:
שוכב עם אשה בעולת בעל. ומתו גם שניהם בחנק והיינו כנשואה:
הגע עצמך. אמור לנפשך הלא לא כתיב בהאי קרא אלא שנעשה לה בעל ע"י בעילה ואפ"ה הבא עליה בחנק כדין הבא על אשת איש:
ה"ג הבא אחריו בחנק כהדא דתני בעולת בעל להביא את המקבלת בעלה בבית אביה והיא ארוסה והבא אחריו בחנק ולא סוף וכו' וכן הגירסא בכתובות פ"ג. וה"פ להביא את שבא עליה הארוס בבית אביה שעדיין ארוסה היא לענין מציאתה ומעשה ידיה שהן של אביה אפ"ה בזה דינה כבעולה שהבא עליה אח"כ נידון בחנק כדין הבא על אשת איש ואינו בסקילה כדין הבא על הארוסה ולאו דוקא בבא עליה הארוס כדרכה אלא אפי' בא עליה שלא כדרכה והבא אחריו בחנק:
לא צריכא. לא איצטריך קרא אלא לבא עליה הארוס שלא כדרכ':
אין תימר. אם תאמר דקרא אתי לבא עליה הארוס תחלה כדרכה דוקא:
למה לי בעלה. שבא עליה הארוס בבית חמיו אז הבא אחריו בחנק. אפי' אחר שבא על נערה המאורסה כדרכה הבא אחריו אינו בסקילה אלא בחנק ולכתוב בעולת איש מאי בעולת בעל אלא ללמד אם בא עליה הארוס שלא כדרכה הבא אחריו בחנק שהבעל עושה בעולה שלא כדרכה:
כיי. כי האי דתנינן תמן בסנהד' פ"ז:
באו עליה. על נערה המאורס':
והשני בחנק. דבעולה היא וכתיב כי יהיה נערה בתולה מאורש' לאיש וגו' בתולה ולא בעולה:
ופריך הא למדנו ביאה בלא כסף. דקונה מדכתיב בעולת בעל אלא דנקנית בכסף לחוד בלא ביאה מנ"ל:
ויצאה חנם אין כסף. כתיב באמה העבריה וכתיב לעיל מיניה ואם אחרת יקח לו דהיינו שיקח לו אשה אחרת שאינה אמה דמקשינן אחרת לאמה מה אמה נקנית בכסף לבד אף אשה נמי נקנית בכסף לבד בלא ביאה:
בשטר. מנ"ל דכתי' וכתב לה וכו':
א"ר אבין. וכן תני חזקי' וכו' ופליג אר"י:
ודין הוא. שתהא נקנית בכסף מק"ו ול"ל קרא:
ה"ג מה אמה העבריי' וכו' שאינה נקני' בביאה. אם מסרה לה לביאה לשם שפחה אינה שפחתו בכך:
נקנית בכסף. כדכתיב ויצאה חנם אין כסף:
זו שנקנית בביאה. כדיליף לקמן מובעלה:
יבמה אינה נקנית בכסף. ליבם להיות כאשתו להוציא' בגט בלא חליצה. ה"ג אע"פ שהיא נקנית בביאה לא תקנה בכסף:
ה"ג לא תקנה בביאה תלמוד לומר ובעלה מגיד שהיא נקנית בביא':
בשטר. מנ"ל:
שהוא מוציא להקדש ידי פדיונו. כלומר שפודין בו הקדשות והוא יוצא לחולין וכיון שמוציא דין הוא שיכניס:
תאמר בשטר. שאם כתב לגזבר שטר חוב על פדיון הקדש אין הקדישו פדוי דבעינן ונתן הכסף וקם לו:
נשבר ק"ו. כלומר מופרך הק"ו וצריכין למילף מקרא:
לפום כן. לפיכך צריך לומר היקיש' דויצאה והיתה להקיש הוי' ליציאה:
שאינה נקנית בביאה. כדיליף לקמן מוהתנחלתם וגו':
ק"ו לבת חורין. כלומר לבת ישראל פנויה שתהא נקני' בחזקה:
ת"ל והתנתלתם וכו' לרשת אחוזה דומי' דאחוזה שנקנית בכסף ובשטר ובחזקה:
עד כדון בישראל. עד כאן לא שמענו אלא דהאשה נקנית לישראל בג' דרכים אבל בגוים לא שמעינן במה נקנית:
והיא בעולת בעל. הל"ל והיא אשת איש אלא ללמד דבבעיל' היא נקנית:
ה"ג על הנשואו' הן חייבין. וכ"ה בבראשית רבה:
מלתי' דר"א אמרה. מדברי ר"א שמעינן דבעינן שיתכוין בבעילתו לקנותה לאשה אבל אם בעלה לשם זנות אין חבירו חייב עליה והיינו מדקאמר על הנשואות הן חייבין ולא קאמר על הבעולות ש"מ דקסבר דתרתי בעינן שתהא נשואה לו ובבעילה לאפוקי נכנס' לחופה ולא נבעלה או שנבעלה בעילת זנות דאין חבירו חייב עליה ותרווייהו מחד קרא נפקי מדלא כתיב אשת איש ממעטינן נכנס' לחופה ולא נבעלה ומדלא כתיב בעולת איש ממעטין בעיל' זנות:
מלתי' דשמואל אמרה. מדברי שמואל שמעינן שאפי' לא נתכוין לקנותה אלא שבעלה לשם זנות כיון שנבעלה הרי היא כאשת איש לכל דבריה:
זונה. העומדת בחלון. במקום שדרך הזונות לעמוד ועדיין היא בתולה או אלמנה או גרושה:
באו עליה שנים. לשם זנות:
והשני נהרג. ע"י הראשון:
וכי נתכוין הראשון לקנותה. בתמי' אלא ודאי קסבר שמואל אפי' לא נתכוין לקנותה נעשית כאשת איש לכל דבריה והך דרשא מדכתיב בעולת בעל ולא בעולת איש לית לי' לשמואל:
מה ת"ל איש איש. אל כל שאר בשרו וגו':
שבאו על העריות האומות. שהאומות נזהרין עליהם:
שידונו בדיני האומות. בסייף ואין צריך עדה ועדים והתראה ואם באו על עריות ישראל אם בא על בת ישראל שהיא מן העריות שאין בני נח מוזהרין עליה:
שידונו אותם בדיני ישראל. לחייבו מיתה:
מכולם. מכל העריות שבתורה אין לנו שיהו ישראל חייבין עליה ואין האומות מוזהרין עליה אלא נערה המאורסה דלדידהו לית להו כדדריש לעיל והיא בעולת בעל על הנשואות חייבין ולא על הארוסות לפיכך אם בא על ישראלית נערה מאורסה לישראל נהרג עליה:
במה הוא מתחייב. עכו"ם שבא על ארוסת ישראל במה הוא נידון בדיניהם או בדיני ישראל:
אין תימר. כלומר ונפקא מיניה דאם נידון בדיני ישראל בעינן שיהא שני עדים וכ"ג דיינים והתראה ונסקל עליה ואם בדיני אומות הוא נידון אינו צריך אלא עד אחד ודיין אחד ושלא בהתראה ובסייף שכל מיתת בני נח אינה אלא בסייף:
ר"י בן פזי מוסיף. אם נידון בדיני אומות נידון בחנק ומפי עצמו דקסבר כל מיתה האמורה לבני נח אינה אלא בחנק ומפי עצמו שאין צריך אפי' עד אחד:
ה"ג מוסיף בחנק ומפי עצמו מ"ט דכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך. וה"פ מנ"ל דמיתת בני נח בחנק ומפי עצמו ודריש ליה מדכתיב שופך דם האדם באדם וגו' שדי לי' האי באדם אסיפא דקרא ודריש ביה הכי באדם דמו ישפך שבתוך האדם דמו ישפך איזהו שפיכות דמים של אדם שהוא בגופו של אדם הוי אומר זה חנק שאין דמו יוצא לחוץ ודריש בי' נמי באדם אפי' ע"פ האדם עצמו דמו ישפך א"נ מדכתיב ומיד האדם דריש דאפי' מפי עצמו נהרג:
אין תימר בדיני ישראל. כלומר ונפקא מיניה עוד דאם נדון בדיני ישראל אם נתגייר אחר שבא על נערה המאורסה אפ"ה חייב וא"ת בדיניהם דיינינן ליה אם נתגייר פטור:
מפני שנשתנה דינו. שבן נח שקילל את השם בסייף וישראל בסקילה וה"נ אי בדיניהם דיינינן ליה כשהיה עכו"ם מיתתו בסייף וכשנתגייר בסקילה:
ה"ג מניין שבני נח מוזהרין על העריות כישראל:
ה"ג ודבק באשתו ולא באשת חבירו ולא בזכור ולא בבהמה וכ"ה בב"ר. והאי קרא מסיפא לרישא קדריש מדכתיב באשתו ממעטים אשת חבירו ומאשה ממעטים זכור ובהמה:
ממקום ששניהם עושים בשר א'. כלומר ממקום שמולידין ומקיימין זרע:
הערייה בזכור. המערה בזכור או בבהמה מהו שיהא חייב ומה הוא הערייה. פליגי בה אמוראי בר"פ הבע"י איכא מאן דאמר זו נשיקת אבר ואיכא מ"ד זו הכנסת העטר':
ופשיט וכל העריות. דקי"ל דהעראה כגמר ביאה לא מן הנדה למדו דכתיב בנדה את מקורה הערה וילפינן שאר עריות ממנה בהיקישא דרבי יונה דכתיב את כל אשר יעשה מכל התועבות האלו הוקשו כולן זה לזה אף זכור ובהמה ילפינן מינה דהיינו מנדה:
עד כדון. עד כאן שמענו מנדה דישראל חייב על העראה דזכור ובהמה כגמר ביאה בגוי מנין דחייב על העראת דזכור ובהמה שהרי אינן מוזהרים על הנדה:
לא מינה. מקרא ששמענו איסוריה שמענו כמו כן דחייב על העראה דכי היכי דאמרינן שאם הערה באשת חבירו דחייב דודבק באשתו ולא באשת חברו משמע כל שהוא נדבק באשת חבירו חייב ה"ה בזכור ובבהמה חייב:
או שאין להן גירושין. בכתב אלא באמירה בעלמא סגיא:
או ששניהן מגרשין זה את זה. שאם ירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין:
ה"ג אשר שנא שלח אמר ה' אלקי ישראל:
בכל הפרשה וכו'. בא לפרושי דברי ר"י האיך יליף מהאי קרא מיעוטא לעכו"ם משום דבכל הפרשה וכו':
שלא ויתר הקב"ה שמו בגירושין וכו'. כלומר שהזיווגים מה' כדכתיב אלקים מושיב יחידים ביתה אין ראוי שלא יקוים לעולם אך. בישראל ויתר שמו וכבודו:
מילתיה דר"ח רבה. מדברי ר"ח הגדול דמייתי בסמוך שמעינן דאין להם גירושין כלומר שאינן בתורת גירושין:
ואח"כ נתגיירו שניהן. היא ובעלה הראשון:
ה"ג איני קורא וכו' וכ"ה בב"ר. וה"פ מותר בה ואיני קורא בה לא יוכל וגו' ולא גזרינן דלמא אתי לאחלופי כיון דאין להם גירושין בכתב כישראל ליכא למיחש למידי:
ותני כן. ותניא נמי הכי:
מעשה בא לפני רבי. בגר וגיורת שהיתה נשואה לו בגיותו וגירשה ונישאת לאחר קודם שנתגיירה והכשיר רבי להנשא לו כדאמר ר"ח דאין להם גירושין:
הדא דתימר. הא דתנן במתניתין שנקנית בשטר אפי' בשטר שאין בו שוה פרוטה דבשטר שהוא שוה פרוטה לא איצטריך למתני דהיינו כסף:
ותני ר"ח כן. ותניא נמי בברייתא דר"ח כן:
לא סוף דבר. לאו דוקא בשטר שיש בו שוה פרוטה דאין צריך התנא לאשמועינן דהלא היא מתקדשת בכל דבר שיש בו שוה פרוטה דכסף לאו דוקא אלא שוה כסף ככסף ומ"ש דתני שטר אלא לאשמועינן אפי' כתבו על החרס או על הנייר שאין בו שוה פרוטה הרי את מקודשת לי ונתנו לה ה"ז מקודשת:
כתבו. לגט על דבר שהוא איסורי הנאה:
מעשה בא לפני ר'. בגט שהיה כתוב על איסורי הנאה:
הויין רבנן פליגין. היו רבנן דבני ישיבה פליגי בה אם פלוגתייהו דרבי ור"א גם בקידושין אם כתב בשטר שהוא מאיסורי הנאה הרי את מקודשת או לא פליגי בקידושין:
חברייא אמרין לחומרין. ולא פליגין במקודשת:
מהו לחומרין. דמודו ר' ור"א בקידושין שהיא מקודשת וכי קאמר ר"א אינה מגורשת לחומרא או דלמא תרווייהו סברי דאינה מקודשת וכי קאמר רבי מגורשת לחומרא:
ופשיט אינה מקודשת ומגורשת היינו לחומרין. בתמיה תרווייהו קולי נינהו אף על גב דלענין זה הוא חומרא שאסורה לכהן מכל מקום קולא היא דמשתריא אשת איש לעלמא:
אלו אינה מגורשת מקודשת. אבל אם אמרינן דאדר"א קאי דקסבר אינה מגורשת ומקודשת תרווייהו חומרי נינהו שאסורה לעלמא:
מאי כדון. הלכתא מאי לענין קידושין:
ה"ג מ"ד מקודשת הא באיסורי הנאה מדבריהן. וה"פ רבנן דקסרין אמרו דלא פליגי חברייא מ"ד מקודשת היינו בשקידש בשטר שאסור בהנאה מדרבנן ומ"ד אינה מקודשת במקדש בשטר שאסור בהנאה מדאורייתא:
ופריך אין תימר כן. כלומר אם נאמר דבאיסורי הנאה מדבריהם מקודשת לפי שמדאורייתא תפסי בה הנך קידושין לא אתי אסורא דרבנן ועוקרין להו א"כ פליג עליה דרב:
דברי ר"מ. אפילו לר"מ דאמר חמץ משש שעות ולמעלה מדבריהן אפ"ה אם קידש בו אין קידושיו קידושין:
ה"ג א"ר הונא ויאות אלו חטים קורטבניות במדבר דלמא טבן אינון במועדא כלום וחמץ משש שעות וכו'. וכ"ה בפסחים דף ג'. וה"פ ר"ה אמר שפיר קאמר רב שהרי אם קידש בחטי קורטבניות בפסח שאינן אלא חמץ נוקשה אפ"ה אין קידושיו קידושין לכ"ע משום דאתי חמץ דרבנן ומפקיע הקידושין ה"ה המקדש בחמץ גמור בשעות דרבנן אין קידושיו קידושין וא"ת היאך אתי דרבנן ומפקע קידושי דאורייתא ושרי אשת איש לעלמא י"ל הא קיי"ל כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש והפקר ב"ד הפקר והם הפקירו ממונו מ"מ קשיא מהכא אדברי רב:
ה"ג תמן בגופו קידש ברם הכא בהנאה שבו קידש. וה"פ התם בדמי שויו של החמץ קידש ואינו שוה כלום שהרי אסור מדרבנן והם הפקירו ממונו אבל הכא בשטר לא קידש אלא בהנאה של השטר קידש כיון שאין איסור הנאה שלו אינו אלא מדרבנן קידושיו קידושין:
ופריך מעתה וכו' מה בינה לשטר שאינו יפה ש"פ. דעיקר קידושין הויא הכתיבה א"כ ה"נ אע"ג שהשטר אסור בהנאה תהא מקודשת בכתיבה שבו:
ומשני תמן. באיסורי הנאה דאורייתא אינו ראוי להשלים עליו שהוא בעצמו אינו ראוי לשום דבר בעולם:
ברם הכא. אבל הכא במקדש בשטר שאין בו שוה פרוטה ראוי לאצטרופי לנייר אחר עד שיהא בו שוה פרוטה דהא מיהת מותר ליהנות ממנו:
תמן תנינן. פ"ו דשבועות:
שבועת הדיינין. השבועה שהדיינין משביעין ע"י הודאה במקצת הטענה. צריך שלא תהא הטענה פחותה משתי כסף וההודאה שמחייבת לישבע לא תהא פחותה משוה פרוטה:
הטענה בש"א וכו'. במתניתין תנן סתמא ובברייתא תניא פלוגתייהו דב"ש וב"ה:
ופריך מחלפא וכו'. קשיא ב"ש אב"ש וב"ה אב"ה דאשה ניקנית בכסף ילפינן מדכתיב כי יקח וכתיב נתתי כסף השדה קח ממני וגבי שבועה כתיב כי יתן איש אל רעהו כסף וגו' וקאמרי ב"ש גבי קידושין דהכסף הוא דינר וב"ה קאמרי דהוא פרוטה ואלו גבי שבועה קאמרי ב"ש דהכסף הוא מעה וב"ה קאמרי דהוא שתי מעין:
מה תחלת מכירתה בדינר. כדדייק בסמוך:
ב"ה למידין מסוף גירועיה. לקמן מפרש לה:
וכי אין אנו יודעין שאין כסף. שהרי כבר כתיב ויצאה חנם:
מכאן שנמכרה בכסף יותר מכסף. דהא קרא איירי בשיוצאת בסימני נערות שכבר עבדה לו והיא מגרע' פדיונה ואס"ד שנמכרת תחלה בכסף דהיינו מעה כדמסיק א"כ כשעבדה קצת כבר נגרע פדיונה מכסף וכשיוצאת בלא סימני נערות נמי אין שם כסף ומאי קמ"ל קרא בזו שיוצאת בלא כסף אלא ודאי שנמכרה תחלה ביותר מכסף דהיינו דינר שאף לאחר הגירעון נשתייר שם כסף לפדיונה וקמ"ל קרא כשיוצאת בסימני נערות אין כסף:
ופריך או. נאמר אין כסף היינו פרוטה ונמכרה תחלה בשתי פרוטות:
ומשני סוף מטבע כסף מעה. אי אתה מוצא מטבע כסף בתורה פחות ממעה שהוא גרה כדמתרגמינן עשרים גרה עשרים מעין:
ופריך ותהא מעה. תחילת קנין של העבריה וקרא ויצאה חנם אין כסף איירי שבאו לה סימני נערות מיד אחר הקנין:
שאם בקשה וכו'. לכך אמרינן שתחלת קניינה בדינר כדי שתגרע' בכל שנה מעה אחת שהרי שש שנים עובדת והדינר שש מעה:
ופריך ותגרע בפרוטה. כלומר לעולם אימא לך תחלת קניינה במעה ואי משום גרעון הרי מעה שמנה פרוטות ויכולה לגרע כל שנה פרוטה:
הגע עצמך. אמור לנפשך אם באתה לצאת מתחלת השנה הששית ולגרע פדיונה נותנת פרוטה ובסוף השנה נמי צריכה ליתן פרוטה שהרי קנינו היא ואינה יכולה לצאת עד תשלום זמנה אע"פ שאינה שוה פרוטה אבל כשנקנית בדינר בכל שנה מגרעת מעה נמצא שיש לה לגרע שמנה פרוטות:
ה"ג מתחלת השנה הששית גירועיה בפרוטה וכו':
ה"ג וסוף גירועיה בפרוטה ומה טעמא דבית הלל ממה שסוף גירועיה בפרוטה אתה יודע שקידושיה בפרוטה הגע עצמך שאם נשתייר שם שוה פרוטה שמא אינה מגרעתו ויוצא' כשם שסוף גירועיה בפרוטה כך קידושיה בפרוטה מחלפה וכו' וכ"ה בשבועות. וה"פ בית הכל ילפי מסוף גירועיה שאם יש לו בה עדיין פרוטה מייעדה באותה פרוטה מינה ילפי בית הלל שקידושיה בפרוטה:
ופריך מחלפה שיטתהון דב"ה. כלומר עדיין קשיא דבית הלל אדבית הלל דהכא סברי דכסף סתמא הוא פרוטה והתם בשבועות סברי דטענה שתי כסף והן שתי מעין:
ומשני כתיב כי יתן איש וכו'. דכסף מיותר הוא דלכתוב כי יתן איש אל רעהו דבר לשמור:
אם ללמד שאין בית דין נזקקין לפחות משוה פרוטה. להשביעו עליו:
לאשמה בה. בסוף פרשת ויקרא כתיב מכל אשר יעשה לאשמה בה ודריש בת"כ פרט לפחות משוה פרוטה:
ה"ג מה תלמוד לומר כסף מכאן שיש כאן יותר מכסף. ריבה הכתוב כסף יותר מסתם כסף והיינו שתי מעה:
ופריך או. נאמר כסף היינו פרוטה וכשריבה הכתוב כסף היינו שתי פרוטות:
ומשני סוף מטבע כסף מעה. סתם מטבע כסף שבתורה אין פחות ממעה והכא בקידושין שאני דילפינן מסוף גירועיה דאמה:
ופריך ותהא מעה. ותו לא קשיא מלאשמה בה דהיינו פרוטה ואיצטריך כסף לאשמועינן דבעינן מעה:
ומשני כתיב או כלים. ודרשינן כסף דומיא דכלים מה כלים שנים אף כסף שנים והיינו שתי מעין כסתם כסף. ה"ג לרבות כלי חרס וכ"ה בשבועות. וה"פ כלים אפילו אינן שוין מעה אחת נשבעין עליהן:
כדי שיהא הטענה שוה פרוטה. דהא כתיב לאשמה בה דאין משביעין על פחות משוה פרוטה:
ואתיא כבית שמאי. הא דאמר שמואל ור"ח אתיא כבית שמאי:
ודכוותה. הכי נמי יש להקיש כלים לכסף שיהו שוים שתי מעים:
אף על פי שנחלקו בית שמאי וב"ה בצרות. שב"ש אומרים צרת ערוה מתיבמת וב"ה אוסרים ליבם אלא תינשא לשוק בלא חליצה בפ"ק דיבמות:
ובאחיות. ריש פ"ד אחין ארבעה אחין שני' מהם נשואים ב' אחיות ומתו הנשואים את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתיבמות ואם קדמו וכנסו רא"א בש"א יקיימו ובה"א יוציאו:
ובגט ישן. המגרש את אשתו בגט שנתייחד עמה בין כתיבה לנתינה דפליגי ב"ש וב"ה בגיטין פ' מי שאחזו:
ובספק אשת איש. ביבמות פ' ב"ש תנן בש"א אין ממאנין אלא ארוסות וכו' וקטנה בת מיאון קרי ספק אשת איש דלמא ממאנה ונפקא:
ובמקדש בשוה פרוטה. דתנן במתני' בש"א. בדינר ובה"א בפרוטה:
והמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי. בגיטין פרק הזורק:
והאשה מתקדשת וכו' ל"ג דהיינו המקדש בפרוטה:
ופריך ממזרות בנתיים. בין ב"ש וב"ה איכא אותן שמותרים לאלו בניהם ממזרים לאלו:
ואת אמר הכין. שלא נמנעו מלישא נשים זה מזה בתמיה:
היך עבידא. היכי דמי פסול ממזרות אליבא דב"ש לב"ה דהא ב"ש מחמירין ואיך קאמרת דיש פסול ממזרות ביניהם:
ע"ד דב"ש. אם ניסת לראשון הולד ממנו ממזר שהרי קידושי השני תפסו בה ולא קידושי הראשון ולב"ה איפכא קידושי הראשון תפסו בה והולד ממזר מהשני:
ה"ג מודים ב"ש לב"ה לחומרין וכ"ה ביבמות. וה"פ ב"ש היו מחמירין על עצמן לעשות כדעתן לקדש בדינר מ"מ אם קידשה אחד בפרוטה והשני בדינר היו אוסרין אותה על שניהן עד שיגרשנה הראשון:
ה"ג מעתה ב"ה ישאו נשים מב"ש דאינון וכו' וב"ש לא ישאו נשים מב"ה דלית וכו'. וה"פ כיון דלב"ה אם קידשה הראשון בפרוטה והשני בדינר אין קידושי השני כלום ולב"ש קידושי השני תופסין בה והולד ממזר מהראשון:
אלו ואלו כהלכה היו עושין. למעשה היו אלו ואלו מחמירין על עצמן לעשות כחביריהם ולא פליגי אלא לדינא:
ה"ג אם כהלכה היו עושין בדא תנינן וכו' וכ"ה ביבמות. וה"פ דפריך איך מצית למימר כהלכה היו עושין לצאת ידי שניהן הא תנינן במקוואות פ"ד מעשה בשוקת והיא שהיה אבן חלול תחת הצנור המקלח מים מן ההר שהיתה נקובה למקוה כשפופרת הנוד דבהכי סגי לב"ה אבל ב"ש אומרים דבעינן שתפחת רובה והיו כל הטהרות שבירושלים נעשין על גבה ושלחו ב"ש ופחתוה עד רובה ש"מ שלא היו ב"ה עושין כב"ש במקום שב"ש מחמירין ולמעשה נמי פליגי:
עד שלא בא מעשה וכו'. כלומר אף למעשה פליגי אלא כשבא מעשה לפני אחד מהם במקום שחביריהם מחמירין והן מקילין היו מודיעין לחביריהם ולא היו חביריהם נוגעין בו אבל כל זמן שלא היו חביריהם מודיעין להן וידעו שמעצמו נעשה הדבר ההוא היו הן עושין כדעתן לחומרא והך שוקת לא נעשה ע"פ ב"ה לכך שלחו ב"ש ופחתוהו גם לא היה ניכר בזה שום מחלוקת שהרואה אומר לאפושי מיא במקוה הוא דעביד:
ויאות. ושפיר קאמר מי תנינן וטמאו טהרות למפרע לא תנן אלא מכאן ולהבא תקנוה וש"מ שמשעשו היו מודיעין זה לזה לכך לא טמאו כל טהרות למפרע לפי שב"ה היו מקילין לעצמן:
איתפלגון. פליגי בה רב ושמואל:
ממזרות בינתים וכו'. למ"ד שהיה כל א' עושה כהלכתו פריך איך תני לעיל שלא נמנעו לישא נשים זה מזה:
ומשני המקום משמר ולא אירע מעשה מעולם. שיורה אחד מהן לקולא במקום שאלו מחמירין:
כהדא דתני. ותניא כוותיה דמ"ד אלו כהלכתן ואלו כהלכתן דלמ"ד אלו ואלו כהלכה היו עושין קשיא דה"ל כסיל בחשך הולך:
הדא דתימר. הא דאמרת מי שרוצה לעשות כב"ש עושה לא אמרן אלא קודם שיצא הבת קול אבל משיצא הבת קול הכל צריכין לעשות כב"ה:
חייב מיתה. שכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה:
פונדיון ואיסר ומזומז וקרדיונטס. מיני מטבעות הם קטנות זו מזו:
ה"ג שני פונדיון מעה שני איסרין פונדיון:
ה"ג סלקין אחד מל"ב למעה. וה"פ לפי חשבון זה עולה המעה לל"ב פרוטות:
ה"ג אר"ז בימי ר' סימא שיערו ורבותינו עשו אותם אחד מכ"ד למעה. וה"פ ר' סימאי שיער שצריכין הקידושין שוין אחד משמנה באיסר ורבותינו והיינו רשב"ג דבסמוך קסבר דפרוטה אחד מששה באיסר:
ה"ג שני שמין בוצה שני פרוטות שמין:
דרוסה בוצה שמין. מיני מטבעות הם קטנות זו מזו:
ר"ח ורבי מנא. פליגי:
נחשא. נחשת דהיינו הפרוטה שהן מנחשת לעולם בשויו קיים אלא הכסף לפעמים בזול ופעמים ביוקר לכך פעמים ל"ב פרוטות במעה ופעמים כ"ד פרוטות במעה שהיא מטבע של כסף:
כספא באתריה קיים. כלומר בשויו והנחשת הוא דיוקר וזול:
ה"ג על דעתיה דר' מנא לעולם ח' נשים מתקדשות באיסר ע"ד דר"ח פעמים שש פעמים ח'. וה"פ ואיכא בינייהו לר"מ דאמר כספא באתריה קיים א"כ לעולם יש באיסר ח' פרוטות של תורה ואע"ג דהשתא אין באיסר ח' פרוטות מ"מ כיון דבשעת מ"ת היו מתקדשות ח' נשים באיסר השתא נמי שמנה נשים מתקדשות בו ולר"ח כספא הוא דיוקר וזול הלכך אינן מתקדשות בו אלא כפי שויו בפרוטות בשעת הקידושין ולא סמכינן אשיוויו בימי משה דהא כספא הוא דיוקר וזול:
חילפיי. שם חכם ובבבלי נקרא אילפא:
אמר. אשב על שפת הנהר אם לא אוציא כל הדינים השנויים בברייתות דרבי חייא הגדול ממתניתין יטילוני לנהר: