קרבן העדה על תלמוד ירושלמי פסחים· רבי דוד פרנקל
פרק ח · הלכה ח
מתני' אונן טובל ואוכל את פסחו לערב. דאין אנינות מן התורה אלא ביום שנאמר ואכלתי חטאת היום יום אסור ולילה מותר וטבילה בעי מתוך שנאסר עד עכשיו בקדשים אבל לא יאכל אונן לערב בשאר קדשים דאנינות לילה אסורה מדרבנן וגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת:
השומע על מתו. יום שמועה הוי אונן מדרבנן:
ומי שליקטו לו עצמות אביו. אמרינן במועד קטן מתאבל עליהן כל היום ולערב אין מתאבל עליהן:
טובל ואוכל בקדשים. לערב דאפי' יום גופיה הוא מדרבנן הלכך בלילה ליכא אנינות:
כפורש מן הקבר. וצריך הזאה שלישי ושביעי:
גמ' אבל אם נעשה אונן לאחר. זריקה כבר הורצה ולא יטבול לאכול פסח לערב דעד כאן לא התירו חכמים לאונן שיאכל פסחו לערב אלא לפי שלא העמידו דבריהם במקום כרת וכיון שכבר הורצה אין כאן כרת אלא מצות עשה דואכלו את הפסח בלילה הזה והרי הוא ככל הקדשים:
איזו היא אנינות. דאסור בקדשים:
ה"ג אשכחת קלת וחמרת על דר'. וה"פ כי דייקינן מצינו קולא וחומרא לדעת ר' וקולא וחומרא לדעת רבנן:
מת ונקבר בשעתו. כלומר שנקבר מיד לרבי מותר מיד לאחר הקבורה אפילו בו ביום ולרבנן אסור כל היום הרי קולא לר' וחומרא לרבנן:
מת ונקבר לאחר ג' ימים. לרבנן אינו אסור אלא אותו היום שמת ושאר כל הימים מותרין ולרבי אסור עד שיקבר:
שאינו אסור אלא אותו היום. דר' לקולא פליג ואמר דלאחר קבורה אפי' בו ביום מותר אבל מודה מיהת דלאחר אותו היום אפי' לא נקבר מותר:
ותני כן. ותניא נמי הכי:
שהרי אונן טובל ואוכל את פסחו לערב. ואס"ד דאוריית' וכי יש יכולת ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה:
והרי אנינות יום עשו אותה תורה. לר' פריך הא מתניתין שמעינן נמי דאנינות יום אפי' לאחר קבורה מן התורה מדקתני ואוכל את פסחו לערב משמע אילו הוה אכילת פסח ביום לא הוה שום צד היתר לאונן ל"א דסובר דהאי לערב אף אטבילה קאי שתהא לערב ומשני תיפתר תפרש למשנתינו דלכך תני לערב דאיירי בשנקבר עם דמדומי חמה ואין פנאי לטבול ולאכול ביום וליכא למשמע מיניה כלום:
אין אנינה אלא למת. לא שייך לשון אנינות אלא לגבי מת:
ואנו ואבלו פתחיה. שלא יהיו זכרים שם לשמור העיר שמתו כולם:
ופריך והכתיב ואנו הדייגים וכו'. משמע דשייך אנינות אפי' על הפסד ממון:
כיני מתניתא. כך היא הברייתא אין אנינות טמאה לאכול בקדשים אלא כשהוא אונן על המת וכדפרישית במתני' יום שמועה. ששמע שמת לו מת ביום קבורה. ובששמע בתוך ל' איירי מתני' לקרע וכו'. שהוא חייב בקריעה ולנהוג דיני אבילות כגון כפיית המטה ואינך:
ה"ג ולאכילת פסחים הרי הן כליקוטי עצמות וזה וזה טובלין ואוכלין בקדשים לערב. וכ"ה בבבלי בזבחים:
ופריך וליקוטי עצמות טובל ואוכל בקדשים. מיד תנן במתני' ולמה תני בברייתא שטובל ואוכל בקדשים לערב:
ומשני תיפתר. תפרש לברייתא שנקבר משחשיכה שנקברו העצמות משחשיכה ואפ"ה טובל ואוכל שלא החמירו בליקוט עצמות שאפילו ביומו מותר:
ה"ג וזה וזה טובלין ואוכלין בקדשים. וקס"ד זה וזה היינו יום ליקוט ויום קבורה:
ופריך וקבורה אוכלת בקדשים. בתמיה הא תנן במתני' טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים:
תרתיהון בשמיעה. זה וזה תרווייהו בשמיעה איירי ששמע שמת לו מת אתמול ושמע שליקטו לו עצמות מאתמול אוכל בקדשים מיד אבל בששמע שמת לו מת היום או שליקטו לו עצמות היום אוכל בקדשים לערב אבל בשנקבר מתו היום אינו אוכל בקדשים לערב:
ממקום למקום. ממקום שהיה מונח תחילה למקום אחר:
אין בו משום ליקוטי עצמות. שהוא נקבר בארון שהיה שם מתחילה:
בארון של אבן. שהוא כקרקע:
אבל בארון של עץ. ה"ל כליקוטי עצמות שלוקח אותן ממקומן וקוברן במקום אחר:
ואפי' בארון של עץ וכו'. שהרי כקבור הוא אלא איזהו ליקוטי עצמות אם העביר באפיקריסין דודאי אין דרך להניחם כך:
אפיקריסין. מלבוש שלובשים סמוך לבשר:
כשמוען. כמשמעו שמלקט עצם אל עצם ואפילו המעבירין באפיקרוסין אין בו משום ליקוט עצמות:
ותני כן. ותניא נמי הכי:
אין שמועה לליקוט עצמות. אם שמע שנלקטו עצמות אבותיו אינו מתאבל עליהם אם לא היה שם בשעת הליקוט:
והוא ששמע. ביום מחר שלאחר ליקוט עצמות אבל אם שמע ביום שנלקטו מתאבל עליהם אע"פ שלא היה שם:
ויש שיעור לליקוט עצמות. כמה ילקוט כדי שיתאבל עליהן או דלמא אין שיעור ואפילו כל שהוא חייב להתאבל:
ניקומכי. שם חכם:
לקרוע ולהתאבל כר' אחא. דסובר דכל דיני אבילות נוהגין בליקוט עצמות:
ושלא להיטמו' כר' יוסי. דר' הלל כהן היה והורה לו ר' מנא שלא יטמא לעצמות אביו שאין זה בכלל קבורה שמטמא להן:
מה שהן אומרים בבית הכנסת. ברוך מנחם אבלים:
מה שהן אומרים בשורה. כשהיו חוזרין מן הקבר היו עושין שורה סביב האבל לנחמו ומושיבין אותו והן עומדין סביב:
קילוסין. שמספרים בשבחו של הקב"ה שממית ומחיה וי"א דמספרים ומשבחים בשבחו של מת לפי מה שהוא:
אתם ושביכם. במדין כתיב:
עד שנכנסתם לברית. דקודם מתן תורה לא היו מטמאים:
מה אתם כשבאתם ממלחמה הייתם טעונין הזאה שלישי ושביעי כדכתיב ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים:
ואינו מחוור. ואין היקש זה ברור אליבא דב"ה אלא אסמכתא בעלמא:
מודיי ב"ה. ומודים ב"ה שאם עבר וזרק הדם על גר שנתגייר בערב פסח שהורצה אי ס"ד דמדאורייתא טמא למה הורצה:
נזיר שנטמא בספק רשות היחיד אלו היה ודאי רה"י וספק טומאה היה טמא דספק טומאה ברה"י טמא אלא שהיה ספק רה"י:
ואינו בפסח. אלא בשאר ימות השנה:
הנזיר מגלח. דכיון שצריך למנות ג' וז' הוה נמי טמא לענין זה שמגלח:
ה"ג חייבין עליה על ביאת המקדש. והא ודאי דאינו מביא קרבן אלא על הודאי ולא על הספק:
היידינו ספק. כלומר איזהו ספק שהנזיר מגלח עליו:
ראשה דפירקא. ספק הנזכר בראש פרק ח' דנזיר שאמר אחד ראיתי אחד מכם שניטמא ואיני יודע איזה מכם:
ההן דהכא. הך דהכא שניטמא בספק רשות היחיד:
ה"ג יחיד שנטמא בספק רשות היחיד בפסח. ידחה לפסח שני דה"ל כטומאה ודאי:
משלחין לדרך רחוקה. דה"ל כספק טומאה וכיון שהוא בדרך רחוקה אינו עובר כלל על שאינו עושה הפסח וגם אי לאו דה"ל בדרך רחוקה לא הוה מקריב גם בשני:
נטמא בטומאת בית הפרס. שהוא ג"כ ספק משלחין אותו לדרך רחוקה:
יעשו בספיקן. כלו' שהטהורים יעשו. לעצמן והטמאים יעשו לעצמן:
לא אמר ר' הושעיא אלא לחומרא. שאף הטמאים יעשו בראשון וכדפרישית:
ערל. ישראל שנטמא מזין עליו ליטהר מטומאתו וכשימול אינו צריך לחזור ולהזות ואוכל בקדשים ולא אמרינן הזאת ערלות לא שמה הזאה:
שכן מצינו באבותינו. בפסח גלגל בימי יהושע שקבלו הזאה מטומאת מת כשהן ערלים שרוב הציבור טמאים היו שנטמאו באבותיהן שכל יוצאי מצרים מתו במדבר ואלו בניהן:
אתיא כמ"ד באחד עשר מלו. ובעשרה לא מלו משום חולשא דאורחא דכתי' והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש וכיון דמלו בי"א לחדש ועשו פסח עכ"ל דהזייה הראשונה של שלישי היתה ביו"ד לחדש קודם שנימולו:
ברם כמ"ד בעשירי מלו. א"כ הזה עליהם בו ביום לאחר שנימולו והזה עליהם בע"פ שהוא השביעי והיו להן ד' ימים כמשפט בין הזאה להזאה:
מ"מ לא מנו להזייה ערלים. מ"מ התחילו למנות יום ראשון ושני כשהיו ערלים וכיון שכן אף הזייה עצמה כשירה בערל:
בכהן ערל שהיזה. על טמאים והכשירו הזיותיו וכ"ש שהוא עצמו מקבל הזייה:
איסרטיוטות. חיילות היו שומרים שערי ירושלים כל היום והיו טמאים בטומאת הנכנסין והיוצאין וטבלו בע"פ ואכלו פסחיהן לערב דשוחטין וזורקין על טבול יום:
הדרן עלך פרק האשה