קרבן העדה על תלמוד ירושלמי עירובין· רבי דוד פרנקל
פרק י
הלכה א
מתני' המוצא תפילין. בשדה במקום שנאבדין:
מכניסן. לעיר ולבית:
זוג זוג. אחד בראש וא' בזרוע והיינו זוג כדרך שלובשין בחול וחוזר תמיד ומכניס זוג אחר זוג עד שיכלו:
שנים שנים. מפרש בגמרא:
בישנות. שניכר הקשר העשוי כמין שדי דודאי תפילין הן ויש בהן קדושה ואסור להניחן בבזיון:
אבל בחדשות פטור. מלהכניסן דדלמא קמיע הן ואין בהן קדושה אלא בעשויין כהלכתן לשמן:
צבתים. קשורים כל זוג וזוג לעצמו:
כרוכים. הרבה ביחד:
מחשיך עליהן. ממתין ומשמרם עד שתחשך ואז יכניסם ביחד:
ובסכנה. שגזרו שלא להניח תפילין מכסן והולך לו ודוקא מפני סכנת השמד אבל מפני סכנת לסטים מוליכם פחות פחות מד' אמות:
גמ' דרך מלבוש. כדרך שלובשן בחול אחד ולא שנים משום בל תוסיף:
שנים בראש ושנים בזרוע. דקסבר שבת לאו זמן תפילין והיינו טעמא דשרו ליה רבנן בהצלה משום דתכשיט הוא הלכך מכניסן אפי' שנים שנים דמקום יש בראש ובזרוע להניח שני תפילין וכל כמה דהוי תכשיט שרי:
ושמרת את החוקה. בפרשת קדש לי כתיב והיא אחת מארבע פרשיות הכתובות בתפילין:
יתיב וכו'. ישב ולמד בערב והיו תפילין עליו:
ומשני מצדדין היו. תפילין שבראש היו מונחין מן הצד:
כמין פיקרין היו בידו. ותפילין של יד היו מקושרין כעין צמר סרוקה שמניחין על המכה ולא היו עליו אלא כדי לשמרן:
אית דבעי מימר. איכא דאמרי לא אמר ר"א דעובר בעשה אלא המניח תפילין לכתחלה בלילה אבל אם היו עליו מבע"י ולא סילקן בלילה אינו עובר:
עד שתיכלה רגל מן השוק. והיינו חצי שעה לאחר שקיעת החמה:
אית דבעי נישמעינה מן הדא. דשבת לאו זמן תפילין:
מי שצריכין אות. אותן ימים שצריכין להן אות להראות שהן מחזיקין בתורתו של הקב"ה יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן אות. בין הקב"ה לישראל שנאמר כי אות היא ביני וביניכם:
ופריך ולא כבר כתיב מימים ימימה ודרשינן מיניה מימים ולא כל ימים פרט לשבתות וי"ע והיה לך לאות ל"ל:
ומשני לית לך. אין לך לתרץ אלא כי הא דאר"י כל דבר שאינו מבורר ומפורש עושין לו סמוכין ממקומות הרבה וכן דבר זה שלא להניח תפילין בשבתות וי"ע כל מה שנוכל למצוא לו סמך מקרא סומכין אותו:
נשים מניין. שהן פטורין מתפילין למ"ד שבת ולילה זמן תפילין פריך דלמ"ד שבת לאו זמן תפילין נשים פטורין מדהוה מ"ע שזמן גרמא:
ולמדתם אותם את בניכם. ולעיל מיניה כתיב וקשרתם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם:
החייב בתורה. דרש מקרא אשר לפניו בהיקישא:
התיבון. כלו' איתיבי':
אשת יונה. בן אמיתי הנביא:
ולא מיחו בידם חכמים. שמעינן דנשים חייבות בתפילין דאי פטורות היו מוחים בידם דנראה כמוסיף על התורה א"נ כיון שתפילין צריכין גוף נקי ונשים אין זריזות ליזהר וחי לאו דמדאור' הוא היו מוחים בידם חכמים ועליית רגל היו מוחים דמיחזי כמביא חולין לעזרה א"נ משום ראיית פנים בעזרה שלא לצורך:
ה"ג אשתו של יונה הושבה. פי' החזירוה חכמים ולא הניחו אותה לעלות לרגל:
אין מחוור. לאו מדאורייתא שבת לאו זמן תפילין אלא מדרבנן ולרבן גמליאל מדאורייתא שבת לאו זמן תפילין ולפיכך מתיר להכניסן שנים שנים משום תכשיט וכדפרישית לעיל:
שיערו לומר וכו'. כלומר אף רבן גמליאל סובר שבת זמן תפילין מדאורייתא והא דמתיר להכניס שנים משום דסובר שמותר להניח תפילין עד מקום שהראש הולך ומשפע לצד מעלה:
וכמה מחזיק. הגובה ההוא:
שתים. שני תפילין:
ופריך מעתה אפילו בחול. יהא מותר להניח שני זוגות תפילין בבת אחת:
אין בעי מיהב יהבי. אם רוצה להניח בחול שני זוגות תפילין בבת אחת שרי:
רופף. רך ובלעז פונטינ"א:
תמן תנינן. בעדיות פ"ו:
על תרנגול וכו'. ר"י. בן בבא העיד על תרנגול שנסקל בירושלים על שהרג את הנפש שניקר מוחו של תינוק ואף על גב דכי יגח שור כתיב אחד שור ואחד כל בהמה חיה ועוף במשמע דילפינן שור שור משבת:
ובלבד ע"י שנים. הא דקאר"ג שנים שנים היינו שצריך שיהיו שנים מכניסין שאחד יחשדוהו ויאמרו שלא מצאן אלא הניחן לכתחלה ורבן גמליאל מחמיר מתנא קמא לישנא אחרינא אמתני' דעדיות קאי דתנן התם העיד ר' יהודה בן בבא שמשיאין האשה על פי עד אחד ושנסקל תרנגול בירושלים וכו' ואמר רבי יוסי שהתרנגול נסקל ע"פ שנים עדים והא דתני על פי עד אחד לא קאי אלא אמשיאין אשה ולשון ראשון נראה עיקר:
ואפילו שנים שנים. ואזוגות תפילין קאי ור"ג מיקל מת"ק:
על דעתון דרבנן. היינו ר' יוסי דאמר דר"ג מחמיר מת"ק:
אינו מחוור. דמדאורייתא שבת לאו זמן תפילין הוא אלא מדרבנן לכך החמירו ת"ק ור"ג:
על דעתיה דר' אחא מחוור. ברור לר"ג דשבת לאו זמן תפילין מדאורייתא הלכך מיקל ואפי' שני זוגות שרי דתכשיט הן:
ופריך ויביאם בידו. לר"ג פריך כיון דשבת לאו זמן תפילין הוא ומשום הצלה קשרו רבנן אפילו בידו יהא מותר להביאם ומשני מוטב להביאם דרך מלבוש והן כתכשיט מלהביאם בידו דהן כמשאוי:
ופריך מוטב לדחות את השבת פעם אחת. דכשיביאם בידו יכול להביא כולם בבת אחת משא"כ כשמביאן שנים צריך לחלל שבת הרבה פעמים ל"א סיומא דפירוקא הוא מוטב לדחו' את השבת פעם אחת להביאם דרך מלבוש שאינו אלא איסור אחד דשבת לאו זמן תפילין הוא אבל כשמביאן בידו איכא תרי איסורא דשבת לאו זמן תפילין הוא ועוד משום משא והראשון נראה עיקר. אחד האיש ואחד האשה. מכניסין תפילין זוג זוג וקס"ד דרבנן קאמרי הכי:
מ"ד מחוור. דודאי סברי רבנן שבת לאו זמן תפילין הוא ואפילו הכי אסרי להכניס שנים דלאו תכשיט הוא יותר מזוג אחת דסברי אין מקום בראש להניח יותר מזוג אחד אם כן אין חילוק בין אשה לאיש:
מ"ד אינו מחוור. אלא למ"ד אינו מחוור ולכך אסרי רבנן דשבת זמן תפילין הוא ואם מניח שנים עובר על בל תוסיף קשיא הניחא באיש אסור דלדידיה זמן תפילין הוא אלא באשה הא ודאי גבה לאו זמן תפילין הוא למה לא תכניס שנים שנים:
מאן תנא אשה ר"ג. כלומר סובר בהא כר"ג דעבד חייב בתפילין וה"ה אשה וכדמסיק:
וכא מיחו בידו. בתמיה וכי הכא גבי אשה מיחו בידו הא עבד ואשה שוין לכל מצות שבתורה וכיון דאף אשה חייבת הלכך אסורה להכניס יותר מזוג אחד משום איסור דבל תוסיף:
אבל בחדשות מותר. להניחן בשדה:
למה. כלו' מ"ט ישנות חייב להביאן וחדשות פטור:
ישנות בדוקות. ודאי תפילין כשרות הם אבל חדשות איכא למימר פסולין הם א"נ קמיע הם ולא תפילין:
אינן צריכות בדיקה. לעולם ומייתי סייעתא מהלל הזקן:
ה"ג אילו מאבי אימא הן. ומאי קמ"ל אלא לומר דלא נבדקו מאז ועד עתה הואיל וחיפויין קיים והרי הן בחזקתן:
אחד חזקה לכולן. צבת אחד הוי בדיקה לצבתין כולן והשאר אינן צריכין בדיקה:
אין תימר וכו'. כלומר ואיכא בינייהו אם תאמר חזקה אחד לכולן בודק זוג מצבת ראשון ואחד מצבת השני ואחד מג' והוחזקו כל הצבתים כולן:
ה"ז מעטף בעור. לצאת בגשמים ובזה הוא מוציא העור לחוץ ומכסן בעור שהוציא:
הדא דתימא ברך. בעור שהיא רך וראויה לצאת ולהתעטף בה:
אבל בקשה. שנראה שאינה כנושאה אלא לכסות בה דבר אסור:
כשהיה המקום. שהתפילין מונחים:
מונדרן. כמו מדרון כלומר מקום מוצנע אבל אם היה באמצע הדרך אף לכסות אסור דמאי מהני הכיסוי הלא כל עובר רואה אותן:
הלכה ב
מתני' נותנו לחבירו וחבירו לחבירו. דכל חד וחד לא ממטי להו ד"א:
לחצר החיצונ'. של עיר שהוא מקום המשתמר הראשון:
וכן בנו. שילדתו אמו שם בשדה בשבת:
אפי' חוץ לתחום. בחבית של הפקר איירי דאי יש לה בעלים הא קי"ל הבהמה והכלים כרגלי הבעלים וסבר ר' יהודה חפצי הפקר לא קנו שביתה:
אמרו לו. ריב"ן הוא דא"ל דשמעינן ליה דאמר נכסי הפקר קונין שביתה במקומן:
לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה. כלומר אלו היו לה בעלים ולא ערבו לא היתה מהלכת אלא אלפים אמה השתא נמי לא תלך אלא אלפים אמה ממקום שביתתה:
גמ' בתינוק של סכנה. איירי מתני' שהתינוק מסוכן אם יהיה בשדה הלכך התירו ליתנו לחבירו:
יביאו ביד. דאין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש:
ביכול להביא דרך היתר. ובלי עיכוב אף בפיקוח נפש אין דוחין את השבת כיון שאפשר לעשות בהיתר:
לוי סוכיא. כך שמו:
במערה מכד לכד היא מתני'. דקס"ד דהא דמתיר ר"י במתני' אפי' בחבית היינו טעמא דסובר מים אין בהם ממש ואין קונין שביתה אלא דקשיא למה מתיר להוליך החבית לכך מוקי ליה במערה מכד לכד דחבית אינו יוצא חוץ לתחום אלא המים שבתוכו:
הכי גרסינן רבי יהודה כדעתיה דרבי יהודה פוטר במים מפני שאין בהן ממש והיינו כדפרישית וכן משמע בבבלי:
הלכה ג
מתני' הקורא בספר. כל ספרים שלהם היו נגללים כס"ת שלנו:
האסקיפה. כעין אצטבא שלפני פתח הבית:
גוללו אצלו. הואיל וראשו אחד בידו:
לי' טפחים. התחתונים הסמוכים לקרקע של רה"ר וכולה מפרש בגמ' הופכו על הכתב. האותיות כלפי הכותל שלא יהא מוטל כל כך בבזיון ומניחו שם עד שתחשך:
משום שבות. כגון זו שראשו אחד בידו וליכא כי אם שבות דרבנן אם גוללו אצלו דגזרו דלמא נפל כוליה מידו ואתי לאתויי דאיכא איסורא דאורייתא:
גמ' מתני' באסקופה מותרת. כלומר באסקופת רשות היחיד שהיא גבוה עשרה ורחבה ארבעה דמותר להוציא מרשות היחיד עליה:
אבל חוץ לאסקופה אסורה. דלפניה רשות הרבים וקשיא נגזור דלמא נפיל כוליה מידו ואתי לאתויי דאיכא חיוב חטאת:
ומשני תיפתר. תפרש למשנתינו באסקופת כרמלית שרחבה ארבעה ואינה גבוה עשרה וחוצה לה רשות הרבים ולפנים הימנה רשות היחיד ולא תיקשי לך איך הביאה מרשות היחיד לכרמלית דאיירי שהיה יושב וקורא בו מבעוד יום בפנים באסקופה ושכח ונפל מידו בערב:
אסור להשתמש באויר עשרה. של רשות הרבים דאויר רשות הרבים עד עשרה לרשות הרבים דמי:
שאין עליו מפה. להגין על הכתב שלא יעלה האבק על האותיות:
וכא אמר הכין. והכא אמר כן דאפי' בסמוך לארץ גוללו אצלו:
לית כאן ר' יהודה. לא גרסי' במתני' ר"י אלא ר"מ אומר אפי' אינו מסולק וכו':
דברי חכמים. רבנן דבני הישיב' אמרו דר"י אמר משמיה דר' יוחנן:
לא סוף דבר ספר. לאו דוקא ספר שלם גולל אצלו אלא אפי' פסוקים שנפלו מידו גוללן אצלו:
הלכה ד
מתני' זוז. אבן או עץ הבולט מן הכותל על אויר רשות הרבים:
נותנין עליו. בני עליה דרה"י הוא:
גמ' לא אמר אלא אחת. שאין שם אלא חלון אחת אבל שתי חלונות של שני בני אדם אסורין להשתמש בזיז:
שאין שתי רשויות. של שני בני אדם משתמשות ברשות אחת ל"א לא אמר אלא זוז א' אבל ב' זיזין אחד למעלה ואחד למטה אסור שאין ב' רשויות של העליון ותחתון משתמשין ברשות אחת וכ"נ עיקר:
בשאין בהן רוחב ד'. כלומר לא אמרן דאסורין להשתמש בב' זיזין אלא דוקא בשאין בהן רוחב ד' דה"ל כרה"י ממש דבטיל לגבי כותל ואין שתי רשויות משתמשות ברשות אחת:
אבל יש בהן רוחב ד'. ה"ל מקום פטור ומותרין להשתמ' בו אפי' הרבה רשויות:
ובלבד שלא יחליף. דרבנן הוא דאלו חיובא ליכא דבעינן עקירה מרשות הרבים והנחה ברשות היחיד או בהיפך אבל כאן עקירה או הנחה במקום פטור:
הלכה ה
מתני' עומד אדם ברשות היחיד. בבית או על הגג ושוחה ונוטל חפץ ברשות הרבים כאן ומניחו כאן ואם על פי שאין ראשו ורובו עומד ברשות הרבים במקום החפץ ולא גזרינן שמא יביאנו אצלו:
ובלבד שלא יוציאנו. מד' אמותיו שהיה מונח בו:
וישתין ברשות הרבים. דמפיק מרה"י לרה"ר:
מי שנתלש רוקו. והוא שנתעגל ונתהפך בפיו:
עד שירוק. דכיון דלמשדייא קאי משוי הוא:
גמ' לא סוף דבר עומד וכו'. אין גירסת משנתינו דעומד אדם ברה"י וכו' נכונה אלא צריכין להגיה לא יעמוד אדם וכו' כך קיבלו מרבם:
מתניתא אמרה כן. ממתני' דלקמן מוכח דגרסינן לא יעמוד וכו':
דברי ר"מ. ומדסיפא ר"מ רישא נמי ר"מ וגזרינן שמא יביא אצלו במקום שהוא:
בפיחה. הא דאר"י אף מי שנתלש רוקו וכו'. לאו ברוק דק איירי דרוק אין בו ממש אלא בפיחה איירי והיינו רוק עבה שיצא בכח:
דלא כן. דאם לא כן:
ר"י כדעתי'. לא הוה ר"י לשיטתו:
דאמר משקה טופח חיבור. וא"א שלא יהיה בפיו טופח א"כ אף מה שנתעגל ונהפך בפיו עדיין הוא מחובר לרוקו שבפיו ולמה לא ילך ד' אמות אלא ודאי בכיחה איירי:
והן מתגלגלין. פי' מימי רגליו מתגלגלין:
סילון. צינור גבוה עשרה ורחב ד' דה"ל רה"י:
הלכה ו
מתני' וישתה ברה"ר. ויושיט צוארו לרה"ר וישתה גזירה שמא יכניס הכלי אצלו:
וכן בגת. מפרש בגמ' לענין מעשר:
קולט. תופס כלומר מקבל מן המים הנזחלים ושותה:
המזחילה. כמין בנין מדרון עשוי סמוך לכותל שזוחלין בו המים ולכך נקרא זוחלין שכל דבר המהלך ורוחש נקרא זוחל:
למטה מי' טפחים. קולט בכלי מן המים היורדים מן המזחילה שהיא למטה מי' טפחים ודוקא קולט אבל לצרף פיו או כלי למזחילה שהוא בפחות מג' סמוך לגג ואע"פ שהוא למטה מי' מ"מ הואיל ומוטלת לאורך הכותל אסור:
ומן הצנור מ"מ. בין קולט בין מצרף משום דצנור לעולם בולט הוא ויוצא לרה"ר ולפי הגירסא שלפנינו ה"פ מן הצנור ומ"מ שהוא מקלח קולט אבל צירוף אסור לעולם:
גמ' ניחא ברשות היחיד וכו'. הניחא דלא יעמוד ברה"י וישתה ברשות הרבים משום דרשות היחיד עולה עד לרקיע ופיו לרשות היחיד דמיא:
ברשות הרבים וישתה ברה"י. אלא דלא יעמוד ברשות הרבים וישתה ברה"י אמאי הא פיו למעל' מי' הוא עומד וכל למעלה מעשרה ברה"ר מקום פטור הוא:
ומשני שנייא היא. שאני הכא דלכך אסור שמתגלגל ויורד מה ששותה לתוך מעיו למטה מעשרה:
מלעיטין. שתוחבין לו המאכל בכח למקום שיכול להחזיר:
מבחוץ מלעיטין וכו'. אלא מבחוץ דמלעיטין אותו דוקא מבחוץ ואמאי הא פיו מסתמא למעלה מעשרה הוא וכל למעלה מעשרה ברשות הרבים מקום פטור הוא והכא ליכא לשנויי שמתגלגל ויורד שרגלי הגמל גבוהים למעלה מעשרה ולא משני מידי אהך קושיא:
מחלפא שמועתיה. היה מהדר תלמודיה וקשיא ליה אדברי ר' אחא בר יעקב ממתני' שכל ג' שהן סמוכין למחיצה כמחיצה. דקס"ד דוקא קולט אבל מצרף לא מ"ט אלא במזחילה פחות מג' סמוך לגג עסקינן וקשיא א"כ קולט נמי אסור דהא כגג דמי וכמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דמיא:
תיפתר. תפרש למשנתינו ביוצא המזחילה חוץ לשלשה מן הגג ואפ"ה לצרף אסור שנראה כמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים:
שאין בו. בצינור ובמזחילה רוחב ארבעה דברוחב ארבעה אסור דגזרינן דלמא אתי לקלוט מהן כשהן למעלה מעשרה דמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים:
נעץ קנה. סתמיה אין רחב ד':
והקיפו מחיצה. כלומר במקום שמוקף מחיצה והיינו ברשות היחיד:
וזרק מרשות הרבים. ונח על הקנה:
במחלוקת. בא למחלוקת דר' ורבנן דתניא זרק ונח על גבי זיז כל שהוא ר' מחייב דלא בעינן הנחה על גבי מקום ארבעה כל שהוא באויר רשות היחיד וחכמים פוטרים א"כ לר' חייב ולרבנן פטור:
והתנינן. בגיטין פ"ח:
כיון שהגיע לאויר הגג הרי זה מגורשת. לימא מתני' כר' ולא כרבנן דהא במתניתין משוי לאויר הגג כמקום ארבעה:
בגג שיש לו מעקה. והגיע לאויר מעקה שודאי סופו לנוח על מקום ארבעה וכן בשלשה הסמוכין לגג:
אמר רבי חייה וכן בגג לענין מעשר. ל"ג ליה הכא ואדלעיל קאי אהא דתנן וכן בגת ומפרש ר"ח דלענין מעשר איירי דתנן בפ"ד דמעשרות שותין על הגת בין מחמין בין מצונן דברי רבי מאיר וקמ"ל מתני' דלא יעמוד אדם ע"ג קרקע וישתה בגת בלא הפרשת מעשר אלא אם כן הכניס ראשו ורובו לגת:
דרבי מאיר היא. משום דקשיא ליה הא דתנן במתני' קולט מן המזחילה למטה מי"ט אבל למעלה מי"ט לא משום דהוה כמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים ואמאי הא לא נח לכך מוקי למתני' כרבי מאיר:
את רואה את הכותל כגמום. כלומר חוקקין להשלים ורואין כאלו חקוק מן הכותל עד שתהא המזחילה מקום ארבעה ואיירי בענין שבמזחילה נחים המים כגון שהמזחילה סתומה מצדדיה וכשנתמלאה המזחילה המים צפין ועוברין למעלה:
דברי הכל היא. כרבנן נמי אתיא ודקשיא הא לא נח:
במשתפע עשרה וכו'. דאיירי מתני' בשהגג אינו משתפע אלא בג' אמות השיפוע אינו אלא עשרה טפחים דלא ניחא לעלות בו וה"ל כאלו נח:
בעי. פריך:
ה"ג מה תמן וכו'. פי' ומה התם גבי גט שאינה צריך הנח' אלא כל שהוא ברשותה הרי זו מגורשת:
את אמר עד שינוח. אפ"ה אינה מגורשת עד שינוח הגט ולא מהני גג משופע:
כאן. גבי שבת דבעינן הנחה דומיא דמשכן כ"ש דלא מהני גג משופע דליהוי הנחה אלאי ודאי דמתני' דרבי מאיר היא:
מכל מקום לא נח. אף דנאמר חוקקין להשלים הא מ"מ לא נח:
מכיון שאין בו רוחב ארבעה וכו'. כלומר ודאי דבמזחילה הוי הנחה מעלייתא א"כ מה שהוא מונח על הגג הוי הנחה אלא כיון שהוא נוטלו מן המזחילה ואין בה ארבעה כדאמרינן לעיל הלכך הוה קשיא לן והא לא נח אבל לרבי מאיר דאמר חוקקין להשלים לא קשיא דמזחילה כאלו יש בה ארבעה היא דחוקקין מן הכותל עד שתהא מקום ד':
הלכה ז
מתני' בור ברשות הרבים וחולייתו גבוה י"ט. כלומר בור ברשות הרבים וחולייתו סביביו וסך הכל גבוה עשרה מקרקעית הבור רה"י ממלאין ממנה לחלון:
ושופכין לתוכה. לאשפה דאשפ רשות היחיד היא:
גמ' ופריך אין עמוק כגבוה. בתמיה וכי אין אתה רואה המחיצה שבתוך הבור להצטרף עם החוליא דליהוי עשרה נמצא דמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים ל"א הכי פריך ל"ל חוליא גבוה עשרה הא בור גופיה רשות היחיד ואין רה"ר מפסקת ביניהם ומשני שאין בפיו ד' הלכך ה"ל הבור כרה"ר. אבל החוליא אע"ג שאין בפיה ד' כיון דגבוה י' למעלה מרה"ר מותר לבני רה"י לכתף עליו:
ומשני שאין בפיו. של הבור חלל רוחב ד' וה"ל מקום פטור דמקום גבוה י' ואינו רחב ד' ברה"ר מותר לזה ולזה הלכך מותר למלאות הימנו:
עד כדון בסתום. אם הבור סמוכה לחלון הוא דמותר למלאות:
היה מופלג. אם הבור רחוק מן החלון מאי תקנתיה:
נותן נסר. מן החלון עד הבור דה"ל כוליה אויר רה"י:
נועץ קנה. להכירא בעלמא דכיון דמטלטל באויר רה"ר למעלה מי' מדינא אינו צריך כלום אלא שלא יבא לטלטל למטה עביד היכירא:
למעלה מי' שבות. דלכתחלה אסור להשתמש באויר רה"ר למעלה מי':
הוי דין אמר נסר. הרי דשמואל הוא דאמר שיתן נסר:
היו שנים. שני חלונות משני בתים למעלה מן הבור והיא מופלגת:
תרין אמורין. פליגי בה תרי אמוראים: