קרבן העדה על תלמוד ירושלמי עירובין· רבי דוד פרנקל
פרק ד · הלכה ח
מתני' זהו שאמרו. כגון זה שהוא בא בדרך ואין עמו פת דהשתא עני הוא לו התירו חכמים לערב ברגליו בלא פת וטעמו מפרש בגמרא:
וא' עשיר. היושב בביתו ורוצה לילך ולהחשיך על התחום ולקנות שביתה מותר:
להקל על העשיר. שיוכל לשגר ע"י שליח ולא יטרח הוא עצמו. עיקר עירוב בככר. שכיון שמביא פת עמו גילה דעתו שישבות שם ולא במקום אחר אבל כשמערב ברגליו לא ניכר לכל שהולך שם בשביל העירוב:
גמ' להקל על העני. וגבי בא בדרך ואין עמו פת הוא דאקילו רבנן לומר שביתתי במקומי או אם היה מכיר אילן או גדר הקילו לומר שביתתי במקום פלוני דלעני דמיא:
עיקר עירוב ברגל. שיאמר במקום העומד שם שביתתי במקומי כיון שטורח הוא בעצמו ניכר יותר מכששולח שלוחו עם פת ובא בדרך ומכיר אילן או גדר התירו כיון שא"א לו לערב שם ברגל התירו לו לומר שביתתי במקום פלוני:
אל יצא לו חוץ לתחום. לאו דוקא אלא בסוף התחום ואי דוקא הוא ה"ק בתוך ד' אמות שבו שביתתו:
מרומה. שם מקום:
בגרוגרות. תאנים יבשים:
והיו עניי כפר שיחין. שהיו סמוכין לרומה בתוך ד' אלפים:
וכל מה שהן עושין וכו'. דלא תימא דלמא באמת שלא כדין עשו לכך קאמר שע"פ חכמים היו עושין: