אור ברסלב

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי עירובין· רבי דוד פרנקל

פרק ג

פרק ב

הלכה א

מתני' בכל מערבין. עירובי תחומין:

ומשתתפין. בין בתחומין בין במבואות:

חוץ מן המים ומן המלח. דלאו מידי דמזון הן וטעמא דעירוב משום דדעתו ודירתו במקום מזונותיו הוא וכיון שנתנו כל בני החצר כדי מזונם בבית אחת נעשה כאילו כולן דרים בתוכו ונמצאו כולן רשות אחת וכן בעירובי תחומין נעשה כמי ששכב שם ומשם יש לו אלפים אמה לכל רוח הלכך דבר מזון בעינן:

בכסף מעשר. בתוך ירושלים כשהוא מוציאו לצורך מאכלו כדכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך:

חוץ מן המים ומלח. דלאו פירי מפירי היא ולאו גידולי קרקע כדאשכחן בבשר ויין:

מערבין לנזיר. עירובי תחומין:

ביין. ואף ע"ג דלא חזי לדידיה חזי לאחריני וכיון דמזונא הוא לגבי אחרינא שרי ליה רבנן:

ולישראל בתרומה. דהא חזיא לכהן:

סומכוס אומר בחולין. אבל לא בתרומה דמידי דחזי ליה בעינן ולנזיר ביין לא פליג סומכוס דהא אי בעי מיתשיל על נזירותו:

ולכהן בבית הפרס. סתמא היא ולאו סומכוס קאמר לה. מניחין עירוב לכהן בבית הפרס אע"ג דבעינן דמצי למיזל ולמישקליה ולמיכליה התם דאי לא מצי אזיל להתם היכי קני שביתה בהאי דוכתא למיהוי כאלו שבת שם ובבית הפרס שפיר דמי דספיקא דרבנן ומותר ליכנס ע"י נפוח:

לחוץ. לעשות מחיצה בינו ובין הקבר שלא יאהיל עליו וכגון שיכנס לה בשודה מבעוד יום אם ירצה אלמא חזי ליה ופלוגתא דר"י ורבנן באהל זרוק דר"י ס"ל שמיה אוהל ורבנן סוברים דלאו שמיה אהל:

גמ' דר"א היא. מתניתא אתיא כר"א ולא כרבנן:

דתנינן תמן. לקמן פ' חלון:

ה"ג מערבין בתחומין ומשתתפין בין בתחומין בין במבואות. וה"פ מתניתין דהכא איירי בעירובי תחומין וכי פליג ר' יהושע לקמן בפרק חלון אדר"א בעירובי חצירות הוא דפליג:

ה"ג מתניתא דלא כרבי מאיר:

עם הפת. שאינו נאכל בלא פת:

בארדקסם ובא. אדם אחד לפניו בשבת מחוץ לתחום ע"י עירוב שעירב ממקומו לארדקסם:

והושיבו ר"מ בארבע אמות שלו. ואסר לו לצאת ולזוז ממקומו בד' אמותיו שהיה עומד בהן בשעת שאלתו דקסבר לאו עירוב הוא ונמצא יוצא חוץ לתחום בלא עירוב ואין לו אלא ד' אמות:

ומשני אף על גב דרבי מאיר אמר בכל מערבין וכו'. כלומר לעולם כרבי מאיר נמי אתיא מתני' וה"ק כל דבר שהוא נאכל כמות שהוא חי מערבין בו וכו' ל"א האי כללא לאו דוקא דלא קאי אלא אדבר שנאכל כמות שהוא חי דהא לרבנן נמי ממעטינן הלוף והקולקס אלא ודאי דכללא לאו דוקא א"כ לר"מ נמי:

הלוף. הוא מין ירק הגדל מן האויר וכן הקולקס:

אין מערבין בהן. דלאו מידי דמזון נינהו:

תנינן. שני כללים במתניתין בכל מערבין והכל ניקח בכסף מעשר:

ולא דמיין. זה לזה הני כללי כדמסיק:

ה"ג בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המלח ובלבד דבר שהוא נאכל חי כמות שהוא והכל נלקח בכסף מעשר חוץ מן המים והמלח בין בדבר שנאכל חי כמות שהוא בין בדבר שאינו נאכל חי כמות שהוא. וה"פ בעירוב אינו קונה דבר שצריך תיקון דבעינן שיהא ראוי לאכילה כמות שהוא בשעה שהעירוב חל אבל בכסף מעשר קונין אפילו דבר הצריך תיקון כיון שעל כל פנים ע"י תיקון הוא נאכל והוה כמו בקר וצאן שאינן נאכלים אלא ע"י תיקון:

בכל מערבין וכו'. כלומר ועוד איכא בין הנך תרי כללי דבכל מערבין אתיא ככ"ע כר"י וכר"ע וסיפא הכל ניקח בכסף מעשר לא אתיא אלא כר"ע:

וולד וולדות הארץ. שנבראו מן הארץ במעשה בראשית:

אף אין לי. לרבות:

וולד פרי. שעגל נולד מאמו וכן שה וענבים מחרצנים שזורעים החרצנים:

ומכשירי פירי. שהן מכשירין לפירות אחרים שנאכלין עמהן:

מה נפיק מביניהון. מאי איכא בין ר"י לר"ע:

דגים וחגבים כמהין ופטריות. שאינן נבראו מן הארץ דדגים וחגבים מן המים נבראו כמהין ופטריות מן אויר נבראו:

לפי שאין הגוף ניזון מהן. ועירוב מידי דמזון בעינן:

שהן מין קללה. מים ממי המבול והמלח מסדום:

עשאן מי מלח. כגון שעירב מים במלח וראוי לטבל בו פתו:

נלקחין בכסף מעשר. וכ"ש שראויין לעירוב:

והוא שנתן לתוכו שמן. אז מערבין במים ומלח:

מעתה. כמו אי הכי דשמן משוי ליה לאוכל לא יערב בו עד שיהא בו שיעור שמן הראוי לשתי סעודות וכדתנן במתני' תמן תנינן. במס' פיאה פ' בתרא:

חצי לוג יין. אין פוחתין לעניים כשמחלק מעשר עני בגורן אין פוחתין לא' מהן מחצי לוג יין:

רבי עקיבא אומר רביעית. ותנן בסיפא רביעית שמן רע"א שמינית:

וכן לעירוב. קס"ד דבין איין בין אשמן קאי שמעינן מינה דשמן בעי שיעור לעירוב לת"ק רביעית ולר"ע שמינית:

הדא דתימר ביין. הא דאר"א וכן לעירוב לא קאי אלא ליין אבל שמן לא בעי שיעור לעירוב:

כדי לטבל. חומץ כדי לטבל בו ירק הנאגד מזון שתי סעודות וה"ה שמן:

שלא תאמר הואיל. ואפונים חיים מסריחין את הפה כשנאכלים לבדם וה"א דהוה כדבר שאינו נאכל חי כמות שהוא ואין מערבין בהן לר' מאיר כדאמרינן לעיל בר"פ קמ"ל דמערבין בהן דאלו לרבנן פשיטא דמערבין בהן:

דתנינן. במנחות פ' שתי הלחם חל להיות יה"כ בע"ש השעיר של מוסף שנאכל לכהנים במוצאי יה"כ והוא ליל שבת ואינן יכולין לבשלן לא ביה"כ ולא בשבת:

הבבליים אוכלין אותו חי. בערב:

מפני שדעתן יפה. ואינן קצים לאכול בשר חי:

כלבודא. מין מאכל הואיל וכותיים אוכלין אותו חי מערבין בו:

פעפועין. ירקות שקורין קקול"י בלע"ז:

וגדגדניות. אליינדר"א בלע"ז וי"מ קירש"ן בלע"ז:

חלוגלוגות. פולפי"ר בלע"ז:

בעון קומי. שאלו מרב שמואל מה הן אלה בלשון בני בבל:

תמן תנינן. בנדרים פרק הנודר מן המבושל:

ובשלוק. בשיל ולא בשיל:

מתניתא אמרה כן. מתני' נמי דייקא דשלוק מיקרי מבושל:

דתנינן. בנזיר פ"ו:

היה מבשל שלמי נזיר או שולקן. אח"כ הכהן נוטל זרוע בשלה מן האיל ובקרא כתיב זרוע בשלה ש"מ דשלוק נמי קרי בישול:

וקרייא אמר. ומקרא שמעינן שהצלי קרוי בישול:

אין תימר שלא כדין. עשו במה שבישלו הפסח:

כמשפט. דכתיב בסיפא דקרא ויבשלו את הפסח כמשפט:

ופריך ותנינן וכו'. כלומר כיון דמתני' דנדרי' אמרה שהשלוק קרוי מבושל ומקרא שמעינן דהצלוי קרוי מבושל למה תנן במתני' הנודר מן המבושל מותר בצלי ושלוק לומר שאינן בכלל מבושל:

ומשני אמר רבי יוחנן בנדרים הולכים אחר לשון בני אדם. שאין דרכו לקרות לצלי ושלוק מבושל:

מה נפיק ביניהון. מאי איכא בין רבי יוחנן ובין רבי יאשיה:

אסור ביום טוב האחרון. דללשון בני אדם אף יום טוב האחרון בכלל חג הוא:

ופריך אף רבי יאשיה מודה. דלא אזלינן בתר לשון תורה אלא לחומרא אבל אם לשון בני אדם לחומרא ודאי דאזלינן בתריה:

אכל חליטין. הם לביבות העשויות במים ואמר לא טעמתי דבר היום לפי שאינן חשובין מזון ובערוך גרס חלטין והן פירות גנוסר:

ופריך ותנינן הנודר מן המזון מותר במים ומלח. אבל שאר כל דבר מיקרי מזון:

ומשני פתר לה. למתני' כר' יאשיה דאמר בנדרים הולכין אף אחר לשון תורה ובלשון תורה הכל איקרי מזון:

מיכן שכל הדברים קרוים מזון. דבר היינו עיבו' ולחם כמשמעו ומה ת"ל מזון אלא היינו צידה לדרך שהן הרבה מיני מאכל ש"מ שכל הדברים קרויים מזון:

מערבין בו. דלא נדר אלא מאכילה ואי משום דלא חזיא ליה הא חזיא לאחריני כדמפרש בסמוך ומידי דהוה אנזיר ביין:

שלא הוא וכו' אין ראויין לאכלו דהקדש אסור בהנאה:

ר"א. פריך וכי אין אדם עשוי לישאל על ההקדשות נמצא שאף הקדש ראוי לו:

ע"ז. שאסורה בהנאה אם עשאה לחי למבוי מתרת המבוי אע"ג שאסורה בהנאה:

והכא את אמר הכין. שאין מערבין בהקדש מפני שאסור בהנאה:

תמן. התם גבי לחי אף על גב שאסורה בהנאה מ"מ הרי המבוי סתומה והתורה לא הקפידה אלא על סתימת המבוי:

והכא מה אית לך. דהכא בעינן סעודה הראוייה לו והרי היא אסורה בהנאה:

אלא אם כן יכול להביא כלי תשמישו לשם וכהן בבית הפרס אינו יכול להיות שם:

סומכוס כבית שמאי. כי היכא דס"ל לב"ש דבעינן מקום שיכול להביא כלי תשמישו ה"נ מצריך סומכוס שתהא הסעודה ראויה לו:

ופריך מעתה אפי' בבה"ק. כי היכא דמתיר בבית הפרס אע"ג דאסור בהנאה מכל מקום מניחין בו עירוב א"כ בבה"ק נמי שהרי ראוי הוא שיעבור הכהן על שבות בין השמשות בשעה שקונה העירוב וילך לבה"ק ע"י שידה תיבה ומגדל:

ולעשות לו. בהן חור פחות מטפח כדי שלא תכנס בהן הטומאה:

ולתחוב. העירוב בכוש או בקיסם להביאו אצלו ויאכלנו:

שודה. מרכבת נשים עגלה עשויה כקופסא:

מגדל. משטיי"ר בלע"ז:

הלכה ב

מתני' בדמאי. בככר שלקחה מעם הארץ ולא הפריש ממנה דמאי:

ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו. שנטלה ממנו תרומת מעשר ולא נטלה ממנו תרומה גדולה כגון שהקדים הלוי בשבלין דעדיין לא חלה עליה חובת תרומה שאין הדגן חייב בתרומה גדולה עד שיתמרח בכרי וזה שהקדים ולקח בשבלין אינו מפריש אלא תרומת מעשר בלבד:

ובמעשר שני והקדש שנפדו. ע"י הבעלים ונתנו הקרן ולא נתנו החומש אין החומש מעכב ומותר באכילה:

אבל לא בטבל. אפילו בטבל דרבנן כגון שזרען בעציץ שאינו נקוב:

ולא במעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו. כגון שהקדימו בכרי ולקח ממנו תרומת מעשר ולא תרומה גדולה וקמ"ל דמעכב:

ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו. ואף על גב דמצי פריק להו השתא מיהו לא מפרק ואיירי כשפדאן שלא כהלכתן כגון מטבע שאין עליה צורה וכתיב וצרת הכסף בידך דבר שיש עליו צורה דה"ל למכתב ונתת הכסף בכיסך:

השולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן. דלאו בני דעה נינהו ולאו בני שליחות הן:

שאינו מודה בעירוב. כותי שאינו מודה בדברי חכמים וכל החשוד בדבר אינו נאמן להעידו:

ואם אמר. המשלח לאחר המודה בעירוב הנני שולח לך עירוב על ידי כותי ויוליכו הכשר לסוף אלפים אמה הרי זה עירוב:

גמ' דתנינן. בסוכה פרק לולב הגזול:

ושל דמאי. אתרוג של דמאי:

בית שמאי פוסלין. דלא קרינא ביה לכם דהא אסור לאכול עד שמפריש ממנו מעשרותיו א"כ ה"ה דאינו ראוי לעירוב כיון דלא חזי ליה:

וב"ה מכשירין. דסוברין מאכילין את העניים דמאי אם כן ראוי הוא לכל אדם דמגו דאי בעי מפקיר נכסיו וחזי ליה השתא נמי חזי ליה:

ושל מעשר שני בירושלים. ששם מותר לאכול מעשר שני ולא חוצה לה:

לא יטול. מפני שמפסיד למעשר שני שהאתרוג נפסד במשמוש היד:

ואם נטל כשר. שהרי יש בו היתר אכילה אבל חוץ לירושלים לא דלכם כתיב גבי אתרוג הראוי לכם:

טבל שיש עליו תנאי. שהתנה עליו מערב שבת שיהיו שנים ממאה תרומה עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני:

מותר לטלטלו. בשבת:

כיצד הוא עושה. דלהפריש ממש ודאי אסור:

נותן עיניו. במקצת הטבל ואוכל השאר:

הכי גרסינן תני בית שמאי אומרים מערבין במעשר שני בירושלים. וה"פ כיון דיכול לאכלו שם הרי הוא מזון הראוי לו:

הדא דאת אמר. שמערבין במ"ש בירושלים היינו בעירובי חצירות שנותן העירוב בתוך העיר אבל בעירובי תחומין כיון שהוא צריך לתת אותו חוץ לירושלים אין הסעודה ראויה לו בשעת קניית העירוב דהיינו בין השמשות אין מערבין בו ומתניתא סתמא תני ומשמע אפילו עירובי תחומין נמי מערבין במעשר שני:

ומשני תני שנתן עירובו וכו'. לעולם אף בעירובי תחומין והיכי דמי כגון שנתן עירובו בירושלי' והוא שבת בעיר הסמוכה לירושלים בתוך אלפיים אמה והוא רוצה לצאת חוץ לירושלים עוד אלפיים דקונה לו העירוב בירושלים:

כבן תשע וכו'. קטן שהוא בן תשע או בן עשר שאז הוא בכלל עונות הפעוטות שמקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין הלכך עירובו עירוב:

בעירובי תחומין. דאקנויי שביתה היא וקטן לא אלים למיקנא:

אבל בעירובי חצירות. דעירובי רשותייהו בעלמא הוא:

אפי' קטן. דממילא מיערב ואע"ג דאין מעשה קטן כלום לא איכפת לן כדתנן לקמן בעל הבית שהיה שותף לשכינו א"צ לערב:

מפני מה מערבין בחצירות. אחר שכבר נשתתפו במבוי:

מפני דרכי שלום. כדי שיבואו לדבר זה עם זה גם שע"י כן יחשבו שכולם כאיש אחד הם חשובים:

דבובה. שנואה ונראה שספרו לשון הרע עליה:

נסתיה. לקחתו:

וגפפתיה ונשקתי'. וחבקו ונשקו:

אתא. הנער ואמר כן לפני אמו:

אמרה. כל כך היתה אוהבת אותי ואנכי לא ידעתי:

דרכיה. של תורה וכל נתיבותיה היינו מצותיה שלום:

וצריך לעמוד עמו. עם החש"ו או עם שאינו מודה בעירוב ויראה שמוליך העירוב ליד מי שאמר לקבלו הימנו והוא נוטל ממנו ומערב בשבילו:

הרי אני מעשר. פירותיך בעבורך:

א"צ לעמוד עמו. דחזקה שליח עושה שליחותו:

והכא. בעירוב אתה אומר שצריך לעמוד עמו:

כאן בגדול. במעשר איירי בגדול שאמר לעשור בשבילו הלכך א"צ לעמוד עמו:

וכאן. במתני' איירי בקטן שגם המקבל קטן ל"א כיון שהמוליך קטן צריך שיעמוד עליו כיון שאינו סומך על הגדול בכל השליחות:

הכי גרסינן ואפי' תימר כאן וכאן בגדול תמן באומר לו וכו'. וה"פ התם במעשר איירי באומר לו חבירו שהוא רוצה לעשר בשבילו הלכך א"צ לעמוד עליו דמסתמא יעשה שליחותו:

ברם הכא. אבל כאן איירי שהמשלח אמר לאחר שיערב בשבילו ויש לספק אם יהיה מרוצה בכך לעשות שליחותו הלכך צריך לעמוד עמו:

הדא ילפא מן ההיא וכו'. מעתה איכא למילף מעשר מן עירוב ועירוב ממעשר. ה"ג הדא ילפא מן ההיא שאם א"ל אני מערב על ידך א"צ לעמוד עמו וההיא ילפא מן הדא שאם אמר לו עשר על ידי שצריך לעמוד עמו:

הלכה ג

מתני' למעלה מעשרה טפחים כו'. מפרש בגמרא:

נתנו בבור. והוא נתכוין לשבות על שפת הבור שהיא כרמלית ואף על פי שטעה והניח בבור שהיא רה"י אפ"ה מקנה עירוב ולא קרינן בי' הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר שהרי בין השמשות יכול להביאו מן הבור לשפת הבור שאינו אלא שבות ולא גזרו עליו בין השמשות:

קונדס. שבט דק ועושין ממנו הרמחים ושם הרומח קונדס:

בזמן שהוא תלוש אפי' גבוה ק' אמה. הואיל ואינו רחב ד' למטה לא הוה רה"י ואע"ג דלמעלה ד' דהא עירוב ע"ג מקום ד' בעינן אבל אם הוא מחובר אסור לפי שהקנה רך וקרוב לודאי שיקטמנו כי שקיל לעירוב והוי מלאכה דחייב משום קוצר:

נתנו במגדל. וגם הוא נתכוין לשבות במגדל:

ואבד המפתח הרי זה עירוב. וכגון שהמגדל ברשות היחיד דאי הוה ביה מפתח לא היה בו שום איסור דהוא ועירובו ברשות היחיד:

גמ' למטה מעשרה הרי זה עירוב. ואסור לטלטלו דקמשתמש באילן:

למטה משלשה מותר. אפילו לטלטל העירוב דכל למטה משלשה כארעא סמיכתא דמיא:

אם אסור לטלטלו. דהיינו למעלה משלשה:

לא יהא עירוב. דהא בעינן שתהא סעודה הראויה לו בשעת קניית העירוב:

ומשני ראוי הוא לו. שהרי יכול לעבור על שבות בין השמשות דהוא שעת קניית העירוב ולאכלו דאיסור שימוש באילן אינו אלא שבות כדתנן בביצה אלו הן משום שבות לא עולין באילן הלכך קונה העירוב ואפילו הכי אסרו לטלטל בשבת:

מעתה. אי הכי אפי' למעלה מעשרה יהא עירוב שהרי מותר ליטלו משם בין השמשות ולהביאו למטה במקום שנתכוין לשבות דקס"ד באילן כרמלית איירי והוא עומד ברשות הרבים ונתכוין לשבות למטה:

תיפתר שהיתה כירתו ארבעה. מקום מושבו שהוא עיקרו של אילן רחב ד' וכיון דאילן גבוה יו"ד ועיקרו ארבעה רשות היחיד גמור הוא ואי אפשר ליטלו משם למטה דה"ל כמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים ואסור אפי' ביה"ש דאיסורא דאורייתא הוא אבל למטה מעשרה כרמלית ומותר להוציא ביה"ש ממנו למטה לרה"ר דאינו אלא שבות ולא גזרו על שבות ביה"ש:

והוא שתהא רה"ר מקפתו. למטה מכל צד וא"א להביאו מלמעלה מעשרה שהוא רה"י למטה:

באומר שביתתי תחתיו. ואיירי נמי באומר ששביתתו תהא למטה דאי באומר שביתתי למעלה א"כ יכול לעלות ביה"ש ולאכלו שם וה"ל הוא ועירובו במקום א' מאי קאמרת קמשתמש באילן הא לא גזרו על השבות בין השמשות אלא ודאי באומר שביתתי תחתיו איירי:

ה"ג נתנו בכלכלה ותלאו באילן אפי' למעלה מעשרה טפחים עירובו עירוב וקשיא וכו'. וכ"ה בבבלי וה"פ דקס"ד דאסור לטלטלו דאיירי באילן שגבוה יו"ד ורחב ארבעה ואמר שביתתי בעיקרו ומוציא מרשות היחיד לרשות הרבים:

ראוי הוא להופכה. דהואיל וכלכלה ארוכה יכול לנטותה ולא יעקרנה מתלייתה ויטה ראשה האחד עד שיהא למטה מעשרה ולא יהא עוד רשות היחיד ומותר ליטול עירובו בין השמשות דאינו אלא שבות:

מכיון שהוא ראוי. ומותר להפוך הספסול ברשות הרבים אם נתן עירובו עליו ואמר שביתתי ברשות הרבים עירובו עירוב דה"ל הוא ועירובו במקום א' שהרי יכול להפוך הספסול וליטול העירוב ממנו:

ופריך הדא אמרה וכו'. דמותר להפוך הכלכלה התלוי באילן ש"מ דמותר להשתמש בצידי האילן:

תמן תנינן. בסוכה פ"ב:

שתים באילן. אם שתי דפנות הם אילן העומד שם:

ואחת בידי אדם. שעשאו בארץ וקס"ד דאיירי כשחקק באילן נקבים והניח בהן קנים לדפנות וסיכך על אותן קנים ואין כאן תשמיש אלא בצידי האילן ואפילו הכי קתני אין עולין לה ביום טוב משום דקא משתמש באילן:

והכא. אם נותן עירובו בכלכלה מתיר להפוך הכלכלה משום דלא הוה אלא צדדים:

ומשני אמר רבי ירמיה כאן. בסוכה איירי שסמך קרקעית הסוכה רובה באילן ועשה סביבה בראש האילן שתי מחיצות נמצא שהוא משתמש על גבי האילן שהרי קרקעי' הסוכה מן האילן היא:

וכאן. בכלכלה מן הצד הוא ומותר לטלטלה:

הדא ילפא מההיא. כלומר מעתה ילפי' סוכה מעירו' ועירוב מסוכה שבשניהם להשתמש בצדדין מותר ובאילן עצמו אסור:

שאם היה ב' יתדות יוצאות. מן האילן צדדי אילן איקרי ומותר להשתמש בסכך בי"ט:

שאם היה נתון. העירוב בעובי האילן שאסור לטלטלו בשבת דה"ל משתמש באילן מיהו עירובו עירוב דאינו אלא שבות ובין השמשות היה מותר לטלטלו:

אמר רבי יוסי. לעולם בין בעירוב בין בסוכה מן הצד איירי:

מאי כדון. ואלא קשיין אהדדי דהכא מותר ובסוכה אסור:

תוכן העניינים

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי עירובין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה