קרבן העדה על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי דוד פרנקל
פרק ט · הלכה ג
מתני' בין באבן בין באגרוף. נקט הכי דבהך פרשה אם יקום וגו' דפליגי ביה ת"ק ור"נ כתיב באבן או באגרוף אבל בפרשת רוצח כתיב אבן או ברזל לכך נקט ברישא הכי:
ואמדוהו למיתה. אבל אמדוהו תחלה לחיים אפילו לרבנן פטור:
הקל ממה שהיה. וחזרו ואמדוהו לחיים:
שרגלים לדבר. ס"ד דר נחמיה היא הואיל ורגלים לדבר שלא מת מחמת מכה זו לכך פטור:
גמ' כיני מתני' הא דתנן שרגלים לדבר לאו ר"נ קאמר כדס"ד אלא רבנן קאמרי לכך חייב שרגלים לדבר שמת מחמת מכה זו שהרי מתחלה אמדוהו למיתה ואזלינן בתר רובא ור"נ קרא קדריש לפטרו כדמסיק:
רבנן. סברי לכך חייב לפי שהאומד הראשון שלאחר המכה היה שימות מן המכה וכן האומד האחרון שלאחר שהכביד דה"ל שני אומדנות למיתה והם רבים על האומד האמצעי שהיה לחיים לאחר שהיקל ואזלינן בתר רובא:
ר"נ אומר. אומד האמצעי עדין שביטל הראשון והאחרון לאו כלום שהרי כשאמדוהו מתחלה לחיים אם הכביד לאחר מכאן לאו כלום הוא ה"נ כן:
על משענתו. מתרגמינן על בורייה שנתרפא לגמרי ונשען על כחו:
וכי עלתה על דעתך. להרוג המכה כשהמוכה הולך בשוק דאיצטרך קרא למכתב ונקה המכה ממיתה:
אלא. אפילו אמדוהו מתחלה למיתה והיקל ממה שהיה והכביד לאחר מכאן ומת בא הכתוב ללמדך אם יקום והתהלך בחוץ ואמדוהו למשענת חייב אפילו הכביד לאחר מכאן ומת אפ"ה ונקה המכה:
מ"ט דרבנן. כלומר איך מפרשינן קרא דר"נ:
ולא ימות וגו'. בקרא כתיב ולא ימות ונפל למשכב אם יקום והתהלך בחוץ וגו' וקשיא ונפל למשכב ל"ל דהא כיון שלא מת פשיטא שנפל למשכב דאם גם למשכב לא נפל בריא הוא אלא ה"ק ולא ימות היינו שלא אמדוהו למיתה ונפל למשכב חייב בשבת דכתיב בסיפא רק שבתו יתן אבל אמדוהו למיתה שכבר נפטר משבת דקים ליה בדרבה מיניה אע"ג שנתרפא אח"כ ופטור ממיתה פטור נמי משבת דאמרינן משמיא הוא דרחימו עליה:
ופריך אם כשלא אמדוהו למיתה. אימא סיפא אם יקום וגו' ונקה המכה הא אם לא קם חייב מיתה אמאי הא מתחלה אמדוהו לחיים וכבר יצא מב"ד זכאי שוב אין חיוב מיתה חל עליו:
ומשני אלא בשאמדוהו למיתה. וה"ק אמדוהו למיתה ולא ימות שהיקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ונפל למשכב אם יקום כו' ונקה המכה אבל אם לא קם חייב מיתה אע"ג שהיקל בינתים וכרבנן:
ופריך אם בשאמדוהו למיתה. אימא סיפא רק שבתו יתן כו' הא אף שהיקל וחזר לבריאותו אין לו שבת דאיפטר ליה משעה ראשונה:
חידוש מקרא. גזירת הכתוב הוא אע"ג שיצא מב"ד זכאי שלא ליתן שבת אפ"ה כשהקיל חייב:
אומד של טעות היתה. לכך חייב שהרי נתברר עכשיו שהאומד הראשון היה בטעות שהרי נתרפא וה"ל כמאן דליתא:
מה נפק מביניהון. מאי בינייהו הא מיהת לדברי שניהם חייב בשבת:
היקל ממה שהיה כו'. כלומר לר"נ דפוטר איכא בינייהו למ"ד גזירת הכתוב הוא שיתן אם נתן לאחר האומד האמצעי שהיה לחיים מה שנתן נתן אבל לא נתן עד לאחר שהכביד ספק הוא אם יתן די"ל גזירת הכתוב הוא ליתן לפי מה שהוא עכשיו שהוא חי אבל הכביד ומת דפטור ממיתה מפני שהוא ספק אם מחמת המכה מת או לא אף משבת פטור דאין מוציאין מספק:
מ"ד אומד של טעות. ואם לא נתן עד אחר האומד האחרון ודאי לא יתן ואם נתן מיד אחר האומד האמצעי מהו שיחזור ויטול ממנו אחר האומד האחרון או דלמא מספיקא לא מפקינן ממונא:
מתני' מסייע לדין כו'. תניא כוותיה דריש לקיש ותניא כוותיה דריב"ח:
מונין משעה שיכביד. כלומר חיוב תשלומי שבת מתחיל משעה שהכביד החולי ועכשיו שמת פטור דקים ליה בדרבה מיניה ש"מ סובר האי תנא דאומד טעות היה דאי ס"ד חידוש מקרא הוא יהא חייב בשבת שכבר נתחייב משעה ראשונה כשאמדוהו לחיים:
מאימתי נמנין לו. לענין שבת משיכביד החולי ולפי אותו זמן אזלינן לענין תשלומי שבת:
לית כאן. משיכביד דלא אזלינן בתר אותו זמן בין למ"ד חידוש מקרא שיתן סמכינן על שעה שהיקל אע"ג שהכביד אח"כ וקסבר אם לא נתן אומרים לו שיתן ובין למ"ד אומד טעות היה לא אזלינן בתר אותו זמן אלא אחר זמן הראשון ואם נתן יטול לכך צריכין להגיה הברייתא משעה שיקל:
ה"ג לית כאן משעה שיכביד אלא שיקל וכ"ה בנזיר:
הדא אמרה. ברייתא זאת אומרת כמ"ד חידוש מקרא שיתן. וכל שאמדוהו לחיים פעם אחת נתחייב בשבת אפי' הכביד אח"כ:
ה"ג אין תימר אומד של טעות היתה אינו נותן שמא ימות. וה"פ כיון דאם הכביד מוציאין מידו לא אזלינן בתר מה שהקיל אא"כ הולך בשוק:
וצבת. כמו וצמת כלומר נתכווצו גידיו ואינו יכול לפשוט ולפתוח ידו לעשות בה מלאכה:
אמר אסייא. ואמר הרופא אם חותכים הגידים שנתכווצו חוזרת היד לקדמותא ומתרפאת:
מהו שיתן דמי היד. מי אמרינן כיון דסופו לחזור ע"י הרופא לא יהיב ליה דמי ידו או דלמא השתא מיהת אפחתיה:
נישמעינה מן הדא. תא שמע:
כי ינצו אנשים כו'. שני פרשיות כתיבו בתורה במזיק חבירו פרשת כי ינצו ופרשת כי יריבון וקשיא הא מצה ומריבה אחת היא למה כפל הענין בשינוי לשון:
אלא. בפרשת כי יריבון כתוב ריפוי ושבת ואיירי במתכוין ובפרשת כי ינצו כתיב נזק וצער ואיירי באינו מתכוין אלא שכיון להרוג את זה והרג את זה לכך שינה לשונו ללמדך ליתן את הכתוב במתכוין דהיינו ריפוי ושבת על שאינו מתכוין ונזק וצער הכתוב באינו מתכוין על מתכוין שגם הוא ישלם נזק. וצער:
ופריך ניחא. הניחא דאיצטריך לשנות לאשמועינן שחיוב האמור במתכוין חל גם על אינו מתכוין ואי לאו קרא יתירא ה"א דוקא מתכוין חייב ושאינו מתכוין פטור אלא שמה שהוא חייב בשאינו מתכוין שחל נמי על המתכוין לזה לא צריך קרא דהשתא שאינו מתכוין חייב המתכוין לא כ"ש א"כ קשיא לכתבו שני פרשיות בשאינו מתכוין ואין צריך לשנותן א"נ לכתוב בפרשת וכי ינצו כל הארבעה דברים נזק וצער ריפוי ושבת ול"ל פרשת וכי יריבון:
אלא כיני. אלא כן הוא קרא יתירא אתי לאשמועינן כהאי גוונא שקלקל ידו ואמר שאם יחתכנה תתרפא חייב לשלם דמי היד אפילו נתרפאה אחר כך לגמרי:
ה"ג ולמה יתן דמי היד כמה דאת אמר חידוש מקרא הוא שיתן דמי שבחו וכה חדוש מקרא הוא שיתן דמי היד. וה"פ מ"ט יתן דמי היד הא נתרפא לגמרי אח"כ וקאמר כי היכי דאמרינן באמדוהו למיתה והיקל והכביד ומת או אמדוהו לחיים ומת אע"ג דהשתא ראוי לפטרו אפ"ה גזירת הכתוב הוא כל שנתחייב פעם אחת אינו יוצא ממנו עד שישלם ה"נ גזירת הכתוב הוא כיון שנתחייב בדמי היד אע"ג שתרפא אח"כ חייב לשלם:
אמדוהו לחיים ומת. מי אמרינן כיון דחזינן דאומד טעות היה אע"ג שאין לחייבו מיתה כיון שכבר יצא מב"ד זכאי ממון אין לחייבו דלא יהא אלא חייבי מיתה שוגגין דפטורין כ"ש כאן או דלמא כיון שדרך החיים למות אמרינן שלא היה כאן אומד טעות אלא שמת בדרך הטבע ולא מחמת הכאה וחייב בתשלומין:
ופשיט מכיון דכתיב רק שבתו וגו'. ורקין מיעוטין הן ואתי רק דהכא למעט שלא יהא מיתה בתשלומין והיכא דמי בכה"ג דס"ד לחייבו מיתה כדהשתא ופטור מתשלומין קמ"ל היכא דאיכא לספוקי אם מחמת הכאה מת פטור ממיתה רק שבתו יתן וגו':
אמדוהו למיתה וחייה. מי אמרינן סמכינן על האומד הראשון ופטיר או דלמא כיון שאין דרך המתים להחיות אמרינן מסתמא אומד בטעות היה וחייב:
ופשיט מכיון דכתיב רק שבתו וגו' לא אתי רק אלא למעט היכא דאיכא לספוקי במיתה ותשלומין רק שבתו יתן ולא חיישינן לספק מיתה כלל: