קרבן העדה על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי דוד פרנקל
פרק ו · הלכה ג
מתני' רחוק מבית הסקילה איכא למימר שמא תטרוף דעתו ולא יכול להתודות:
כזאת וכזאת עשיתי שמעל בחרמים בימי משה:
מתני' שהוא מזומם. שעדיו שקרים וזממו לעשות הרע הזה:
לנקות את עצמו. מן הבריות ויוציאו לעז על הדיינים ועל העדים:
גמ' איני מפרסם כל בריה. כדכתיב מפי עליון לא תצא הרעות:
נמצאתי אומר לה"ר. פן ילמדו ממני ח"ו:
לי כו'. אין בכל הדור הזה כשרים כמו אתה ופנחס אעלה גורלות ביניכם ודאי יהיה אחד מכם נתפס:
ולא עוד אלא למשה רבך. אין הזמן שמת אלא שלשים או ארבעים יום ולא כן למדונן על פי שנים עדים יומת המת ובתוך זמן מועט הלזה סרתם מן הדרך ומתחילין לטעות ולדון שלא בעדים:
צבה. ראה יהושע שהוא יחלק הארץ בגורל ואם יוציאו עכשיו שם רע על גורלו ויאמרו שהוא אינו כדאי שיוציא דבר ברור ע"י גורלו אף בגורל חילוק הארץ יערערו:
ולא עוד. שאין הדברים שוין אלא שאם יסמכו עכשיו על הגורל ויאמרו שהוא כדאי לסמוך עליו בד"נ כ"ש שיסמכו עליו בחלוקת הארץ שהוא ד"מ:
ואם בטלו עכשיו. הגורל יאמרו שנתברר הדבר שאין הוא כדאי להוציא הגורל ואפ"ה רצה ויסמוך עליו בד"נ ולא חס על נפש מישראל מכ"ש שאינו ראוי לסמוך עליו בד"מ שקרוב הדבר שיעשה שלא כהוגן:
באותה שעה. כדי שלא יוציאו לעז התחיל מפייס לעכן שיודה כי לולא זאת לא היה חושש להודאתו והרגו ע"פ הגורל:
ואומר לו כני שים נא כבוד. ואין נא אלא לשון בקשה:
קושט. אמת הוא הגורל:
חטאתי לה' אלהי ישראל. כזאת וכזאת עשיתי:
א"ל. אני לא שאלתיך אלא על אחת ואתה אומר שני פעמים עשיתי:
א"ל. עכן לא כמו שאתה סובר בחרם זה מעלתי שני פעמים אלא בשני חרמות מעלתי אחד בימי משה בחרם משה ואחד בחרם דעכשיו:
בארבע חרמים מעל. דכתיב אנכי חטאתי הרי אחד וכזאת הרי שנים וכזאת כראשונים שהן שתים הרי ארבע:
ומנין שכיפר לו וידויו. על כל עונותיו דמקרא דמייתי מתני' לא שמעינן אלא שעל אותו עון שנהרג עליו וידוי מכפר לכך פריך הכא תו מנין:
שנאמר ובני זרח זמרי ואיתן וגו'. זבדי ואיתן הל"ל דכתב עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח אלא כדריב"ל דאריב"ל זמרי זה עכן שעשה מעשה זמרי שדיבר עזות לרבו בפני כל ישראל וקחשיב זמרי דהיינו עכן בהדי הני איתן כו' שהיו חסידים ללמד שגם הוא כמותם ויש לו חלק לע"ה:
הימן זה עכן. כתיב ובני זרח זמרי איתן והימן וכלכל ודרדע כולם חמשה וקאמר הימן זה עכן שאמר אמנה והוא לשון הימן:
כולם חמשה. סיפא דקרא קדריש תנינא ל"ל אלא ללמד שאף עכן יש לו חלק לעולם הבא כהנך אחרינא:
גמ' זלגו עיניהם. דמעות:
שאין לדבר סוף. לעולם יאמר כן ונהיה מוכרחים להחזירו לעולם:
אראה בנחמה. שבועה בלשון קצר כלומר לא אראה בנחמה אם לא הרגתי כו':
אם לא הרגתי עד זומם. שנים שהעידו והוזם אחד מהן והרגתיו להוציא מלבן של צדוקין שהיו אומרים אין עדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנדון שנאמר נפש תחת נפש אבל חכמים אמרו הלא כבר נאמר כאשר זמם. לעשות לאחיו ועדיין אחיו קיים ולמה נאמר נפש שאין נהרגין עד שיגמור הדין של נידון קודם שהוזמו:
כאלו שפכת דם נקי. שהרי אמרו חכמים אין עדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם שנאמר והנה עד שקר העד כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד:
אלא. א"כ שמע מפי שמעון ב"ש שמודה לדבריו:
חמומות. ממהרים לעשות נקמה בעושה רשעה והוא מלשון חימה:
אתא. באו חבורה רשעים להנקם בו ונתיעצו יחדיו להעיד על בנו של שמעון עדות שקר ויהרג:
אסהידו. העידו עליו ונגמר דינו למיתה:
מי נפק. כשיצא ליהרג אמרו ליה לבנו של שמעון אדונינו סהדי שיקרא אנן ורצה שמעון אביו להחזירו שנתנו טעם ואמתלא לדבריהם למה אמרו מתחלה כך אע"ג שאין חוזרין ומגידין מ"מ אפשר שיוזמו העדים כיון שעדות שקר העידו:
א"ל. אבי אם רצונך שיבוא ישועה לישראל על ידך בזכות שהשם שמים מתקדש שאפי' על בנו אינו חס עשה אותי כאסקופה זו הנדרסת מכל אדם ואל תחזור אחר זכות להצילני:
מעשה. בימי דוד:
נזקקין לכלבה. וחייבין מיתה כדין רובע את הבהמה:
אמרין. זה לזה אנו יודעין שזה איש חסיד וילך ויעיד עלינו לפני אדונינו דוד ויאמין לו כשני עדים ויהרגנו בדין מלכות:
אלא. נקדימנו להעיד עליו שעבר עבירה שחייב עליה מיתה ותו לא יאמנו דבריו לגבי דוד העידו עליו ונגמר דינו ליהרג:
הצילה מחרב נפשי וגו'. ימחול לו על איתן עונות:
מכלבו של חסיד. אע"ג שאין העון תלוי בו מ"מ לא טוב עשה שנתגלגל חוב על ידו:
ר"י בן פזי. עלה לעליית. בית המדרש וראה לאחד שבא על הזכר:
אמרו לו רבי תן דעתך שלא לגלות שאתה עד אחד ולא יאמינו לך ואנחנו שנים נעיד עליך ויהרגוך לכך שתוק: