קרבן העדה על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי דוד פרנקל
פרק ה · הלכה ד
מתני' נמצאו דבריהן מכוונין. ומעתה צריכין לישא וליתן בדבר:
פותחין בזכות. אם לא עברת אל תירא:
אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות. אפילו זכות וכ"ש חובה משתקים אותו דכתיב ועד אחד לא יענה בנפש בין לזכות בין לחובה משום דמיחזי כנוגע בעדות:
אמר אחד מן התלמידים. היושבים לפני הדיינים יש לי ללמד עליו חובה אין שומעין לו דכתיב עד אחד לא יענה בנפש למות למות הוא דאינו עונה אבל לזכות עונה:
גמ' וחזני כנסיות. השמשים שכל צרכי הציבור נעשים על ידן הולכין למקום שהדיינים שם וקוראן לבוא ובתוספתא משמע קצת שהחזנים היו קורין שם כל דיין בפרט ואמר פלוני ופלוני הדיין והוא משיב מחייב הייתי אתמול ועכשיו מחייב אני או מזכה הייתי וגם עכשיו אני מזכה או שאמר אתמול הייתי מחייב ועכשיו מזכה אני שומעין דבריו אבל אם אמר מזכה הייתי ועכשיו אני מחייב אין מקבלין דבריו אלא אומרים לו שיחזור וילמוד ויעיין הטיב בדבר:
טעה אחד מן הדיינין. ושכח מה אמר אתמול אם זיכה אתמול סופרי הדיינים שכתבו דעתו וטעמו מזכירים אותו:
ה"ג אם היה מן המחייבין אין מזכירין אותו:
מפני מה כותבין דברי המזכה. לכתוב פלוני זיכה וממילא אינו יכול לחזור בו:
ומשני מפגי המחייב. צריך לכתוב טעם המחייב שמא יתבלבל דעתו וישכח ממנו הטעם למה חייב ומפני כך יירא מללמד עליו זכות עכשיו שמזכירין לו טעמו והוא רואה שאין ממש בדבריו חוזר מדעתו:
ופריך ואין כו'. כלומר משום זה אין להם לכתוב ואם יתחלף לו דבר יזכירו האחרים ויאמרו זה אמרת וזה לא אמרת:
ומשני צריכה שני עדים. לא יאמין להם עד שיהיו שני עדים נמצא מתעכב הדבר ומענה דינו אבל בכתיבה סגי:
מפני המזכה. הוכרחו לכתוב שאינו יכול לחזור כדתנן המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה דלא לימא בדבר שהצדוקין מודים ביה טעיתי ויחזור בו לחוב: