אור ברסלב

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי דוד פרנקל

פרק ג

פרק ב

הלכה א

מתני' דיני ממונות בשלשה זה בורר לו אחד. אחד מבעלי הדינין בורר לו דיין אחד שיבין דבריו לאשורו וישא ויתן עם חבירו על כל זכות שיש לו וכן השני בורר לו דיין אחד נמצא שלא ישאר שום צד זכות נעלם מעיני שני הדיינים ושני בעלי הדינים ביחד בוררים להם דיין שלישי והוא שומע משא ומתן של שניהם ומכריע ביניהם ומתוך כך יצא הדין לאמתו וגם בעלי הדינים צייתי ואמרי מסתמא חפשו אחר כל זכות שיש לי ומצאו שהדין עם שכנגדי:

וחכ"א שני הדיינים בוררים להם אחד. בגמרא מפרש טעמייהו:

גמ' שמתוך כו'. טעמא דמתני' מפרש למה נתנו כח לנתבע לומר שאינו רוצה לדון לפני ג' שבורר התובע אלא בזבל"א דוקא שע"י שזה בורר לו אחד וזבל"א יוצא הדין לאמתו וכדפרישית במתני' ומרדף זכותו. אינו ממהר לפסוק הדין כנגדו אלא ממתין שמא יתברר הדבר יותר ויכול לזכותו מן הדין:

ה"ג מ"ט דרבנן כדי כו'. וה"פ לכך תיקנו זבל"א כדי שכל דיין יהא נברר מדעת אחרת ואם השלישי יהא נברר מדעת הבעלי דינין אין השלישי נברר מדעת אחרת משא"כ כשנברר מדעת הדיינים נמצא כל אחד נברר מדעת אחרת:

ה"ג ומ"ט דר"מ לאו כו'. וה"פ טעמא דר"מ הא דתיקנו זבל"א שיכול הנתבע לומר לתובע לאו כל כמינך לברור ולישב לדיינים מי שתרצה אלא אני ואתה נבררו ונישב אנשים המרוצים לשנינו ובדין שכל השלשה יהיו נבררים משניהם אלא אמרו זבל"א כדי שיהא מרדף זכותו וכדר' זירא:

מת אחד. מהדיינים שבודאי שנים הנותרים בוררים להן עוד אחד נמצת שאין כל אחד נברר מדעת אחרת שהרי הדיין האחד מן הראשונים בירר השני והשלישי:

הלכה ב

מתני' זה פוסל דיינו של זה. יכול לומר לא אדון לפני זה שביררת:

בזמן שהוא מביא עליהן ראיה. שזה מביא ראיה על דיין שבירר זה לפסלו:

גמ' כיני מתניתא. בא לתרוצי דלא תיקשי לך כל כמיניה שפוסל דיין שבירר לו זה אלא כן היא מתני' זה פוסל דייניו של זה שקיבל דיין אחד בשלשה:

הא דיינו. היינו דיין שבירר לו זה אף ר"מ מודה שאינו יכול לפסלו:

בערכאות שבסוריא. שאינן בקיאין בדין תורה אלא הורגלו לדון ויכול לפוסלן ורבנן סברי כיון שהמחום רבים לאו כל כמינו לפסלו ואם הם כשרים כמומחים הם:

הא בדיני תורה. אם בירר לו מומחה אין חבירו יכול לפסלו:

היך. איך יכול לפסול מומחה שבירר לו זה:

ומשני אמרין. בכה"ג דפעם אחת נתעצמו שנים בדין בעיר אנטוכיא ואמר אחד לחבירו כל מה שיאמר ר' יוחנן בדין זה אקבל עלי כלומר חבירי ילך עמי לב"ד לר"י:

שמע ר"י. דבריו של זה שאמר שבעל דינו ילך עמו לפניו ואמר לאו כל כמיניה של זה לטרוח בעל דינו שילך עמי לב"ד רחוק אלא הדיינים שבאנטוכיא ישמעו טענתם ואם יהיה מן הצורך שיהיו ב"ד שבעירם מסופקים דין תורה לא יאמר הואיל בלאו הכי צריכין לשלוח שליח לר"י נלך בעצמינו לשם אלא יכתבו טעניתם וישלחו לחכמים אחרים מומחים הסמוכים להם והם יפסקו את הדין הרי שפוסל דיין מומחה שבירר לו זה:

שומעין לזה שאמר בטבריא. שישיבת טבריא היתה גדולה משל ציפורי ובסמוך מפרש לה:

ופריך ולעולם זה פוסל. לר"מ וזה מביא לרבנן בתמיה א"כ אין לדבר סוף שיאמר יש לי עוד זמן לפסלו ולהביא ראיה:

בטפילה שנו. שבירר לו דיין שאינו קבוע אלא טפול לדיינים ופוסל עד שיברור לו דיין קביע:

א"ר אילא. והא דאר"ל זה אומר כו' שומעין לזה שאומר בטבריא:

באינון. באותן בעלי דינים שיושבין במקום אחד וסמוכין לציפורי שבעה מילין ולטבריא תשעה מילין וכיון שאין ריחוק גדול ביניהן הולכין לטבריא אבל כשאחת רחוקה הרבה משנייה שומעין לקרוב:

ואת שמע מינה. מהכא שמעינן שנים שיש להן דין בטבריא ואחד אומר נלך לב"ד הגדול שבטבריא ואחד אומר נלך לב"ד הקטן דשם דשומעין לזה שאומר נלך לב"ד הגדול:

הלכה ג

מתני' זה פוסל עדיו כו'. בגמרא מפרש:

גמ' כיני מתניתא. כן היא מתני' זה פוסל עדו של זה אם אין לו אלא עד אחד יכול לפסלו אבל אם יש לו שני עדים לאו כל כמיניה לפסול עדיו של זה:

אפי' עדיו. נמי יכול לפסול אם יש עוד אחר עמו כדמסיק ר"ז:

ה"ג אפי' עדיו מודה ר"י שאם אין שם עדים אחרים אלא אלו אינו. נאמן לפסלן דנוגע בעדות הוא האי בעל דין דלכך פסלוה כי היכי דלא יסהיד עליו:

והוא. בעל דין זה מצטרפין עם עוד אחר לפסול העדות אבל הוא לבדו פשיטא שאינו יכול לפסול דערער דחד לאו כלום:

ר"ח. פריך אריש לקיש ואפי' עד אחד למה יכול לפסלו הא מיהת נוגע בעדות דאי לאו פסיל הוא מחייבו לזה שבועה כדתניא לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת אבל קם הוא לשבועה:

פסול צריך לפסול בב"ד. צריך להביא ראיה שכבר הכריזו עליו בב"ד קודם לכן שהוא פסול אבל במה שמביא עכשיו עדים שעבר עבירה שנפסל בה לעדות אינו נפסל אלא מכאן ולהבא אם הכריזו עליו אבל לעדות זה כשר:

קרוב א"צ. להביא ראיה שכבר נתקבל עדות בב"ד מקדמת דנא שהוא קרוב אלא בעדות שמביא עכשיו סגי:

ה"ג תני לעולם מוסיפין דיינים עד שיגמור הדין. לעולם העדים יכולין לחזור בהן עד שיגמור הדין נגמר הדין אין יכולין לחזור בהן אמר רבא בר בינא בשם רב קנין כגמר דין. וה"פ תני בתוספתא פ"ו מוסיפין דיינין עד שיגמור הדין כשאחד אומר איני יודע. וה"ה ה"נ כשזה בירר לו אחד וזבל"א הרשות ביד כל אחד להוסיף דיינים וכשנגדו נמי יוסיף כן ואמר רב כשקנו מידן על אלו ג' הוי כגמר דין ואינן יכולין להוסיף עוד א"נ אפשר לקיים הגירסא שלפנינו וה"ק כל שביררו ג' ה"ל כגמר דין ואין יכולין להוסיף עוד:

הלכה ד

מתני' נאמן עלי אבא. להיות דיין או עד בדבר אע"פ שהוא פסול מן התורה:

נאמנים עלי שלשה רועי בקר לדון דאלו לעדות כשרים הן כדמסיק בגמרא:

יכול לחזור בו. אפילו לאחר גמר דין:

אינו יכול לחזור בו. לאחר גמר דין אבל קודם גמר דין לד"ה יכול לחזור בו:

דור לי. לשון שבועה:

יכול לחזור בו. ולישאל שבועה גמורה:

גמ' בפני שנים יכול לחזור בו. לדברי הכל אפי' לאחר גמר דין:

בפני ג' אין יכול לחזור בו. לאחר גמר דין לחכמים:

בשלא נטל מזה ונתן לזה. כלומר נאמן עלי אבא ואביך שאם יזכוך יהא מחול לך מחלוקות וקאמרי רבנן אינו יכול לחזור בו דהא זכה זה במה שבידו מכיון שיצא זכאי:

אבל נטל מזה כו'. כלומר באתן לך דצריך ליטול מזה וליתן לזה לד"ה יכול לחזור בו הואיל והוא מוחזק אין כח לתובע להוציא אלא בדיינים כשרים:

ה"ג אפי' נטל מזה ונתן לזה אינו יכול לחזור. וה"פ בין במחול לך בין באתן לך מחלוקות:

קיטה במקטיה דנקום. ציערו בצער גדול עד שקיבל עליו יכול לחזור בו אפי' במחול לך והוא מלשון על מנת למיקט:

ואין לי עסק עמך. תביעתו מחול לך פליגי:

. ואני מקבל עלי. ואתן לך תביעתך לדברי הכל אינו יכול לחזור בו שהיה רוצה להודות על תביעת חבירו אלא שהיה בוש להודות לכך אמר אקבל מה שיאמר אביך דמסתמא יאמר שהדין עם בנו:

לא מצינו עדות יוצא מפי קרוב. עכ"פ ע"פ עדות קרוב אתה בא לחייבו לפיכך יכול לחזור בו:

הלכה ה

מתני' אלו הן הפסולין. לדון ולהעיד:

המשחק בקוביא. כולהו מפרש בגמרא וכולן מעין גזלנין הן והתורה אמרה אל תשת רשע עד וכ"ש דיין מיהו משחק בקוביא לאו גזלן דאורייתא הוא כיון שמשחק בערבון ואמרו חכמים אסמכתא לא קניא ה"ל גזלן דרבנן:

המלוה ברבית. לא הוה גזלן דאורייתא דמנפשיה יהיב ליה וסברי אינשי דלאי גזל היא:

וסוחרי שביעית. הואיל וחימוד ממון מעבירו על דברי תורה ה"ל כרשע דחמס ופסול לדון ולהעיד שנוטה אחר הבצע א"נ גזל מיהא איכא שנוטל ממון מדבר שהוא של רבים מיהו מדאורייתא כשר דלא משמע לאיניש שיש במו"מ איסור דאורייתא:

בתחלה היו קורין אותן אוספי. פירי שביעית לעצמן פסילי עדות כמו סוחרי שביעית:

משרבו האנסין. השואלים מנת המלך כך וכך לשנה והיו צריכין לאסוף תבואת שביעית לפרוע ממנה מנת המלך חזרו לומר סוחרי פירי שביעית בלבד פסולים אבל אוספי תבואת שביעית לתת מנת המלך כשרים:

שאין להה אומנות אלא הוא. הואיל ואין עסוקין בישובו של עולם אין בקיאין בטיב דינין ומשא ומתן ואינן יראי חטא:

גמ' בפסיפסין. שברי עצים ששוחקין בהם על לוחות מצויירין:

בקליפי אגוזים ורמונים. שאינן עשויין לכך אלא נוטלין באקראי בעלמא:

ויבדק. ויבדל ממנו א"נ ויבדק שחוזר בו חזרה גמורה שאין שבירת הפסיפסין ראיה גמורה דאפי' בחנם לא עבדו:

עד שיקרע שטרותיו. שכתוב בהן קרן ורבית:

ויחזרו בהן חזרה גמורה. ואפי' לב"נ לא מלוה שישתכח שם רבית מפיו:

הממרה יונים. מרגיזן שילחמו זה עם זה:

פגימיו. דפין שמזרזין אותן בהן:

שתי שביעית. אינו חוזר לכשרותו עד שיעבר עליו שני שמיטות שנראה שחוזר בהן:

לא חזרת דברים. באמירתו שיאמר לא אוסיף לעשות כן סגי אלא בעינן שיחזור לעניים הממון שהרויח בסחורתו בפירות שביעית:

ה"ג מאתים זוז וחלקום:

הוסיפו עליהן. על אלו השנויים במשנתינו:

והחמסנין. ניתנין דמים אלא שאין רצון הבעלים וימכור הדבר ההוא שנוטל ממנו:

והגזלנים. אפי' הגוזל מציאת חרש שוטה וקטן דאינו אלא גזל דרבנן כדתנן בגיטין:

ובלבד ברועין כו'. הא דהוסיפו עליהן הרועין דפסולין דוקא רועי בהמה דקה שנשמטים ורועות בשדות אחרים משא"כ ברועי בהמה גסה:

אר"ה מאן תנא כו' אמתני' דר"ה קאי דתנן ואלו הן הפסולין מפריחי יונים וקאמר מתני' ר"א:

דתנינן תמן. עדיות פ"ב שני דברים העידו בשם ר' אליעזר יוצאת אשה בעיר של זהב בשבת ומפריחי יונים פסולין לעדות:

עוד הדא דסנהדרין. אף מתני' דהכא אלו הן הפסולין כר"א דלרבנן אינו פסיל אלא גזלן ממש:

א"ל ר' יוסי. מתני' אתיא ככ"ע:

ה"ג מאי ד"ה היא הכי א"ר יוסי כו' וכ"ה בר"ה. וה"פ לא היו צריכין להעיד דגזלן דרבנן פסיל לעדות ממון שבזה ליכא מאן דפליג שגם חכמים מודים בהא והמעיד לא בא אלא להעיד דר"א פוסל גזלן דרבנן אף לעדות נפשות:

ועידי החדש כעידי נפשות אינון. בתמיה ודאי כעידי ממון הן ולפיכך פסולין לעדות החדש ומתני' דהכא איירי לעדות ממון נמצא מתני' דסנהדרין ודר"ה אתיא ככ"ע:

ה"ג והתבינן זה הכלל כו' וכ"ה בר"ה. וה"פ והא תנן בסיפא דמתני' דר"ה זה הכלל כו' ואשה ודאי פסולה ועדות נפשות ש"מ שהפסולין השנויין במתני' פסילין לעדות נפשות ומתני' ר"א היא:

ה"ג מאן תניתה ר"א. א"ו ה"ק מאן תניתה רבנן בתמיה איך תאמר כרבנן נמי אתיא:

ומשני רבנן כר"א מורין ליה. לפסק פוסקין גם רבנן כר"א לחומרא ופוסלין עדותן של אלו אבל לדין פליגי עליו ל"א הכא מתני' דסנהדרין אתיא ככ"ע דלד"ה פסול לעדות ממון אבל מתני' דר"ה מוקי לה ר"ה כר"ל משום דעידי החדש כעדות נפשות הן כדאמרינן לעיל פ"ק (סוף ה"ב) ותו דתנינן בסיפא דר"ה זה הכלל כל עדות כו' ש"מ דסובר האי חנא דאף לעדות נפשות פסלין מאן תניתה רבנן בתמיה איך אפשר לומר הך מתני' רבנן איך מורין כר"א ופליגין עליו אלא ודאי ר"א היא כדאמר בר"ה:

כולא. מתני' דהכא ודר"ה כר"א ולרבנן אפי' לעדות ממון כשרים:

ואתיא כו'. לר' יוסי קאמר לשיטתו דבעדות נפשות פליגי אתיין הנך תנאי ר"א וחכמים כהנך תנאי ר"מ ור' יוסי:

כעדות נפשות. פסול לכל שהחשוד להחמור חשוד להקל:

ואתיא דר"י כרבנין. דר"א דסברי גזלן דרבנן פסול לעדות דרבנן אבל לא לעדות דאורייתא ודלא כר' יוסי דאמר בסמוך דמודו רבנן בעדות ממון אע"פ שהוא דאורייתא אלא לר' הונא אתיא הני תנאי כהני תנאי:

ודר"מ כר"א. דהחשוד לקל חשוד לחמור:

היך עבידא. היכי דמי:

אע"פ שאין עמו מלאכה אחדת. בשביעית אינו עוסק במלאכה אחרת כיון דבשאר שני שבוע עוסק במלאכה אחרת כשר:

איקלס. שבחוהי חכמים לר' בא שאמר הלכה בשם ר' אבהו שהוא פחות ממנו:

לחומרא. אמר ר"י:

אע"פ שיש עמו מלאכה אחרת. בשאר שני שבוע כיון דבשביעית אין לו מלאכה אחרת אלא זו פסול ויותר נראה דה"ג אם אין עמו מלאכה אחרת פסול וה"פ הואיל ובשביעית אין לו מלאכה אחרת פסול:

ה"ג לא ברא כו' הלכה כר"י דמתני' דאיקלס ר' בא כו' משום זעיר מיניה וה"פ לא בזי דאר"ח ר"י לחומרא א"ר בא דהלכה כר"י דכיון דחזינן ששבחוהו לר' בא שאמר הלכה בשם אדם פחות ממנו אי ס"ד ר"י לחומרא פליג מחי רבותיה דר' בא הא היה מוכרח לומר הלכה שלא יקבלו עדות הפסולים אלא ודאי לקולא פליג ר"י ואני לא אמר הלכה כר"י הוו מחמירין ואין בזה הפסד:

ה"ג תמן תנינן שדה שנתקייצה בשביעית וניזרע למוצאי שביעית תמן אמרין בשניטלו קוציה רבנן דהכא אמרין בשחריש וכא כן א"ר יוסי כו' וכ"ה בשביעית. וה"פ בפ"ד דשביעית תנן שדה שנתקוצה בשביעית תיזרע למוצאי שביעית ולא קנסי אותו לאסרו למוצאי שביעית אע"ג דעביד איסורא דאורייתא לרבנן דהכא דכתיב בחריש ובקציר תשבות וכא כן והכא אמר לן סוחרי שביעית פסולין לעדות:

תמן. כאן סוחרי שביעית לכך פסולין שאין כאן אונס ואפ"ה עברי אדאורייתא:

ברם הכא. מתני' דשביעית איירי שהמלכות אונסת שישלמו מנת המלך לכן לא קנסוהו על החרישה:

בראשונה. כשיצא גזירת המלך שאף בשביעית יתנו מס מקרקעותיהן הורי ר' ינאי שמיתרין לחרוש חרישה הראשונה בשביעית שתהיה מוכנת לזריעה במוצאי שביעית ע"י חרישה השנייה שבא"י צריכין לחרוש שני פעמים:

ה"ג חד מומר איעבר בשמיטה. מומר היה מהלך בשדה בשביעית וראה ישראלים זורקין הכובעות שהיו בשדות שדרכן היו לעשות צבורים גדולים בשדה ונקראות כובעות כדתנן סוף פ"ה דפיאה והיו מפנין אותן שיהיו השדות ראויות לחרישה:

אמר. להו באמת אתם מתחילין למרוד בתורה וכי מותר לכם לשלוך הכובעות מהשדות בשביעית:

האיסטו. כמו איסטטון פי' דבר קיים וכ"ה בערוך ערך איסטטון ל"א ראה ישראל משליכים הזרעים להשדה דקביעות כמו שעושין בשאר שנים ואמר להו איסטטית היה זו דבר סרה ועצת חטאין היא הלא לא הותר לכם אלא כדי צורך ליתן מנת המלך אבל לא לזרוע בקביעות כבשאר שנים:

ה"ג כל התורה מניין כו' יעבור ואל יהרג שנאמר וחי בהם ולא שימות בהם:

הדא דתימא. לא אמרן אלא בינו לבין עצמו הוא דמותר לעבור:

אבל ברבים. בפרהסיא אפי' על מצוה קלה יהרג ואל יעבור שלא ירגילו הלבבות להמריד לכך וחרישה בשביעית פרהסיא היא איך התירו:

בכלי זכוכית צבועה. שהיה חק להעמים לשתות מהן ונתן השר לפפוס ולוליינוס לשתות מהן ולא קיבלו מהן ונהרגו על כך לפי שהיה פרהסיא:

אמר. ר' אבהו אין כוונת המלך שיחרשו בשביעית כדי שיעברו על הדת אלא שיתנו לו ארנונות ואנחנו מתירין להם החרישה כדי שיהא סיפוק בידם ליתן לו מס וארנונא אבל אנס דפפוס ולוליינוס כוונתו היה להעבירן על הדת אסור:

ונקדשתי בתוך בני ישראל. ונא' להלן ויבאו בני ישראל עשרה לשבור וגו' מה בני ישראל האמורים להלן עשרה אף כאן עשרה:

חמוניה. ראי אותו מחמר אחר החמור בשבת שאנסוהו לכך:

הורון. והורו להיות ישראל אופה פת לשר המלך בשבת:

א"ד מנה שאלתי לר"י אבי למה התרת האפיה בשבת הא פרהסיא הוא ויהרג ואל יעבור:

ה"ג אמר לא אתכוון השר להעבירן על הדת אלא כוונתו להנאת עצמו לאכול פת חמה:

בני נח. שמוזהרין על ע"א אם אמרו לו עבור ואל תיהרג מצותו לקדש השם או לא:

לדבר הזה. אחר שנעמן קיבל עליו שלא לעבוד עכו"ם א"ל לאלישע לדברי הזה יסלח ה' לעבדך שאני אנוס בדבר שאדוני נשען על ידי והשתחויתי וגו' ויאמר לו אלישע לך לשלום אלמא הודה לו ואם איתא דבן נח מצווה על קידוש השם לא היה לו להודות על דבריו אלא ה"ל לומר דאסור ש"מ ישראל מצווין על קדושת השם אבל לא עכו"ם:

מחיט. חייט ותופר בגדים בבית אדם אחד ברומי והביא לו בשר נבלה וא"ל אכול וא"ל ר' בא לית אני אוכל א"ל הרומי אכול ואם לאו אני הורג אותך א"ל ר' בא אם אתה רוצה להרוג. הרוג שאין אני אוכל בשר נבלה א"ל הרומי מי הודיע לך שאם היית אוכל ממנו הרגתיך שצריך האדם למסור נפשו על דתו אם יהודי להיות יהודי ואם ארמאי להיות מחזיק בדת ארמיים:

אלו. שמע רבי בא בר זמינא דברי חכמים דבצנעא יעבור ואל יהרג בשאר מצות היה הולך מן העולם בדבר זה:

מיזיל הוה בהדא. בשביעית הגירסא מיכל הוה:

טייב בזמן הזה. אמתני' דשביעית קאי דתנן התם שדה שנטייבה לא תיזרע למוצאי שביעית אבל משום ארנונת המלך התירו לזרעה במוצאי שביעית ומיבעיא ליה עכשיו שבטל האונס שדה שנטייבה בשביעית מותרת או לא:

בטל הדין. אע"פ שבטל הגזרה כלומר תקנת חכמים שגזרו איסור שמיטה אף בשביעית בזמן הזה שנתבטלה מחמת. האונס שהתירו לחרוש השתא שנתבטל האונס מותרת לזרעה שכבר נתבטלה התקנה ל"א בטל הדין כלומר עבר האונס אפ"ה בטלה גזרת חכמים כיון שנתבטלה פעם אחד שהרי התירו לחרוש בטלה לעולם:

לעולם. גזירת חכמים במקומה עומדת עד שתתבטל ע"י ב"ד אחר אבל זו לא נתבטלה ע"י ב"ד שלא התירו אלא מפני האונס ואין זה קרוי ביטול ב"ד:

ודכוותה. וכה"ג פליגי ר' ירמיה ור' יוסי בפירות שביעית ויותר נראה דאשגרת לישנא דמס' כתיבות נקיט דהתם שייך שפיר לישנא דכוותה דמייתי שם כמה דינים בענין זה מי שנוטל דבר וסובר שהוא שלו כיון דלאו לשם זכייה נטלו לא זכה בו:

מאימתי אדם זוכה. פירות הגדלים ברשות אדם בשביעית מאימתי בעל השדה זוכה בהן והן שלו:

משיתנם. לאחר הלקיטה לתוך כליו זכתה לו כליו כמו אדם אחר שלוקט פירות שביעית משדה שאינו שלו שזוכה בהן משנתנם לתוך כליו:

לא זכה. מפני שלא נתנם לכליו לזכות בהן אלא סובר שהן שלו כיון שגדלו ברשותו ובאמת אינן שלו שהרי של שביעית הן וכיון דלא אתכוין לקנות ע"י נתינה זו אין כליו מקנין לו:

פרוקלא. שר הממונה מאת המלך וחיילותיו:

הורי. שהנחתומים ימכרו פת בשוק ביום השבת:

ה"ג רבנן דתמן הורי. חכמים שבבבל הורו לאפות חמץ בפסח להחיל של מלך וטעמייהו כדלעיל שהיה סכנת נפשות בדבר והמלך לא כיון אלא להנאתו:

אני פי מלך שמור. מה שאני שומר פי מלך בשר ודם לתת לו מסים וארנונית ככל אשר מצוה עלי בזה אני שומר פי ממ"ה הקב"ה שאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך ממצרים וה"ק אחרי שהוצאתיך ממצרים קבל מלכותי כן אני עושה למלך ב"ו אחרי שאני יושב במדינתו צריך אני לקבל מלכותו ולעשות ציוויו:

ועל דברת. סיפא דקרא הוא ומפרש ליה הכי אבל כשמלך ב"ו אומר לי לעבור על דברת לא יהיה לך וגו' כלומר שאומר לעבוד עכו"ם אינני מקבל ציוויו כי נשבעתי לה' שלא להמיר בו וקבלתי עלי דיבור לא תשא את ה' וגו':

ה"ג וכן אמרו חנניה מישאל ועזריה לנבוכדנצר בדבר הזה ההוא גברא כו'. וה"פ כתיב ענו ואמרין למלכא נבוכדנצר וקשיא אם מלכא למה נ"נ ואם נ"נ למה מלכא אלא כך אמרו לו אם למסים את מלך ואם לעבוד עבודת אלילים את וכלבא שוין לית את מלך כן הוא בב"ר:

הלכה כר"י דמתניתין:

הלכה ו

מתני' ובעל אחותו כו'. דבעל כאשתו:

וגיסו. בעל אחות אשתו:

וחורגו. בן אשתו מאיש אחר הוא לבד חשוב קרוב אבל בן חורגו וחתן חורגו לא:

וכל הראוי ליורשו. והיינו קרובי האב אבל קרובי האם כגון אחי אמו כשר לו שאינו ראוי ליורשו כדתנן אחי האם מנחילין ולא נוחלין אבל הוא פסול לאחי אמו שהרי מעיד זה ראוי ליורשו וגיסו נמי כשר להעיד לו שאינו ראוי ליורשו:

באותו שעה. שבא להעיד או שראה העדות:

היה קדוש. רגון חתנו שראוי ליורשו מחמת אשתו:

ונתרחק. שמתה אשתו קודם שראה עדות זו:

גמ' ופריך מכיון. דתנן במתני' אחיו ובנו ל"ל למיתני אחי אביו דהא אחי פסול לי ואני לו דאנא נמי אחיו ובנו פסול לי ואני לו דאנא אחי אביו:

ומשני לומר בנו וחתנו של חתן. של אחיו דה"ל שלישי בראשון נמי פסול:

ופריך מכיון דתנינן אחי אביו. ל"ל למיתני אחי אמו דהא תרווייהו ראשון בשני הם:

ומשני לומר. דאף בנו וחתנו של חתן של אח. אביו שהוא שלישי בשני נמי פסול:

ה"ג אחי אמו. מה צורכה למיתני בעל אחותו. וה"פ כיון דתנן אחי אמו פסול לי ואני לו שאני בן אחותו ל"ל תו למיתני בעל אחותו הוא ובנו שהוא בן אחותו:

לומר. דאף בנו וחתנו של חתן של אחי אמו פסיל:

מת צורכה למיתני בעל אחות אמו. דכבר שמעינן מבעל אחות אביו דבעל כאשתו והא תו ל"ל':

ומשני לומר. דחתן חתנו של בעל אחות אביו נמי פסול:

ה"נ בעל אחותו והתנינן חורגו לבדו רב אמר אם חתן אחותו אסיר כו' וה"פ קס"ד בניהן וחתניהן דתנן במתני' היינו חתן בעל אחותו מאשתו אחרת שלא מאחותו וקשיא ליה אם חורגו של אחותו פסול לו כ"ש בעל וחורגו פסולין ול"ל למיתני תו וחורגו במתני' ה"ג תיפתר שיש לו בנים וחתנים ממנה. וה"פ תפרש הא דתנן בעל אחותו ובנו וחתנו היינו בנים וחתנים שיש לו ממנה שהם בן אחותו:

גיסו אית תני כו'. איכא ברייתא דתני בה גיסו בנו וחתנו פסולים ואיכא ברייתא דתני בה גיסו לבדו פסול אבל בנו וחתנו כשרים ולא קשיין אהדדי דמ"ד בן גיסו פסול היינו בן שיש לגיסו מאחותו דה"ל בן אחותו ומ"ד בן גיסו כשר היינו בן שיש לגיסו מאשה אחרת דה"ל חורגת אתותו דכשר:

למיתרי משכן. למתוח העורות של ר"ח שהיה ר"ח מתקן עורות לקלפים כדי לכתוב עליהן ספרים ליניקא דלא נישתכח תורה מישראל כדאמרינן בבבלי פ' הפועלים:

עבר. במקום אחד ומצא ר"י יושב מיבדעיא ליה הא דתנינן וחורגו לבד אם בא למעט גם אשת חורגו דכשר לה להעיד בהשפטה עם אדם מן השוק בנכסי מלוג שלה או דלמא לא בא למעט אלא חתנו אבל לאחתו פסול שהאשה כבעלה ובנשי שאר קרובים לא איבעיא ליה דכיון דבניהם פסולים לו והוא להם פסול אף לנשים לפי שהבנים ראויים לירש את אמם אבל חורגו דבנו כשר מיבעיא ליה באשתו:

ה"ג בעל חורגתו מהו. מיבעיא ליה בעל בת חורגו מהו מי אמרינן בעל כאשה או לא:

וקמת. ופשיט אשת חורגו כחורגו והיינו אשה כבעלה ובעל חורגו כחורגו דבעל כאשה:

מהו שיהא מותר באשת ראשון. אבל בשלישי גופיה פשיטא ליה דפסיל דהא אמרינן לעיל חתנו של בן אחי אמו פסול והיינו שלישי בראשון אבל באשתו מיבעיא ליה מי אמרינן ביה בעל כאשתו אע"ג דאיתפלג דרא:

משה מהו. כו'. כלומר וכן בהיפך איכא למיבעי ראשון מהו שיהא מותר להעיד באשת שלישי:

מקבלין עדות. עשני בשלישי מדוחק אבל לכתחלה לא משוינן להו לעדות משום מראית העין דאין כל אדם ברור לו הקורבה וסובר דשני בשני הוא:

אפי' מריוח. כלומר אפי' לכתחלה עושין אותן עדות:

כהדא. כהא דר"ה חשש להא דריש לקיש:

אגיסיה דד"ה. גיסו דר"ה מתה אשתו והיה לו דין עם אדם ואמר כל מה שיפסיק ר"ה אני מקבל עלי:

שמע ר"ה. דבר זה ואמר כדבר הזה מי חיישינן ליה כדריש לקיש ל"א בן גיסו דר"ה היה ואמר ר"ה דבר זה צריך תלמוד אם בן גיסו נמי פסול כדתנן במתני' או דלמא בן גיסו כשר כר' יוסי ומתני' כר' יהודה כמפורש בבבלי:

יודיעני. צריך תלמוד אם כשם שאמרו מלמעלן כלומר בגיסי כך אמרו מלמטן אף בבן גיסו:

הלכה כר' יהודה. מתה אשתו ויש לו בנים ממנה פסול:

הלכה ז

תוכן העניינים

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי סנהדרין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה