קרבן העדה על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי דוד פרנקל
פרק ב · הלכה א
מתני' כהן גדול דן ודנין אותו. איידי דצריך למיתני דנין אותו דסד"א משום חשיבותו אין דנין אותו בעצמו דאיכא זילותא דבי דינא אלא ע"י מורשה תני נמי דן אע"ג דפשיטא הוא דאטו משום חשיבותיה מיגרע גרע:
מעיד. בפני המלך דאתי ויתיב ליה בסנהדרין ומקבלין לסהדותיה וקאזיל ליה ומעיינינן בעדותו אבל אם אין המלך שם אין כבודו של כה"ג שילך לשם להעיד:
חולץ. ולא אמרינן משום יקרא דכה"ג שלא תרוק בפניו לא לחלוץ קמ"ל:
מפני שהוא אסור באלמנה. דכתיב אלמנה לא יקח ולא אמרינן ליתי עשה דייבום ותדחי לא תעשה דאלמנה לא יקח דגזרינן ביאה שנייה אטו ביאה ראשונה:
אינו יוצא לאחד המטה. דלמא אתי ליגע מתוך טרדתו ורחמנא אמר על כל נפשות מת לאיבא והיינו דאזהר קרא ומן המקדש לא יצא כלומר יתרחק מן הכיעור שלא יבא לידי טומאה והאי קרא בכה"ג אונן כתיב דלעיל מיניה כתיב לאביו ולאמו לא יטמא:
הן נכסין והוא נגלה. כיון שנתכסו נושאי המטה מן המבוי כלומר שיצאו ממנו הוא נגלה ונכנס בתוכו אבל כל זמן שהן נגלין ונראין במבוי הוא נכסה ממנו ואינו נכנס לתוכו:
ויוצא עמהם עד פתח העיר. שבעיר מצויין מבואות ויכול להתכסות מהן אבל חוץ לעיר ליכא היכירא:
שנא' ומן המקדש וגו' היינו מן המקדש ממש לא יצא:
גמ' ופריך ניחא דן כה"ג דן שזהו כבודו אלא דנין אותו משמע שהוא בעצמו צריך לעמוד לפני הדיין מ"ט הא זילותא הוא לכה"ג למה לא ידון על ידי מורשה:
אנטלר. מורשה:
ומשני הגע עצמך. שנפסקה לו שבועה ומורשה מי יכול לישבע במקומו וכיון דא"א לעשות הכל במקומו אף שאר הדין יעשה בעצמו:
דיני ממונות. של כה"ג בכמה מי בעיא כ"ב שאין כבודו של כה"ג לעמוד לדין לפני ג' או דלמא בג' סגי ככל אדם:
נישמעינה מהדא. תא שמע מהא דתניא אין מלך יושב בסנהדרין:
מפני החשד. שיאמרו שהסנהדרין מטין הדין מאימת המלך:
ולא בעיבור מפני החשד. מלך שיאמרו משום אפסנייה הא דעביד שמחלק ממון לחיילותיו כך וכך לשנה ונוח לו שיהו כל השנים מעוברת וכה"ג אינו רוצה שתתעבר השנה מפני הצינה שצריך לטבול ולקדש ביה"כ חמש טבילות ועשרה קידושין ואם תתעבר השנה הרי תשרי במרחשון וצינת חשון תהיה בתשרי:
ה"ג וחדא מר ולא מלך וכה"ג יושבין בעיבור שאין כבוד המלך והכה"ג לישב בשבעה:
הא חמי. בוא וראה אם בשבעה אין כבודו לישב כ"ש בג' ואם הוא אין דן בשבעה כ"ש שאין דנין אותו בשבעה אלא בכ"ג:
הדא אמרה. זאת אומרת:
ד"מ שלו כעשרים ושלשה. דכיון דאפקוהו משבעה לא מצינו ב"ד בפחות מכ"ג:
מה אני בקדושתי. מאני ה' דמיותר קדריש דהא כתיב בסוף הפרשה אני ה' מקדשו ול"ל דכתב כאן כי נזר וגו' אני ה' אלא ללמד שלא ישתנה קדושתו:
מלקין אותו. בב"ד של ג' דאם תאמר מפני כבודו של כה"ג אין להלקותו בפחות מכ"ג נמצא עלייתו שאתה מעלה אותו ירידתו שמתבייש בפני כ"ג:
מהו. להחזירו לנשיאותו אחר שלקה דומיא דכה"ג:
משה. לשון שבועה כלו' בשבועה שאין מחזירין אותו דחיישינן שמא כשיחזור לנשיאותו ינקום מהדיינים ויהרגם:
וכעס. על שאמר שמלקין הנשיא בג':
שלח גנתון. שומרי גנות לתפשו לריש לקיש:
טרפון. ערבבם כלומר הכה אותם וברח למגדול אחד:
ואית כו'. ויש אומרים שברח לכפר חיטייא:
למחר. עלה ר"י לבית הועד ועלה גם ר"י נשיאה לשם:
א"ל. ר"י הנשיא לר"י למה אין אתה אומר לנו דברי תורה:
שדי. התחיל ר"י לטפח בידו אחת וסבר הנשיא שרוצה להראות לתלמידים איזה טיפוח דתנן סוף מ"ק:
א"ל. הנשיא וביד אחד מטפחין בתמיה הא כתיב ויספוק את כפיו משמע דמטפחין בשתים:
ה"נ א"ל אלא לא ולא בן לקיש לא (דף י' ע"א) וה"פ אמר ליה ר"י אלא באמת שאין מטפחין ביד אחד ורמזתי לך כשם שאין מטפחין בחדא ידא כך אם אין ריש לקיש כאן אין אני לחוד יכול לומר דברי תורה בלא הוא:
א"ל. הנשיא עשיית ר"ל כאלו הוא מפתח כשם שא"א לכנוס להחדר בלא המפתח כך אין אתה יכול לפתוח בלא ר"ל היכן הוא המפתח:
א"ל. ר"י במגדול הזה:
א"ל. הנשיא למחר אני ואתה נצא לקראתו:
שלח. ר"י לר"ל הכין לך דברי תורה שהנשיא יצא לקראתך:
נפק לקדמון. הלך ר"ל לקראתם ואמר דוגמא שלכם לבוראכם בשעה שבא לגאול את ישראל לא שלח שליח או מלנזך אלא בעצמו יצא לגאלם ולהוציאן ממסגר:
דכתיב ועבדתי בארץ מצרים וגו'. אני ה' ללמד שהוא בעצמו הלך:
ה"ג ולא עוד אלא הוא וכל דורגון דיליה אשר הלך אלהים אין כתיב כאן אלא אשר הלכו אלהים וכ"ה בהוריות. ופי' דורגון פמליא שלו:
א"ל. הנשיא לר"ל ומה ראית לומר דבר זה שביזתני:
א"ל. ר"ל מה אתם סוברים שמיראתכם אהיה מונע מלומר תורת ה':
דאמר ר"ש בר"י. כתיב אל בני כי לא טובה השמועה וגו' מעבירים עם ה' דריש ביה מעבירין אותן ויש לי לפרסם דין התורה:
ה"ג תמן תנינן כה"ג פורם מלמטן וההדיוט מלמעלן ר' לעזר כו' וכ"ה בהוריות פ"ג. וה"פ כה"ג כשקורע על מתו קורע למעלה מקנה השפה שהוא בית הצואר ממש:
למטן ממש. בשפה חלוקו ולמעלה היינו למעלה בבגדו אבל א"צ להבדיל קנה שפה:
ר"י הלך לבקר לר"ח שחלה ובעודו בדרך שמע שמת אמר לשלוחו לך והביא לי בגדי הטובים שאני לובש בשבת ולבשם וקרעם:
ר"י פליג על ר' יהודה. דבסמוך בשני דברים חדא דלר' יהודה אינו קורע בשאר מתים כלל חוץ מאביו ואמו ואיהו קרע על ר"ח ואידך מדקרע בגדי שבת מסתמא לא קרען למעלה מקנה שפה שלא היה מקלקלן כל כך א"נ אידך דקאמר בסמוך למעלה בבגדו אבל א"צ להבדיל קנה שפה ורי"א כל קרע כו':
ופריך ואי כר"י. סובר כהנא לא יפרוס הכה"ג כלל שר"י אומר ובגדיו לא יפרוס שאין כה"ג בפריעה ופרימה כמפורש בהוריות א"נ כיון דסובר ר"י קרע למטה מן השפה אינו כלום למה פורס כלל:
לא אתיא. הא דכהנא אלא באביו ואמו וכר"מ דברייתא דבסמוך:
מאי כדון. כיון דאיירי באביו ואמו גם לר"מ קשיא למה כה"ג פורס מלמטה:
ה"ג חומר הוא בכה"ג שאינו מבדיל קנה שפה כ"ה במ"ק. וה"פ משני דכתיב בכה"ג ובגדיו לא יפרוס וכיון דאין מבדיל קנה שפה אע"ג דקורע מלמטה לא יפרוס קרינן ביה שאינו פורס כדרך שבני אדם פורמין:
אונן. לקמן בסוגיין פליגי בה רבי ורבנן איזהו אונן:
כה"ג מקריב אונן ולא אוכל מן הקדשים. שכן מצינו באהרן כשמת נדב ואביהוא אמר ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' על האכילה היה מקפיד לא על הקרבה ודוקא אהרן שהוא כה"ג אבל בניו שהיו כהנים הדיוטים היו אסורים אותו היום בין לאכול בין להקריב:
כל אותו היום. מצוה הוא שיביאוהו למקדש לעבוד כל היום כדי לפקח צערו וה"ק ר"י כל אותו היום יהא עסוק בהקרבה:
ובא לו. והולך לביתו:
בין ר"מ לר"ש הדא. איכא בינייהו דבר אחד דלר"מ כשהוא במקדש עובד לכתחלה ולר"ש אינו עובד לכתחלה אלא כשעומד בעבודה גומרה:
ה"ג בין ר"י לר"ש תרתי. דלר"י מביאין אותו מתוך ביתו ולר"ש לא די שאסור לו לכנוס למקדש אלא אפילו כשהוא שם אסור לו להקריב בתחלה:
הכנסה. לר"מ אסור לו לכנוס למקדש ולר"י מצוה שיכנוס לשם:
מפסיק ביניהון. אומר איכא בינייהו אחרת:
ה"ג רמ"א היה בפנים לא היה יצא היה בחוץ היה נכנס רי"א היה בפנים היה יוצא היה בחוץ לא היה נכנס. וה"פ הא דאר"מ מקריב אונן היינו שמצוה הוא שיקריב כדי לפקח צערו הלכך אם היה בחוץ נכנס ורי"א כל אותו היום שהוא באנינות לא יעבוד דגזר שמא יאכל ואסור באכילת קדשים מן התורה:
ה"ג מתני' סיעתא לר' יעקב ברייתא דמייתי בסמוך מסייעא לר' יעקב:
עמהן. עם נושאי המטה אינו יוצא דלמא אתי למנגע:
הן נכסין כו'. כדפרישית במתני' יצא לא היה חוזר. והיינו כר' יעקב:
אין אנינות. לא שייך לשון אנינות אלא גבי מת בלבד:
ואנו ואבלו פתחיה. שלא יהיו שם זכרים לשמור פתח העיר שמתו כולם:
ואנו הדייגים. משמע דשייך אנינות אף היכא דאיכא הפסד:
כיני מתניתא. כן היא מתני' אי זו היא אנינות. שאסור לאכול בקדשים כטמא אלא למת בלבד אבל אם הוא אונן ומצטער על דבר אחר לא גזרינן שמא יטמא:
משעת מיתה עד שעת קבורה לקמן אפרש:
כל איתו היום אם מת לו אחד משבעה מתים שחייב להתאבל עליהם כל יום המיתה בין נקבר המת בין לא נקבר ה"ז אונן דאורייתא ומיום המיתה ואילך כל זמן שלא נקבר הוא אונן דרבנן ויום הקבורה אונן דרבנן כל אותו היום אפי' לאחר הקבורה ומשנקבר המת ביום ראשון של מיתה כל הלילה שלאחריו אונן דרבנן:
אשכחת מר. נמצאת אומר קולא וחומרא לרבי וקולא וחומרא לרבנן:
מה מפקת ביניהון. מאי בינייהו דמשכחן קולא וחומרא לכל אחר:
מת ונקבר. מיד לרבנן אסור כל היום ולר' אינו אסור אלא אותה שעה שנקבר הרי קולא לר' וחומרא לרבנן. מת ונקבר לאחר ג' ימים. חומרא לר' וקולא לרבנן:
תרווייהון אמרין שאין לר' אלא קולא דמודה ר' אם לא נקבר בו ביום:
שאין כאן אנינות עוד:
כהדא דתני. כהא דתניא:
שהרי אמרו אונן טובל ואוכל את פסחו לערב. ואס"ד דאורייתא וכי יש יכולת ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה:
ופריך והרי אמרו אנינת היום תורה. מדקאמר טובל ואוכל את פסחו לערב משמע אלו הוה אכילת פסח ביום אין היתר לאונן לאכול פסחו ש"מ דאנינות יום אפי' לאחר קבורה מן התורה ל"א סובר אף הטבילה צריכה להיות בערב ש"מ דביום אסור משום אנינות ל"א הרי אמרו בברייתא אחת תניא אנינות היום תורה:
תיפתר. תפרש הא דאמרינן אנינות היום תורה בשנקבר לעת ערב שלא נשאר מן היום כלום: