אור ברסלב

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי סוכה· רבי דוד פרנקל

פרק ה

פרק ד

הלכה א

מתני' החליל. הרבה מיני זמר היו שם ועל שם שהחליל קולו נשמע יותר מהאחרים נקראו כולן על שמו:

חמשה וששה. פעמים ה' ימים פעמים ו' ימים חל יום טוב הראשון להיות בשבת ששה חל בשאר ימי השבת חמשה לפי שאינו דוחה לא את השבת ולא את היום טוב:

בית השואבה. כל שמחה זו על שאיבת המים של ניסוך כדמפרש בגמרא:

גמ' הא של קרבן דוחה. דמדקתני במתני' חליל של בית השואבה דמשמע חליל של קרבן שמכה לפני המזבח בשעת הקרבת קרבן מוסף בשעה שאומרים שירה והלל כדתנן בערכין דוחה את השבת:

תמן תנינן. בערכין פ"ב:

החליל מכה. שהיו נקובים בחליל ומכה באצבעו על הנקב להנעים את הקול:

בשחיטת הפסח הראשון. בארבעה עשר בניסן שהיו קורין הלל בעזרה בשעת שחיטה כדתנן בתמיד נשחט:

ופריך ויש שמנה בלא שבת. בתמיה שמע מינה דחליל של קרבן דוחה השבת:

ר' יוסי אמר. להך תירוצא דבסמוך סתמא ולא אמרו משמיה דר' יוחנן ור"י בר' בון אמרו משמיה דר"י דמתני' דערכין אתיא כריב"י דאמר שיר של קרבן דוחה שבת:

על דעתהון וכו'. מאי טעמייהו דרבנן דפליגי אריב"י:

משום שאינו מחוור. שלא נתברר להם שהשיר של קרבן הוא מדאורייתא בכלי אלא סברי עיקר שירה בפה שהיו הלוים אומרים הלכך אינו דוחה את השבת:

ופריך והכתיב והעם מחללים בחלילים. וקס"ד שהיו מחללים בחלילים על הדוכן וכיון דזרים כשירים בהן ש"מ דעיקר שירה בפה א"נ קס"ד בחלילים של קדש היו מחללים בחוץ ש"מ דמדאורייתא לא בעי כלי ואינן כלי שרת וקשיא לריב"י:

בשמחת שלמה הכתוב מדבר. לאו במקדש היו מחללים אלא בחוץ היו מחללים לשמחת שלמה אבל חליל של קרבן אינו כשר אלא בלוים:

ושמחת לבב כהולך בחליל. רישא דקרא השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ושמחת לבב וכו' ושיר זה היינו הלל דליל התקדש חג היינו פסח ודריש הכי אימתי השיר זה נוהג כשיש שמחת לבב שהולך בחליל:

למה קורין וכו'. ובפסח אין קורין אלא בי"ט הראשון בלבד:

ולמה וכו'. ולמה תקנו חכמים שיהא החליל מכה דוקא בימים אלו שקורין הלל דהא דיליף מקרא השיר יהיה לכם וגו' אינו אלא אסמכתא בעלמא וגם בשעת שמחת השואבה למה החליל מכה:

שזה לקיצים. פי' לפרקים ידועים:

וזה חביב. הלל הוא חביב וכן חליל חביב תקנו שזה יהיה ביום שיהיה זה:

אית תניי תני. בתחלה היו מחלקין החמץ ואח"כ המצה ואיכא דתני בהיפך מצה תחלה ואח"כ חמץ:

שהוא חביב. שהמצה חביב ומקדימין לחביב:

שהוא תדיר. חמץ אוכל בכל יום משא"כ מצה שאין אוכלין אלא בפסח והכהנים במקדש:

שמשם שואבים רוח הקדש. כדמייתי בסמוך מעובדא דיונה בן אמיתי על שם ושאבתם מים בששון וכו'. דמתרגמי' ותקבלון אולפן חדת בחדוה מבחורי צדיקייא:

דלמא. כמו מעשה שהיה:

נסבין וכו'. היו מקבלין שני סלעים בכל שבת לדרוש להקהל קודם שיבא ר"י לבית המדרש שלא ילכו להם א"נ מפני כבוד הציבור:

מצמתא. לשון סגירה ועיכוב הוא כמו צומת הגידין מבעד לצמתך:

ואת יושבי צידון. אלמא צידון מגבול אשר הוא:

לך צרפתה אשר לצידון. ויונה בן צרפית היה כדאיתא בפרקי ר"א שמעינן דיונה מצידון היה והיינו מאשר:

עאל ר"י. אח"כ בכנס ר' יוחנן לבית המדרש ודרש שיונה מזבולן היה:

בשובתא חורייתא. לשבת אחרת שהיה שבת של יודא בר נחמן לדרוש א"ל ר' לוי שיקח הוא השני סלעים רק מחול לו לדרוש גם היום קודם שיבא ר' יוחנן:

ה"ג ואיעול מצמתא קהלא וכו':

וירכתו על צידון. רישא דקרא זבולן לחוף ימים ישכון ואיירי ביונה שירד לחוף הים ואח"כ לחוף האניות שהושלך לים וקאמר שירכתו של יונה היה אמו על צידון מאשר:

ופריך וכתיב וירד יפו לא הל"ל אלא וירד עכו. שהרי עכו בסוף גבול אשר הוה כך כתיב אשר לא הוריש יושבי עכו והיורד מיפו לים צריך לבא לעכו א"כ לא ה"ל לירד אלא מאשר לעכו וגבול זבולן סמוך לגבול אשר קשי' ליה נמי אס"ד דמזבולן היה הל"ל וירר עכו:

ונכנס לשמחת בית השואבה. ושרתה עליו רה"ק שילך לנינוה ומשם ברח לכך הלך ליפו ולעולם מאשר ומזבולן היה:

מ"ט. כלומר מנ"ל שהשכינה שורה מתוך שמחה:

כנגן במנגן אין כתיב כאן. דהוה משמע שניגן בכלי שיר המנגן אלא הכי קאמר והיה כנגן דבר הגורם המנגן והוא הלב המבין שכן נקראים המשוררים בדברי הימים מבינים ושרתה עליו רוח ה':

דיפלי איסטבא. פי' די שנים בלשון יון פלי לשון שרים איסטבא לישיבת שרי' של אלכסנדרי':

בסילקי. פלטירין גבוהים נקראי' בסילקאות:

איסטיו. כמו אסטבא:

ושבעים קתדראות. לע' סנהדרין שעשו להם:

ובימה. כעין אלמימר"א שלנו:

וחזן הכנסת. שמש הציבור:

על כל ברכה וברכה. שבירך העולה בתורה א"נ על ברכות הש"ץ קאי לפי שהן לא היו יכולין לשמוע קולו מפני ריחוק המקום ורוב ההמון שבו:

אע"פ כן. שהיו רוב עם בתוכו:

אלא כל אומנות בפני עצמן. כגון צורפי זהב בפני עצמן וכן כולם:

ומשם היתה פרנסתו יוצאה. שהיה נשכר להם למלאכתו:

תני רשב"י. מ"ט איענשו אנשי אלכסנדריא:

והשיבך ה' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף לראותה עוד:

א' בימי סנחריב. שירדו למצרים לעזרה ובסיפא דקרא דאשר ראיתם כתיב ה' ילחם לכם על כן אין לסמוך על עזרת מצרים כי הבל וריק יעזורו אלא ה' ילחם לכם:

וא' בימי יוחנן בן קרח. דכתיב אם שום תשימון פניכם לבא מצרים והיתה החרב אשר וגו' הרי על שהלכו בדרך לשוב מצרים נענשו:

ה"ג ואחת בימי טרגיינוס. שנתקיים בהם והשיבך ה' באניות שע"י אניות נהרגו כדמסיק:

בוא וכבוש את היהודים שמרדו בך. דסברה שלכך התענו והתאבלו בט"ב שמצערים על שנולד לה בן ושמחו בחנוכה על שמתה בתו והיינו המרד:

תשב לבוא בספינה בעשרה ימים ובא בה' ימים ע"י רוח שאינה מצויה:

אמר. להו במה עסקתם בתורה אמרו לו כך וכך אמר להם האי גברא וכו' כלומר עליו נאמר המקרא הזה וגזרת מלך הוא:

מאי דעבדת בארעייא. באנשים המונחים בארץ יעשו בנשים העומדים על הארץ כלו' שיהרגם ובאיכה רבתי הגירסא מאי דעבדת בעילייא עביד בארעייא והיא נראית עיקר:

נגדעה. נחתכה קרן וכבוד ישראל שלא יהא כבוד לרוב עם מישראל ככבוד הזה עד עת בוא משיחנו בבי"א:

הלכה ב

מתני' מתקנין תיקון גדול. מפרש בגמ' בראשיהן. בראש כל מנורה ומנורה:

גמ' מלקין אותו. שנשבע לשוא ומשעה שיצאת שבועה מפיו הרי הוא כנשבע על עמוד של שיש שהוא זהב שאף זה נשבע על דבר שאי אפשר ובשבועות תנן דהיינו שבועת שוא וחייבין על זדונה מכות וכגון שהתרו בו:

ומשני מתנמנמין היו. וה"ק לא טעמנו טעם שינה כדרך ב"א הישנים על מטתם:

כהאי דתנינן תמן. במדות פ"ב:

ה"ג וחלקה היתה בראשונה. פי' עזרת נשים היתה חלקה ולא היו זיזין יוצאין ל"א וחלקה היתה שהיתה פרוצה בלא מחיצה ומעקה סביב לה:

והקיפוה. גזוזטרא זיזין הבולטין מן הכותל סביב סביב ובחג היו מניחין עליהן נסרים ועליהן נשים עומדות ורואות בשמחת בית השואבה:

ממי למדו. לעשות גזוזטראו' דהא כתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית שהודיע הקב"ה ע"י גד החוזה ונתן הנביא:

ומשני מדבר תורה. כלומר קרא אשכחו ודרשו שצריך להבדיל אנשים מנשים ולעשות גדר שלא יבואו לידי קלקול:

משפחות משפחות לבד. משפחות בית דוד לבד ונשיהם לבד:

זה הספידו של משיח. ב"י שיהרג במלחמת גוג:

זה הספידו של יצה"ר. שיהרג ובוכין הצדיקים שנזכרים בצערן שהיה להם לכבוש אותו בחייהם והרשעים נזכרין בצערן על שלא כבשו אותו:

וגובהן. של מנורות שהיו שם היתה ק' אמה:

כל דתלי ק' אמין. כל שגבוה ק' אמה צריך בסיס ל"ג אמות ושליש שהן שליש גבהו וכן צריך מכל צד והסולמות לא היו יכולין לעמוד על הבסיס שהיה משופע אלא על הארץ ממש נמצא שהסולמות שהיו עומדים מכאן ומכאן למנורות היו אוכלין בעזר' ס"ו אמה על ס"ו אמה:

והתני. בפ"ה דמדות:

כל העזרה. לא היתה אלא קפ"ז על רוחב קל"ה. צא מהם ק' להיכל וי"א אמה אחורי בית הכפורת נשתיירו ע"ו אמות נמצא שלא נשתייר בכל העזרות אלא תשעה אמות אפי' לא היה שם אלא מנורה א' ואנן על כל מנורה ומנורה תנן ועוד העם היכן היו עומדים:

אשכח תני. מצא ברייתא דתני בה שמקום המנורות והסולמות היו מעשה ניסים ולא היו ממעטין בעזרה א"נ שעמדו בלא בסיס:

מה ביד כולהם וכו'. מיבעיא ליה פירושא דמתני' אם ביד ד' פרחי כהונה ביחד היו ק"ך לוג שמן או ביד כל אחד היו ק"ך לוג ולא איפשטא:

הלכה ג

מתני' מבלאי מכנסי כהנים. ממכנסי כהנים הבלויות ומאבנטיהן הישנים:

מפקיעין. מפרש בגמ' שלא היתה מאירה. לפי שהמנורות גבוהות ק' אמה והר הבית גבוה והאורה זורחת בכל העיר:

גמ' מבלאי מכנסי כה"ג. שהן היו מפשתן יפה ונאה לכך היו מדליקין המנורה מהם:

את הנרות שבחוץ. הן המנורות שבשמחת בית השואבה ושאר הנרות שהיו דולקות בעזרות בלילה לצורך הכהנים:

כתיב להעלות וכו'. לכך לקחו פתילות של פשתן ולא של צמר גפן אע"ג שהוא נאה הימנו מפני שהפשתן מעלה להב יותר וכתיב להעלות נר תמיד שתהא השלהבת עולה מאיליה:

מפשילין. היו מוציאין פתילות ארוכות:

יכולה אשה וכו'. מותרת אשה לברור חטים מפסולת שבהן לאור המערכה:

לאור המערכה. שהמזבח היה גבוה י"א אמה וכותל המזרחי היתה נמוכה כדתנן בפ"ב דמדות:

ופריך ולא היו מועלות. וכי אין מעילה במה שנהנית באור המערכה:

ומשני לאו. אין בו מעילה וכדאריב"ל:

קול. של כלי שיר שהן הקדש:

וריח. הקטרת:

אין בהן מעילה. כיון דאין בהן ממש:

מיריחו היו שומעין קול שער הגדול. ומירושלים עד יריחו עשרה פרסאות:

המגריפה. קול מין כלי נגון ולקמן בפרקין מפרש לה:

בן קטון. שם אדם וכה"ג היה ועשה גלגל לכיור לשקעו בבור שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה וכשהיו מעלים אותו מבור לקדש בו היה קול הגלגל נשמע עד ליריחו:

ה"ג גביני כרוז. כהן שהיה מכריז בכל בוקר עמדו כהנים לעבודתכם:

צלצל. צימבל"א בלע"ז:

קולו של כ"ג הידוע להם בשעה שהוא מזכיר את השם שאמר אנא השם חטאתי וכו' ונשמע קולו עד יריחו:

בהרי אכוור. שם המחוז:

הלכה ד

מתני' באבוקו' של אור. בד' או בח' אבוקות וזורק את זו ומקבל את זו:

דברי תושבחו' מפרש בגמ' שעליהן הלוים עומדים. בכלי שיר בשמחת בית השואבה אבל הדוכן לשיר של קרבן אצל המזבח היה:

גמ' יש מהן אומרים. היינו תושבחת' דמתני' שמשבחין להקב"ה על כך:

ה"ג אלו חסידים ואנשי מעשה. שהיו חסידי' מנעוריהם:

שלא ביישה. שלא עברנו עבירה בילדותינו לבייש את זקנתינו:

כד הוה וכו'. כשהיה רואה אותן שעושין שמחת בית השואבה בקלות ראש אמר להם:

דאנן כאן מאן כאן. דלאפס נחשבו התושבחות לפני ה' אם אינן עושין ביראה ובאימה שאינו צריך לקילוסן של אלו שהרי כתיב אלף אלפין וגו' ישמשוניה ואין שימושן אלא לשורר ולשבח לפניו:

כד הוה וכו'. כשהיה רואה אותן בכשרות ושמחים בעבודת ה' וביראתו היה אומר אם אין אנחנו כאן להודות ולהלל לה' מי כאן שישבח במקומינו שחביב לפני ה' קילוסן של ישראל יותר מקילוסן של מלאכים:

ונעים זמירות ישראל. ברישא דקרא משיח אלקי יעקב וה"פ משיח של אלהי יעקב שנעי' לפניו זמירות ישראל ושניהם אהקב"ה קאי:

יושב תהלות ישראל. שכל שבח שישראל מקלסין משרה שכינתו עליהם ושמעינן מהכא שחביב לפניו קילוסן של ישראל משל מלאכים מדמוריד שכינה למטה:

היה משתבח בקפיצותיו. כשהיה מרקד בשמחת בית השואבה היו משבחים אותו שאין שם מי שיודע לרקד ולקפץ כמותו:

בשמונה אבוקות של זהב. היינו של אור והיו מבהיקים כזהב והיה זורק א' ונוטל אחת ואין אחת נוגעת בחברתה:

נועץ גודלו של שתי ידיו ונשען עליהם עד ששוחה ונושק את הרצפה לקיים מה שנאמר כי רצו עבדיך את אבניה:

ונפסח. ואטלע לפי שכשזוקף גופו מאליו ואינו נשען על ידיו בחזקה לדחוף גופו למעלה נמצא כל אונס זקיפתו על מתניו:

כתיב וישב דוד וכו'. מייתי ליה הכא לאשמועינן דנכון לעשות כן לרקד לפני ה' שכן עשה דוד המלך לפני ארון האלהים:

ארכיסטים. ארכי שר סטים לסטים:

גדר לפנים מגדר היה. מדכתיב גדרות לשון רבים קדרש:

והוה חמי ליה. והיה דוד רואה את שאול שמשלשל הצניף שעליו מעט ומגלה לבושו מעט כנגד מה ששלשל מבגד העליון כדי שבהגלות לבושו לא יהא נראה פרועו:

ותחס עליך. שאתה חסת על עצמך ואע"ג דיהיב טעמא כי משיח ה' אי לאו צניעותא דחזי ביה לא הוה משגח בהאי דרודף הוה:

ועם האמהות. ולא קאמר לפני האמהות אלא עם האמהות שהוא להם כבן אצל אמו:

לעגלה אשתו. והיינו מיכל ש"מ שהיה לה בנים:

שגעת כעגלה ומתה. והלכך נקראת עגלה שמתה בלדתה ועד יום מותה לא הוה לה אבל ביום מותה הוה לה:

הלכה ה

מתני' תקעו והריעו ותקעו. זהו סימן לילך ולמלאות מים לניסוך מן השילוח:

הגיעו לעזרה. לקרקע עזרת נשים:

והפכו פניהם למערב. לצד העזרה וההיכל כדי לומר דבר זה:

שונין. כופלין לומר אנו ליה משתחוים ומודים על מה שעבר וליה עינינו:

גמ' אכריז כרוזא. שהיה מכריז מי שדרכו להכריז בכל יום עמדו כהנים לעבודתכם וכו' כדאיתא בתמיד:

אמרין ליה. שהוא לשון עברי וגבר היינו תרנגול:

אמר להם. רב:

והא תנינן בשקלים בן גבר על נעילת שערים וכי איכא לפרושי בן תרנגול היה ממונה:

עשירית למעלה. עשירית מלמעלן קאמר דנחית עשרה ועמד על החמישית עדיין יש חמשה מעלות לירד עד עזרת נשים או דלמא עשירית מלמטן דנחית חמשה וקאי אעשרה:

משתחויתם. משמע שתי השתחוית:

שהיו משתחוים לחמה ומשתחוים להיכל. דרך כבוד כלפי מעלה שהיו פורעים ומתריזים עצמם שמתחל' הגביהו עצמן ואח"כ הניחו עצמן למטה כעין השתחויה ל"א משתחויתם מלה מורכבת ממשתחוים וממשחיתם ודריש השתחויה לחמה והשחתה להיכל וה"ג משתחוים לחמה ומשחיתים להיכל כ"כ הי"מ והראשון נ"ל:

הא וותרה לאלף. כלומר והלא יותר מאלף עשו והקב"ה וויתר להם בתמיה:

אלא. ה"ק שתי רעות אלו עשו בבת אחת:

הלכה ו

מתני' שלשה לפתיחת שערי'. כשפותחין שערי העזרה תוקעים תר"ת וחשיב להו לג' תקיעות:

ותשע לתמיד של שחר. כשהיו מנסכים נסכי התמיד הלוים אומרים בשיר וג' פרקים היו מפסיקים בו ועל כל פרק היו הכהנים תוקעים תר"ת ומשתחוים העם הרי ט' תקיעות:

ובמוספין. ביום שיש בו מוסף מוסיפין עוד תשע לשיר של מוספין:

בין קדש לחול. כשקדש היום להודיע שחשכה ויש מעתה חיוב סקילה במלאכה:

ג' לפתיחת שערים. כמו בכל יום:

וג' לשער העליון. דאמרן לעיל עמדו שני כהנים בשאר העליון קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו:

וג' לשאר התחתון. דתנן לעיל הגיעו לעזרה תקעו והריעו ותקעו ומאריכין בהן עד שהגיעו לשער התחתון והוא השער היוצא למזרח:

ג' למילוי המים. לאחר ששאבום ובאו להם לעזרה דרך שער המים תקעו והריעו ותקעו:

על גבי המזבח. כשזוקפין את הערבה כדתנן לעיל בפ' לולב וערבה וזוקפין את הערבה בצידי המזבח ותקעו והריעו ותקעו:

גמ' ההן תנייא. האי תנא דברייתא:

חדא. מצוה אחת הן ובחדא חשיב להו:

וההן תנייא. והאי תנא דמתני' שתמצא אומר. כשתדקדק בדבריהן:

ה"ג אחת על כל מטה ומטה רי"א אחת על כל דגל ודגל. וה"פ לכ"ע על כל דגל ודגל קודם נסיעתו היו תוקעין תר"ת כדדריש בספרי מן המקראות אלא דרבנן סברי על כל שבט בפני עצמו היו תוקעין דבכל דגל יש ג' שבטים היו תוקעין על הראשון תקיעה ונסע מיד ואח"כ על הב' תרועה ונסע ואח"כ על הג' תקיעה ור"י סובר דלא התחילו ליסע עד אחר תר"ת נמצא שכולן מצוה אחת הן:

ה"ג ותני שלש למעל' עשירית. וה"פ דפריך והאיכא נמי ג' ואיכא נ"א תקיעות בע"ש שבתוך החג:

ומשני הא חורי. האי פליגא ותנא אחרינא הוא דמאן דסובר שתוקעין למעלה עשירית סובר שלא היו תוקעין ע"ג המזבח:

זאת אומרת. ממתני' שמעינן שלא היו תוקעין אלא לניסוך המים דאס"ד למילוי המים היו תוקעין ה"ל נ"א תקיעות בע"ש שבתוך החג דהרי בע"ש היו ממלאין מים לצורך מחר כדתנן במתני' ס"פ לולב וערבה וניתוספו עוד שלש ולמילוי המים דתנן היינו בשעה שהיו מנסכין וממלאין הספל מים:

ופריך ואילין אינון וכו'. וכי לא היה יום שהיה בו מ"ח תקיעות אלא בע"ש שבתוך החג והא איכא אחרנייתא דהיינו ר"ה שחל להיות בשבת שיש בו מ"ח תקיעות כ"א שבכל יום וט' למוסף שבת וט' למוסף ר"ה וט' למוסף ר"ח הרי מ"ח:

אלא כמאן דאמר יתקעו. דכתיב ובני אהרן יתקעו בחצוצרות מה ת"ל יתקעו שכבר נאמר ותקעתם בחצוצרות והל"ל ובני אהרן בחצוצרות:

המוספין יתקעו. כלומר כשהמוספין לבדן כגון שחל ר"ח או ר"ה בחול תוקעין על כל א' בפני עצמו אבל כשחלו להיות יחד אין תוקעין אלא אחד על כולן ויותר נראה דה"ג אלא דלא כמ"ד יתקעו לפי מנין המוספין תוקעין וכ"ה בברייתא בבבלי בפירקין:

ה"ג ואפילו כמ"ד יתקעו לפי מנין המוספין יתקעו תקיעות היו מוסיפין לא היו מוסיפין תשע תקיעות. וה"פ בתלתא סגי דמיתקעו לא מרבינן אלא תר"ת א"נ ה"ג לא מוסיפין תרועות דמיתקעו לא מרבינן תרועות ובצרי להו:

הוא נבל הוא כינור. דדמיין להדדי בצורתן אלא דנימין יתירות היו בנבל מבכינור:

למה נקרא שמו נבל. דס"ד דלכך נקרא נבל שעשו כמו נבל יין אבל עכשיו דקאמר דצורתו כמו כינור פריך שפיר:

שהוא מלבין. ומבייש כמה מיני זמר שזמירתו ערב לשומעים ונבל בהיפוך אותיות לבן:

ע"י עור שאינו עבוד וכו'. ולכך נקרא נבל שנעשה מדבר פחות מלשון נבלות ופחיתות:

ארדבליס. זוג ועינבל שקורין אשקליט"א:

סורח. מערבב את הנעימה כשהיה קול זה מסיים:

תוכן העניינים

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי סוכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה