אור ברסלב

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי סוכה· רבי דוד פרנקל

פרק א

הלכה א

מתני' סוכה שהיא שהיא גבוהה מכ' אמה פסולה בגמ' מפרש טעמא:

ושאינה גבוהה עשרה טפחים פסולה. דדירה סרוחה היא ואין אדם דר' בדירה סרוחה:

שלש דפנות. בגמ' יליף להו:

ושחמתה מרובה מצילתה. המועט בטל ברוב והרי הוא כמי שאינו ועל שם הסכך קרויה סוכה:

גמ' ר' יוסה א"ל. להך שמעתתא דבסמוך במאי פליגי ר"י ורבנן:

סתם. ולא אמרה בשם רב:

רבי אחא. אמרה משמיה דרב:

רבנן. ילפין לה לגובה הסוכה והמבוי מפתחו של היכל דתנן פתחו של היכל גבוה כ' אמה וכתיב פתח אהל מועד דהיינו היכל ש"מ דגובה כ' אמה מיקרי פתח:

ור"י יליף לה מפתחו של אולם. שהיתה ארבעים אמה דכתיב אל פתח אולם ופתח הבית:

ופריך אם מפתח האולם. יליף ר"י:

דיו. דניליף מיניה גבוה מ' אמה כגובהם של פתח האולם כדתנן תמן בפ"ר דמדות:

תני ר"ת וכו'. ור"ת תכי אפילו מ' או כ' אמה מכשיר ר"י וקשה הא מנ"ל וכן קשה לבר קפרא דמכשיר עד ק' אמה מנ"ל הא:

ומשני א"ר אבין. ר"י ורבנן לשיטתייהו ולא ילפו מהיכל ואולם דתנינן בעירובין סוף פ"ט:

וכן גשרים המפולשין. שיש להם מחיצות מלמטה מב' צדדים:

מטלטלין תחתיהם בשבת. דאמרי' פי תקרה שמכאן ומכאן יורד וסותם:

היך מה וכו'. כמו שאתה אומר התם אתה רואה את התקרה כאילו יורדת וסותמת ומשו' לה למחיצו' אף כאן בקורה א"ר יהודה כן:

המלתירה. היא המפתן העליונה הארוכה ותחובה בכותל:

היא דעתיה דר"י וכו'. היינו טעמא דר"י בסוכה ובמבוי וכן דעת רבנן דשניהם שוים מאי דכשר בסוכה כשר במבוי וכל שבמבוי פסול בסוכה נמי פסול ולר"י מיגו דהוה קורה לענין מבוי הוה נמי סכך כשר בסוכה:

ופריך ולא דמי' וכו'. והא לא דמי' להדדי שהרי מצינו בכמה דברים דלא שוויין להדדי סוכה ומבוי וכדמסיק:

דוקרנין. קנים מפוצלים:

ותני כן. ותניא כמי הכי בברייתא דדוקרנין כשרין לסכך עליהן ופסולין במבוי. אם הניח הקורה על דוקרנין למעלה מכותלי המבוי פסולים:

ומשני הדא דתימר וכו'. הא דאמרי' דהקנים פסולין במבוי והיינו בשהקנים גבוהין למעלה מכותלי המבוי שלשה וה"ה בסוכה אם גבוהין מן הארץ ג' פסולה כדתנן לקמן בפרקין:

בשאין בהן וכו'. כלומר ותו הא דאמרן דדוקרנין פסולין במבוי דוקא בשאינן רחבין ארבעה אבל ברחבין ארבעה ואפי' גבוהין הרבה כשרין ובסוכה כמי ברחבין ארבעה איירי שרוב הסוכה בהכשר דאל"כ ודאי פסולין דהא מחיצות בעינן בסוכה:

ופריך דפנות כשרות בסוכה. כלומר שתי דפנות ושלישית אפילו טפח דכשרות בסוכה וכדמסיק ובמבוי פסולין דבעינן ארבעה מחיצות:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

רבי חייה בשם ר"י שתים וכו'. להחזיק קושייתו מייתי להא דר"ח דבסוכה אפי' אין שתי דפנות שלימות אלא בכל אחת ד' טפחים כשרה:

ובמבוי. בעינן שתהא מסוגרת מד' רוחותיה:

ופריך רחב מעשר אמות וכו'. הרי דלא דמיא סוכה למבוי דסוכה רחבה מעשר אמות כשרה ובמבוי תני במתני' והרחב מעשר אמות ימעט:

הדלה עליה וכו'. ותו קשיא דלא דמיא סוכה למבוי דהדלה עליה את הגפן וכו' בסוכה פסול כדתנן לקמן בפרקין ובמבוי כשרה כדתנן בתוספתא פ"ק דעירובין מבוי המקורה מרוח אחת והדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסס מרוח אחרת א"צ כלום:

ומשני הדא דתימר התם. דמטלטלין תחתיו בשבת כשהוא בית סאתיים אבל אם המבוי יתר מבית סאתיים אפי' הדלה מתחילה לדירה אין משתמשין בו אלא בארבע אמות דאינו אלא לאויר ולא מיקרי מחיצה וכיון דלאו לכל מילי מיקרי מחיצה במבוי ה"ל כאילו דמיא סוכה למבוי. ל"א מפרש למחיצות מחוברות עד היכן מתירין במבוי ושמעי' מיהו דעד בית סאתים כשרה ש"מ דיש חילוק בין סוכה למבוי:

חמתה וכו'. ותו איכא בין סוכה למבוי חמתה מרובה מצילתה בסוכה פסולה כדתנן במתניתין ובמבוי כשרה:

סוכה מקורה. בקורות פסולה דבעינן סכך ולא תקרה כדתנן סיככה בנסרים שיש בהן ארבעה פסולה ובמבוי שהוא מקורה אינו צריך שום תיקון:

לא סוף דבר. לאו דוקא מבוי מקורה ממש אלא אפילו נתן אמלתרא ע"ג כותלי המבוי סגי דאמלתרא כשהיא רחבה ארבעה וארוכה חזי להו אינשי אפילו גבוה מכ' אמה:

אילו בית וכו'. אמתני' פריך למה למעלה מעשרים פסולה הא בית שהוא גבוה מכ' מיקרי בית לענין מעקה וה"ה לשאר מילי כגון מזוזה וכיוצא בו וגבי סוכה כתיב תשבו כעין תדורו וכיון דמיקרי דירה כשר נמי לסוכה:

אלא בית מקורה. הלכך אפי' גבוה למעלה מכ' איקרי בית אבל סוכה אינה אלא סכך בעלמא וכל שגבוה למעלה מכ' לא מיקרי דירה:

ופריך מצינו סכך שהוא כקירוי. כלומר דינו כתקרה בג' דוקא פסול אבל בפחות מג' אמרינן לבוד א"נ מסיפא פריך בהרחיק סיכוך מן הדפנות אמרינן דופן עקומה הרי דתקרה הוא כסכך וה"ה הסכך הוא כתקרה ועוד יש לפרשו בענין אחר דבבית שהוא מקורה ניכרים המחיצות:

אלא. לכך לא דמיא סוכה לבית דלא איקרי בית אא"כ יש לו מחיצות מד' רוחותיו משא"כ סוכה דסגי בשנים כהלכתן וג' אפי' טפח:

ופריך והרי אכסדרה וכו'. שאין לה מחיצות מד' רוחות ואפ"ה דינה כבית שמטלטלין בכולה וקשיא מ"ש סוכה מבית:

מאי כדון. מעתה מ"ט סוכה גבוה מכ' פסולה מ"ש מבית:

את יושב בצילן של דפנות. ברוב היום שהצללים מגיעין זה לזה מתוך גובהו של דפנות וא"צ סכך:

הדא דאת אמר. כלומר לא אמרן דלמעלה מכ' פסולה אלא שהסכך למעלה מכ' מן הדפנות שיש חלל בין הסכך לדופן אבל כשהסכך בתוך כ' אע"ג שגבוה כ' מן הקרקע כשרה ופליג אהא דא"ר יוחנן שהטעם דפסול משום דאינו יושב בצל דפנות:

ניתני סוכה שהיא למעלה מכ' לדפנות פסולה. וכיון דתני סתמא משמע בגבוה כ' מן הארץ קאמר:

ראשו ורובו. דרך סעודתן בהסיבה היתה על מטות ומסובין על צד שמאלם ואין אוכלין זקופין ויושבים כמונו לפיכך הוצרך לומר ראשו ורובו לאפוקי קטנה שראשו ושולחנו נכנס בה ולא רוב גופו או ראשו ורובו ולא שולחנו:

מחזקת יותר כשרה. אפילו גבוה למעלה מכ' אמה:

בשאין דפנותיה עולות עמה. שאינן מגיעות לסכך:

והא מתני'. והך ברייתא פליג אהא דא"ר בא בשם רב:

אית לך מימר. וכי אפשר לך לומר שמלכה יושבת בסוכה קטנה והרי בניה גבה היו א"נ נערותיה ומשרתיה מסובין עמה:

ופריך אלא בשאין דפנותיה עולות עמה. נמי קשיא וכי דרכה של מלכה לישב ברוכה שאין דפנותיה עולות עמה:

ומשני מסתברא. דלר' יאשיה ל"ק הך ברייתא שכן דרך העשירים לעשות דפנות קצרים בסוכה שיהא הקור והרוח נכנס בה:

הביא נסר. שיש בו שיעור סוכה ונתנו על גבי חולי' של עפר הגבוה באמצע הסוכה או מן הצד:

ה"ג אם ימוד מן הנסר אין כאן עשרים אמה אם ימוד מן הקרקע יש כאן עשרים אמה:

מה את עביד ליה. לאותו סכך שהוא כנגד הקרקע שלא כנגד הנסר:

אין תעבדיניה. אם תעשנו כאויר פוסל בשלשה טפחים כדתנן לקמן בפרקין:

שלא בא אלא להיתירה של סוכה. דהוה ליה דופן סוכה דאמרינן דופן עקומה ואף סכך זה מן הדופן כדפרישית לקמן בפרקין דף ד':

א"ר מיישא ותמיה אני. מאי קמיבעי' ליה לר' הושעיה ולמה לא פשיט ליה מהא דר' בא בר ממל:

דתנינן תמן. לקמן בפרקין:

המשלשל. כל מלמעלה למטה קרוי שלשול:

מלמעלה למטה. שהתחיל לארוג המחיצה אצל הסכך ואורג ובא כלפי מטה:

ג' טפחים פסולה. דהיינו כדי שיזדקר הגדי בבת ראש:

כשאינו יושב ואוכל בצילן של דפנות. כלומר שיושב למטה בארץ שאין לו מחיצות סביב מקום ישיבתו אבל אם מקום ישיבתו גבוה מן הארץ עד שהוא יושב נגד הדפנות כשרה שמעינן מהכא דאזלינן בתר מקום ישיבתו ה"נ אם הוא יושב ע"ג הקרקע מודדין מן הקרקע ואם הוא יושב ע"ג הנסר מודדין מן הנסר:

לית הדא וכו'. לא ילפינן מהא דר' בא ל"א אין דברי ר' בא בר ממל לימוד נכון דאיהו יליף ממתניתין דעירובין ולא דמיא כדמסיק:

דתנינן תמן. בעירובין פ"ח:

כצוצרא. היינו גיזוזטרא והוא זוז היוצא מן הכותל:

אלא א"כ. סביבות הנקב החקוק באמצעה ארבע על ארבע:

בין מלמטה. ע"ג המים:

והוא. אע"ג דהמחיצה למעלה מן המים בעינן שתהא מחיצה משוקעת במים כאורך הדלי הניתן בנהר לדלות המים ומדאמר רב בעינן שתהא מחיצה וכו' אע"ג דלמעלה מן המחיצה עד סמוך לנקב אין שם מחיצה אפ"ה כל שבמקום ישיבתו מותר ה"נ כל שיש כנגד מקומו שהוא יושב שם מחיצה אף על פי שהוא רחוק מן הקרקע שלשה כשרה:

ולא דמיא. וליכא למילף מהתם דים כרמלית הוא ומהני אפילו מחיצה מועטת:

ברם הכא. אבל כאן בסוכה כתיב בסוכות תשבו משמע כל שהוא עיקר הסוכה משם מודדין והיינו מקרקעיתה:

עיטורין. נוי סוכה שראויין לסכך בהן נ"א שהן מרובים שצילתן מרובה מחמתן אפילו ניטל סכך העליון:

ממעטין בה. שיעור גובה וה"ל למטה מי"ט ופסולה. ה"ג ואם לאו אין ממעטין בה. ל"א ואם לא ממעטין בה בסכך כאילו אינה וה"ל גבוה י"ט וכשירה וכן בלמעלה מכ' נמי יש לפרש כן:

כשם שאמרו למעלן. אם עיטרין יורדין לתוכה ממעטין:

כך מלמטן. אם הניח למטה דבר הממעט הגובה כשר:

קש ותבן. אם היתה גבוה למעלה מעשרים והניח בה למטה קש ותבן למעט גובהה:

אין ממעטין. דסתמא לפנות קאי ולא הויין כקרקע:

עפר וצרורות. סתמא מבטל אותן לגבי קרקע הלכך ממעטין:

עלו בה עשבים. בסוכה שהיא גבוה מעשרים אין ממעטין שאין כל המקומות שוין בגידול העשבים א"נ שאין מבטלין אותן ולפנותן קאי:

מה דיבור שנאמר להלן רשות אחרת דהא שמים רשות אחרת נינהו אף דיבור שנאמר כאן רשות אחרת מארון היה ש"מ דאע"ג שאינו גבוה אלא עשרה ה"ל רשות אחרת:

ופריך וארון לא הוי אלא ט' טפחים. דכתיב ועשו ארון עצי שטים אמתיים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו ואפילו לר"מ דאמר דכלים בת ששה טפחים לא משכחת להו אלא ט' טפחים ומנ"ל דבעינן גבוה עשרה:

ומשני דבית רבי ינאי אמרו כו'. עם הכפורת דהוה טפח נמצא ארון ט' וכפורת טפח ה"ל עשרה:

ולא נתנה שיעור קומתה. מדת עובי היא קומתה שהיא היתה לארון ככסוי התיבה:

מסגרת. שפה כעין לבזבזין סביב השולחן:

מה זר כל שהוא. דהכי קיימא לן:

מאי כדון. מעתה מנ"ל דכפורת טפח:

פני. דכתיב על פני הכפורת קדמה:

ואין פנים. של אדם פחותין מטפח:

ר"י בעי. איך ילפינן מארון חילוק רשויות:

אילו מגדל. שקורין אלמר"א אפילו גבוה הרבה אינו חולק רשות בתוך הבית ולבית דמי ואי מארון ילפינן יהא חולק רשות דהא גם הארון בתוך המשכן היה עומד:

אלא. מצינו שהארון היה עומד ברשות הרבים בשעה שהיה מרבע להן את הרוחות שהעמידו הארון תחילה וע"פ נס העמיד את עצמו נגד מזרח העולם והקימו את המשכן מכוון כנגד ריבוע של עולם ואם היה הדיבור א"י ה"ל רשות אחרת א"נ כיון דבשעה ההיא חולק רשות אף על גב שניתן אח"כ בתוך הבית ה"ל כרשות בפני עצמו:

ופריך ניחא למ"ד. שכל אמות שהיו במשכן בין של כלים בין של בנין היה בת ששה טפחים איכא למילף מארון:

ברם וכו'. אבל למ"ד אמות של כלים בת חמשה טפחים ארון שהיה אמה וחצי לא הוי אלא שבעה טפחים ומחצה:

מנ"ל. דבעינן עשרה:

יליף לה מן עגלות. מפרש בסמוך:

ארון תשעה וכפורת טפח. ולמאי נפקא מיניה אלא למילף מיניה רשות עשרה דארון תשעה וכפורת טפח וכדלעיל:

ופריך ואפילו תאמר שהיו העגלות גבוהות עשרה איך נילף רשויות מינייהו הא עגלות צב דכתיבי בקרא כמין קמרסטה היו. פי' כעין תיבה מכוסה בחופה מלמעלה ובתוכה היו נקבים שהיו הקרשים מונחין בהן:

אילו וכו'. כלומר מעתה איך ניליף מהן אלו היה חור ברשות הרבים שהרי עגלות ברשות הרבים היו עומדות ודאי דמותר להשתמש מרשות הרבים לתוכו ומתוכו לרשות הרבים ואינו חולק רשות:

ה"ג שמא אינו מותר. אלא בשעה שהיו מושיטין מן הקרשים מעגלה לחברתה היו הכיסויין שעל העגלות פתוחות והוה ליה רשות היחיד ממש כיון דהוה במשכן הוה ליה מלאכה נמצא שהמוציא מן העגלות לרשות הרבים חייב דה"ל כמוציא מרשות לרשות:

תרוטות. כחצי גורן עגולה כ"פ הערוך:

ארבע אמות. צריך שיהא הסכך אפילו אין שם ארבע דפנות אלא ג' דפנות כשרה דסד"א כיון דבעינן ארבע אמות בעינן דירת קבע ובעינן ד' דפנות קמ"ל דאינו צריך:

ד' דפנות. בעינן לסוכה כדדריש ר"ש מקראי אבל לא בעינן ד"א דלא בעינן דירת קבע:

ה"ג רבי יהודה אומר אע"פ שאין שם ארבע אמות וארבע דפנות וכן היה ר' יהודה מחייב במזוזה דר"י סובר כל שהיא דירת קבע סגי:

מסתברא דר"י מודה לרבי ורבי שמעון דכשיש ארבע אמות או ארבע דפנות דכשר לסוכה דהא אפילו באין שם ארבע אמות וארבע דפנות מכשיר ר"י:

ואילין רבנן ורבי ורבי שמעון אינן מודים לר"י דמחייב סוכת חג בחג במזוזה ומעשר דאינהו סברי אף על פי שיש שם ארבע אמות וארבע דפנות פטורה ממזוזה דלענין זה ודאי דירת עראי מיקרי:

רבי שמעון אומר ארבע. דפנות בעינן לסוכה:

סכות וכו'. דכתיב בסכות תשבו ישבו בסכות כי בסוכות הושבתי חד מלא ותרין חסרין:

אחת למעלן. כלומר אחת בעינן לגופיה דמסככין:

ושתי' למטן. לדפנות:

והשלישית. דופן השלישי מדרבנן דבעינן שלשה דפנות:

הרי ארבע. דכיון דכתיב מלא משמע שתים:

וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ה"ז אחת. כלומר מהאי קרא שמעינן דסוכה היא לצל והיינו סכך שלמעלה ואייתר תלתא קראי לדפנות:

מזרם וממטר. נמי שניים הרי ארבע:

מזרם וממטר אחת. דה"ק מזרם מטר:

ותני כן. כמ"ד שלישית לרבנן ורביעית לרבי שמעון מדבריהן:

אותן של טפח שנתנן באמצע מהו. כגון ששתי הדפנות היו כמבוי מפולש ונתן הטפח באמצע האויר ולא סמיך אותו לאחת משתי המחיצות מהו מי הוה כמחיצ' או לא דבעינן שיהא אותו טפח סמוך לאחת משתי המחיצות:

חזר. ומיבעיא ליה אם נתן אותן מחיצות של ד' טפחים באמצע ולא סמכן זו לזו דנימא בהו לבוד דניהוו כמחיצות של ז' טפחים או דלמא כיון דה"ל רובא של מחיצה תו לא צריך ואפילו בלא לבוד סגי:

ר' יעקב בר אחא. אמר כהאי מעשה שהיו המחיצות מרוחקות בא לפני ר"י והכשיר:

ותני כן ותניא נמי הכי דאין צריכין שיהיו המחיצות סמוכין ממש דהא תני חצר שהקיפוה בעמודין העמודין הן כמחיצות אע"ג שאין העמודין סמוכין זה לזה:

ופריך והאי ברייתא פליגא דמוכח מינה דבעינן סמוכין:

סברין מימר מהו שלא כהלכתן היינו כשהן עומדין באמצע ואינן סמוכין זה לזה ש"מ דבאמצע פסול:

אלו שלא כנגר אלו. שאין המחיצות זו כנגד זו. היינו שלא כהלכתן א"כ שהעמודין אחת נכנסת ואחת יוצאת אבל באמצע לעולם כשר:

ה"ג אותה של טפח צריכה שתהא משוכה מן הכותל ול"ג טפח וה"פ אותו של טפח צריך שיהא עומד בסוף הכותל כגון אם השתים מזרח ודרום צריך שיעמוד הטפח במקצוע צפונית מערבית כדי שיהא עומד כנגד סוף הדופן שבמזרח ושבדרום דאי לאו הכי אינו מתיר אלא כנגדו:

אפי' כנוסה. הרבה והוא סמוך לכותל שכנגדו רואין אותו כאלו הוא נמשך לחוץ כנגד כל אורך הארוך שכנגדו:

כהנא ואסי. רב כהנא ורב אסי היו נכנסין לגבוה רב והוו מקשין לפניו ודלמא עבדינן כהא דשמואל שמותר לכנסה ורואין אותה כאילו הוא יוצא:

בתוך ג' טפחים. לאחת הדפנות דכל פחות מג' אמרינן לבוד והויא ליה כמחיצה של ד' טפחים ומשך סוכה שבעה נמצא רובו של דופן עשוי:

כלחיים. של מבוי:

וקשר גמי מלמעלן. מקנה זה לזה כעין צורת הפתח:

מציל משום פיאה. שאם היו גפנים בתוך חלל הקנים מותר לזרוע סמוך להן כחוץ למחיצה כדתנן היה גדר בינתיים זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן פיא' כל מידי דמקיף ולא מגין ומכסיא כולה קרי ליה פיאה דדמיא לפיאה שהשדה כולה מקורחת ומגולה אלא שנשתייר בה מעט והיא נקראת פיאה כ"פ הערוך:

כמחיצת שבת. כך הדין לכלאים וכיון דלשבת לא הוי מחיצה ואסור לטלטל בתוכו ה"ה לענין כלאים לא הוי מחיצה:

אעים. עצים נטל וסתם הפרצות כדי שלא יהיה יותר מי' ויהא מותר לזרוע חוצה לה:

דוקרנים. קנים משופין כדקר יתד הנעוץ בקרקע:

אריב"ן כזו. אם הפרצה פחות מי' מתיר נמי לטלטל בתוכ' בשבת:

מודה רשב"ל. אע"ג דמתי' לעיל פיאה מודה מיהא דלענין שבת לא מהני פיאה ביתר מעשרה:

מתניתא אמרה כן. כלומר מתני' כמי דייקא:

אם אומר את וכו'. ואס"ד דפיאה מתרת לשבת אפי' ביתר מי' ל"ל ג' חבלים הא החבל א' שלמעלה סגי דהוא כפיאה אלא ודאי דלא מהני לשבת ביתר מי':

הדא פיאה. דמהני לרשב"ל משום מחיצה:

מה את אמרת. באיזה ענין עשאה:

מלמעלן. שקש' מלמעלן של הקנים העומדים או מן הצד שמתח הזמורה מזה לזה באמצעיתו ולא על ראשיהן:

א"ת מלמעלן. נכלו' דאיכא בינייהו א"ת מלמעלן מהני אע"ג דלא הוי אלא כצורת הפתח אפ"ה מהני כ"ש מן הצד דדמיא למחיצה דמהני:

הא מלמעלה לא. דכיון דלא הוי מחיצה בשום צד לא מהני צורת הפתח:

יאות אמר רבי חגי דשמעינן ממתני' דלא מהני פיאה בשבת כדדייק מחבלים:

לא אמר רבי חגי כלום. דהתם החבלים ניתנין מלמעלה ודין הוא דלא מהני בפחות משלשה חבלים:

ה"ג ממה נפשך וכ"ה בעירובין. וה"פ ממה נפשך דייק ר' חגיי שפיר דהא במתני' איכא ג' חבלים א' מלמעלה וא' באמצעיתו וא' מלמטה וקשיא אי מן הצד מהני מלמעלה ומלמטה ל"ל ואי מלמעלה מהני באמצע ומלמטה ל"ל:

תיפתר. תפרש הא דמהני פיאה בכלאי' בשעשויי' כעין דקרים שמשפעין לשני הצדדים ורחבים וה"ל כמחיצה מה שאין כן בחבלים ולעולם פיאה משום מחיצה והלכך באמצע מהני אבל לא מלמעלה דה"ל כפתח:

ולגובה. בגבוה הפיאה מן הארץ:

אפילו בגובה מאה אמה. שהדוקרנין גבוהין ק' אמה מן הארץ והגמי קשור עליו שם מהני כמו מחיצה:

הדא דתימר. הא דאמרת דאפי' גבוהה הרבה מהני בפיאה דוקא לענין כלאים:

לא תהא פיאה גבוה מן הקורה. השתא קורה שהיא גבוה מן עשרים אמה פסולה כ"ש פיאה:

היא כלאים היא שבת. דאף בשבת מהני פיאה אפילו גבוה מאה אמה:

מה בין קורה. דלא מהני למעלה מעשרים פיאה אפילו גבוה מאה כשרה:

ומשני קורה מצלת מרוח אחת. מהני אפי' מרוח אחת לכך בעינן למטה מעשרים:

פיאה. אבל פיאה אינה מצלת אלא אם כן היא מסוגרת מארבע רוחותיה שיהו כולם נחשבים כמחיצות לכך אפי' היא גבוה כשרה כדין מחיצות ממש:

ואתי' כהיא דאמר רבי זעירא. האי שינוייא דמשנינן דפיאה אינה מצלת עד שתהא מגופפת אתיא כי האי דאר"ז:

טיטרפליות שבכרכים. ונראה דה"פ שהם כעין קורות היוצאים מן הבניינים הגדולים ומונחים על ד' עמודים העומדים לפני הבית:

אסור לטלטל תחתיהן בשבת. שאלו קורות היוצאים אינן עשוים להיות מחיצות לחוץ אלא שהן סוף תקרת הבית ואינן כמחיצה ואפילו כפיאה לא חשיב:

ארבע פסטליות. הם גוילים שכתוב עליהן איגרת והם גדולות ואינן עשויים לחזק ובעירובין הגירסא פצטליות:

ה"ג ר' בון ורבנן בעון וכו':

פיאה מהו שתציל בסוכה. דליהוי מחיצה להכשיר הסוכה:

סוף סכך. שמונח על גבי עמודים שהסכך נשען עליו מהו שיציל על הסוכה דליהוי כמחיצה מי אמרינן דלא גרע מגמי וה"ל כפיאה דהא מונח על ארבע עמודים או לא:

אין סוף סכך מציל. והיינו כדא"ר בא בר ממל בסמוך דאין סוף תקרה מציל:

תוכן העניינים

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי סוכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה