קרבן העדה על תלמוד ירושלמי סוטה· רבי דוד פרנקל
פרק ד · הלכה א
מתני' ארוסה ושומרת יבם. שקינא להן הארוס והיבם:
לא שותות. בגמ' יליף מקרא:
ולא נוטלות כתובה. בגמרא מפרש:
תחת אישה. ביושבת תחתיו הכתוב מדבר:
גמ' ופריך וישקינה לארוסה. למה לא שותות. ומשני גזירת הכתוב היא. דכתיב והביא האיש את אשתו וארוסתו אינה אשתו:
ופריך לא יקנא לה. א"כ דארוסה ממעטינן מדכתיב אשתו נמעטה נמי מקינויו דכתיב וקנא את אשתו ומדתנן לא נוטלות כתובה ש"מ שמקנא לה ליאסרי עליו:
ומשני וקינא את אשתו אפי' מקצת אשתו. דכתיב תרי זימנא וקנא את אשתו ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ומרבינן אפי' מקצת אשתו:
ה"ג מתני' דלא כב"ש. וה"פ מתני' דתנן לא שותות ולא נוטלות כתובה אתיא דלא כב"ש דסברי כל היכא דאינם שותות נוטלות כתובה:
דבש"א וכו'. לקמן בפרקין:
הביא לי בעלי ואני שותה. דמתחלה כשנסתרת היה על סמך זה הלא אפשר לברר הדבר שאני נקיה וטהורה ע"י שתייה וכיון שאין העכבה ממנה נוטלת כתובתה:
ברם הכא. אבל כאן בארוסה ושומרת יבם דגזירת הכתוב הוא שאינה שותת אין לה כתובה אפי' לב"ש דכיון דיודעת שאינה שותה למה הכניסה עצמה לספק הגדול הזה ונסתרה במקום שאי אפשר לברר לפיכך אין לה כתובה:
ודכוותה תחת אישך. דכתיב נמי תרי זימני ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי וגו' ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת נמי מרבינן שומרת יבם ששותת מיהו לאו כל שומרת יבם שותת:
היך עבידא. היכי דמי שיגרוס הקינוי של ארוסה ושומרת יבם שתשתה אחר שניסת ושאם תסתרי בעודה ארוסה ושומרת יבם שתיאסר עליו:
משקה אותה על קינוייו. שקינא לה בעודה ארוסה שהרי שטית דהיינו סתירה היתה כשהיא תחתיו לאחר שכנס':
ה"ג קינא לה עודה ארוס' ונסתר' וכנסה וידע בה תצא בכתובתה ואם לאו תצא שלא בכתובה. וה"פ אם ידע שנסתר' בעודה ארוסה ואפ"ה כנסה יש לה כתוב' דידע ומחיל ואפ"ה תצא אם הוא אומר שלא מחל דשויה אנפשי' חתיכא דאיסור' ואם לאו דלא ידע שנסתרה עד לאחר שכנסה אין לה כתובה דמקח טעות הוא:
ולמ"ד שומרת יבם שזינת' אסור' לייבם מדאורייתא אסור' דסתיר' לאחר קינוי לזנות דמיא:
ונפלה לפני היבם וכנסה ונסתרה. משקה אותו על קינויו של היבם דלאחר שכנסה היבם מחמת נישואי היבם נופלת לפני היבם השני:
גמ' תמן תנינן. לקמן בפרקין:
יצאת זו. איילונית וכל השנויין במתני' שאינן ראויין לזרע:
התיבון. הקשו:
הרי היא ראוי' להזריע זרע. ולמה תנן במתני' שאינה שותה:
ומשני שנייא היא. שאני אלמנה לכה"ג דלאו משום שאינה ראוי' להזריע זרע נתמעטה אלא מדכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו וכיון דזרעה פסול לא מיקרי זרע:
תמן תנינן. ביבמות פרק אלמנה:
ממזר פוסל ומאכיל כיצד. בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל וילדה הימנו בת והלכה הבת וניסת לעבד או לעכו"ם וילדה הימנו בן ה"ז ממזר היתה אם אמו בת ישראל לכהן תאכל בתרומה בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה ואס"ד דזרע פסול לא מיקרי זרע למה פוסל אם אמו בת כהן מתרומה דבי נשא אם מתה בתו קרי כאן וזרע אין לה ושבה אל בית אביה:
והכא הוא אמר הכין. דזרע פסול לא מקרי זרע:
תמן. התם בתרומה כתיב וזרע אין לה מכל מקום אפי' זרע פסול פוסלה מתרומה דבית אביה:
ה"ג ברם הכא כתיב ונקתה ונזרעה זרע זרע כשר ולא זרע פסול. וה"פ הכא כתיב ונקתה וגו' משמע דזרע יהא נקי שיהא כשר ולא פסול א"נ התם וזרע אין לה קרא יתיר' הוא דלרבו' זרע זרעה מכשר לא צריך קרא דבני בני' הן כבני' אלא לרבות אפי' זרע פסול כן משמע בבבלי ביבמות:
אר"י בר' בון. אלו הפסולי' לאו מונקתה ממעטינן אלא מסברא הלא המים המאררים לא באו אלא להתירה לבעלה:
ה"ג וזו כיון שאסורה אומרים לו הוצא. ולמה לו להשקותה ולמחוק השם חנם: