קרבן העדה על תלמוד ירושלמי נזיר· רבי דוד פרנקל
פרק ט · הלכה א
מתני' עכו"ם אין להם נזירות. עכו"ם שנדר בנזירות אין הנזירות חל עליו ומותר בגילוח ובשתיית יין ובטומאת מת ואף על גב דנודרין ונודבין כישראל אפילו הכי נזירות לא ובגמרא מפרש מנא לן:
שהוא כופף את עבדו. עבד שנדר בנזיר רבו כופהו לשתות ביין בע"כ אבל אשתו שנדרה בנזיר אינו יכול לכופה וכיון שנדרה ושמע ולא היפר לה שוב אינו יכול להפר:
מיפר נדרי אשתו ואינו מיפר נדרי עבדו. שאם היפר נדר אשתו ואחר כך רוצה שתקיימנו אינה חייבת לקיימו ואם כפה עבדו לעבור על נדרו ואח"כ רוצה בקיומו חייב העבד לקיימו:
ה"ג יצא לחירות משלים את נזירותו. לאו דוקא הפר אלא כפה עבדו לשתות יין ואחר כך יצא העבד לחירות חייב להשלים נזירותו אחר שיצא לחירות:
עבר מכנגד פניו. ברח מרבו אחר שנדר בנזיר:
רבי מאיר אומר לא ישתה כו'. בגמרא מפרש פלוגתייהו:
גמ' העכו"ם אין להם נזירות. מנלן דכתיב דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר וגו' דוקא בני ישראל נודרין בנזיר אבל לא עכו"ם:
ופריך כמה דאת אמר איש. דכתיב איש איש מבית ישראל ומי הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם ודרשינן איש הוה סגי מה תלמוד לומר איש איש לרבות את העכו"ם שמביאין נדרים ונדבות כישראל:
אמור אף הכא כן. שגם נזירות נדר הוא א"כ יחול עליהם נזירות ויביאו קרבנותיהם א"נ ה"נ נימא איש לרבות עכו"ם ובני ישראל למעוטי עכו"ם מקרבן:
ומשני שנייא היא. שאני הכא דכתיב בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש ודרשינן את שיש לו כפרה מביא קרבן יצאו עכו"ם שאין להם כפרה שאינן מביאין חטאת אלא נדרים ונדבות:
תמן תנינן. ערכין פ"ק:
רבי מאיר אומר נערך. אם אמר ישראל ערכו עליו נותן ערכו כפי שניו של עכו"ם:
אבל לא מעריך. אם אמר העכו"ם ערכי עלי או ערך אחרים עלי לא אמר כלום:
רי"א מעריך. אם אמר על ישראל ערכו עלי נותן ערכו:
אבל לא נערך. אמר על עצמו ערכי עלי או שאמר ישראל ערך עכו"ם זה עלי אינו כלום:
זה וזה מודים שנודרים ונידרין. אם אמר דמי ישראל עלי או שאמר הישראל דמי עכו"ם פלוני עלי חייבין ליתן:
ר"י בעי. מי נימא מ"ד בערכין עכו"ם מעריך אע"ג דכתיב דבר אל בני ישראל איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה' לא דריש בני ישראל למעוטי שאינו מעריך אלא שאינו נערך סובר נמי העכו"ם מזיר אחרים אבל לא ניזור דבנזיר נמי כתיב בני ישראל מ"ד נערך אף הכא ניזור אבל לא מזיר:
ופריך מזיר היך אפשר. שיהא מזיר אי בשאמר ישראל לעכו"ם שיהא נזיר קשיא וכי שמע העכו"ם לישראל בתמיה:
אלא שאמר הישראל הריני נזיר ושמע העכו"ם ואמר מה שאמר זה עלי. דעיקר נזירותו מאחרים:
אינו אלא כפורע חוב. שמקבל על עצמו לפרוע חוב נזירות של ישראל ואין זה נזיר:
ותו ניזור היך אפשר. בשאמר העכו"ם ישראל זה יהא נזיר קשיא ישראל לישראל חבירו אינו יכול להזיר ועכו"ם לישראל יזיר בתמיה:
ה"ג ועכו"ם מזיר את ישראל:
מה מיעטת בו. כלומר א"כ בני ישראל מאי ממעט דהא אף ישראל אינו מזיר חבירו בענין אחר אלא בכה"ג:
ומשני ישראל בבל יחל כו'. קרא אתי למעוטי שאם עבר העכו"ם על נזירותו אינו עובר על בל יחל:
א"ר יונה. עוד חילוק אחר איכא וקמ"ל קרא לחלק בין ישראל לעכו"ם ישראל הוא דאינו מוחל לעצמו אבל אחרים מוחלין לו ועכו"ם אפי' אחרים אין מוחלין לו:
א"ר יוסי. איכא למימר איפכא ישראל צריך היתר חכם אבל העכו"ם יכול להפר לו אדם אחר אפי' אינו חכם:
ה"ג דר' יוסי כדר' אבהו:
חדא נכרית אתת לגבי ר' אבהו. להתיר לה נדרה:
אמר לאבימי בר טובי. דלא הוה חכם צא ופתח לה בנולד והתר לה ש"מ דא"צ חכם ונראה דגרסי' בטי בר טובי דאמרינן בבבלי פרק בתרא דקידושין דעבדא הוה וברמות רוחיה לא שקיל גיטא דחירותא:
אחת שחילל את השבועה. שנשבע ליעקב אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה ולר' יוסי אין ראיה משם דשמא התיר לו אדם אחר שבועתו אבל לר' יונה ניחא שאין התרה לנדר עכו"ם:
ופריך ויכוף את אשתו. שתעבור על נדרה בלא הפרה ואפי' לא ביטל הנדר בלבו וכי לא כן אר"ה שיכול לכופה:
הנייתי עליך. שאסרה לעצמה בנדר הנייתה על בעלה כופה ומשמש עמה בעל כרחה וא"צ הפרה:
הנייתך עלי. אינו יכול לכופה וצריכה הפרה וה"נ שאוסרת הנאתה לעצמה יכפנה:
ומשני שנייא היא. שאני תשמיש שהוא הנייתו והנאתה הלכך יכול לכופה משא"כ נזירות שאינה אלא הנאת עצמה:
ופריך ולא יכוף את עבדו. דהא הוקשו עבדים לנשים לכל מצות שבתורה א"נ כיון דיש להם נזירות מנ"ל דרבו יכול לכופו:
ומשני שנייא היא. שאני נזירות דכתיב ביה כי נזר אלהיו על ראשו את שאין לו אדון אתר אלא אלהיו כו':
היה יכול למחות על דבר רבו. שהעבד חזק ממנו ואינו יכול לכופו בעל כרחו אומרים לו כך הלכה שיכול למחות בך ואע"פ שאינו יכול לכופך שמע לדבריו:
כפפו רבו. שיעבור על נזירותו ואח"כ נטמא מהו שיביא קרבן טומאה:
ופשיט וכי נזיר הוא. הלא אתה הוא שגזרת עליו שישמע לדברי רבו ויעבור על נזירותו ואת אמר שיביא קרבן טומאה בתמיה וכי בכה"ג יביא קרבן טומאה ל"א אילו גזר עליו רבו שיטמא וכי תאמר שיביא קרבן טומאה ה"נ שכפאו רבו לעבור על נזירותו אף ע"פ שלא כפאו על הטומאה אינו מביא קרבן טומאה וכן יש לפרש בעיא דבסמוך לענין סתירה:
פשיטא דא מילתא. פשיטא דבר זה הא דתנן מתני' יצא לחירות משלים נזירותו היינו שנטמא ויצא לחירות הוא מביא קרבן טומאה:
ופריך מהו במאי קמיירי מתני' דבעבד שכפאו רבו שיעבור על נזירותו או בשלא כפאו ממ"נ קשיא:
אי בשכפאו רבו. בזה תאמר שיביא קרבן טומאה בתמיה הא את שגזרת עליו שיטמא עצמו:
אי בשלא כפאו רבו. איך תנן במתני' יצא לחירות משלים נזירותו הא אפי' כל זמן שהוא תחת רבו יכול להשלים נזירותו:
אמר רבי יוסי. לעולם בשכפאו רבו איירי מתני' ואי קשיא למה יביא קרבן טומאה באמת א"צ להביא קרבן טומאה אלא הא קמ"ל שלא תאמר כיון שנטמא ויצא לחירות תיבטל ממנו נזירותו דבשעה שיצא לחירות לא חל עליו נזירות שהרי טמא היה לפיכך צריך למיתני דאפ"ה צריך להשלים נזירותו:
כופו. רבו שיעבור על נזירותו ולא אמרינן לכפות לרבו שיוציאנו לחירות כדי שיקיים נזירותו:
עבד כופהו. רבו שיעבור על נזירותו אבל אינו יכול לכופו שיעבור על נדרו ושבועתו:
מה אנן קיימין. מאי קמיבעיא ליה:
אם כו'. הכי קמיבעיא אם נזירות שהעבד מקבל על עצמו הוא נזירות מן התורה והא דרבו יכול לכופו הוא הלכה לכך לוקה או דלמא מדאורייתא אין נזירות העבד כלום אלא מדרבנן והם אמרו רבו יכול לכופו הלכך לא ילקה על הטומאה:
א"ר מנא לוקין על הלכה. בתמיה ואפי' אם הכפייה הלכה למה ילקה אחרי שההלכה כך היא שיעבור:
ה"ג אלא אכן הוא אם בשנזירותו תורה ומדבריהן יש לכוף לוקה כו'. וה"פ אלא הכי קמיבעיא ליה אם מדאורייתא נזיר הוא אלא חכמים אמרו שכופו מפני תקנת העולם שאם יקניטנו רבו ילך וידור עצמו בנזירות ומתבטל ממלאכת רבו הלכך ראוי הוא למלקות ואם גם נזירותו דרבנן אינו לוקה ואפשר לקיים הגי' שלפנינו וה"ק מיבעיא ליה אם כך ההלכה שכופהו ולוקה והראשון נראה:
באנו למחלוקת ר"מ ור"י. לר"מ דסובר שלא בפניו לא ישתה ש"מ מיחה לדבר אחד לא הוי מחאה לשאר דברים לר"י דאמר מיחה סתם הוי מחאה אפי' שלא בפניו ה"ה מיחה לדבר אחד הוי מחאה לכל דבר:
מה אנן קיימין. במאי עסקינן:
אף ר"מ מודה. אפי' עבר מכנגד פניו ישתה שהרי פירש ואמר אפי' שלא בפניו ישתה:
אף ר"י מודה. דלא ישתה שהרי פירש שלא בפניו לא ישתה:
אלא. כי פליגי באומר סתם שתה ר"מ סובר דה"ל כאומר בפני שתה ושלא בפני אל תשתה ור"י סובר דה"ל כאומר בין בפני בין שלא בפני שתה: