קרבן העדה על תלמוד ירושלמי נזיר· רבי דוד פרנקל
פרק ד · הלכה ב
מתני' ואמרה אמן. דאי לא אמרה אמן אין הנדר חל שאין הבעל יכול להדיר אשתו בעל כרחה:
גמ' הותר הוא. הותרה גם היא שהרי נדרה בדידיה מיתפיס וארישא דמתני' קאי:
ה"ג לא הותר הן ואני מה את עביד ליה. וה"פ הך ואני דתניא במציעתא שהבעל אומר על נדר אשתו ואני מי הוי כאומר אמן וקיים לך ואינו יכול להפר עוד או כאומר יפה עשית ויכול להפר:
ר"ח הגדול ור"א הגדול פליגי ביפה עשית אי הויא קיום כדמסיק ואיפשיטא בעיין:
לא אמר כלום. שאין בלשון הזה לשון הפרה כדאמר בסמוך:
כולהם אינו יכול להפר. שכולן לשונות של קיום הן:
עד שיאמר. אלא אם כן אמר אמן או קיים ליך שוב אינו יכול להפר ש"מ דלאמן דמיא דאם לא כן לר' הושעיא למה אינו יכול להפר:
הותרה היא כו'. אהא דתנן הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני קאי שאם הותרה היא הותר גם הוא דהא נדרו בדידה מיתפס הותר הוא לא הותרה היא כדתנן ברישא:
מפני שהוא כתולה נדרו בה כו'. קאי אהא דתנן הריני נזיר ואת ואמרה אמן מיפר שלה ושלו בטל וקאמר לכך שלו בטל מפני שהוא כתולה נדרו בה דה"ל כאומר הריני נזיר על מנת שתהיה גם את נזירה לכך כשהפר את שלה ממילא גם את שלו בטל:
הבעל אומר מופר ליך. כלשון הכתוב והפר משמע מכאן ולהבא בלא טעם כדכתיב ואת בריתי הפר:
וזקן אומר אין כאן נדר כו'. שיהיה עתה כמעיקרו קודם הנדר: