קרבן העדה על תלמוד ירושלמי נזיר· רבי דוד פרנקל
פרק ב · הלכה ט
מתני' הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן. קיבל עליו סתם נזירות ועוד נזירות אחרת כשיהיה לו בן:
משלים את שלו. תחלה ומביא קרבן ומגלח ואח"כ מונה את של בנו:
הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר. שקבל נזירות בנו תחלה:
התחיל מונה את שלו ואח"כ נולד לו בן. קודם שישלמו ל' יום של נזירותו:
מניח את שלו ומונה את של בנו. כיון דקבל עליו תחלה נזירות בנו מיד שנולד לו בן צריך להניח את שלו ולמנות את של בנו ואח"כ משלים את שלו:
גמ' ה"ג ר"י בעי הריני נזיר לאחר עשרים יום ולשלשים יום אלו מהו. וה"פ מי אמרינן מתחיל מיד למנות הנך שלשים וכשמונה יום עשרים מתחיל למנות נזירות חדש שנזר בראשונה ואחר שלשים מונה עוד עשרה ימים להשלים נזירות הראשון ואחר כך מביא קרבן ומגלח או דלמא לא מחית איניש נפשיה להפסקת נזירות ובעשרים יום הראשונים מותר ביין ובתגלחת ובטומאה ובסוף כ' יום מונה ל' ומביא קרבנותיו ואח"כ מונה עוד ל' ומביא קרבנותיו:
מניח את שלו ומונה את של בנו. ש"מ דמחית איניש נפשי' להפסקת נזירות:
ה"ג ואפי' אשתו יושבת על המשבר. כלומר ולא תימא שאני מתני' דלא ידע שיקדים לידת בנו קודם גמר נזירותו משא"כ כאן שיודע בודאי שיפסוק נזירותו דמתני' סתמא תנן ואיירי אפי' אשתו יושבת על המשבר דקרוב הדבר שיפסיק נזירותו ואפ"ה מונה את שלו מיד:
א"ל. ממתני' ליכא למפשט הך בעיא דנזירותו לא דמיא לנזירת בנו דמרוב שמחתו בלידת בנו שחננו ה' קיבל על עצמו להיות נזיר לכך דוחה את שלו אבל הכא בנזירותו י"ל שאינו רוצה לדחות את שלו:
אלא אמר כו'. אלא האומר הריני נזיר מיד ונזיר לאחר כ' יום דבשעת נזירות הראשונה לא ידע שיופסק נזירותו ולא גילה דעתו כלל ודאי איכא למפשט ממתני' דמונה נזירות הראשונה תחלה דכ"ש הוא מנזירות בנו:
השלים נזירותו. קודם שנולד לו בן ועד שלא הביא קרבנות ותגלחתו נולד לו בן אינו מונה את של בנו עד שיביא קרבנותיו וגילח על נזירות הראשון:
ה"ג עד שיביא קרבן ומגלח וכן נזיר שנטמא. וה"פ וכן אם נטמא תוך ימי נזירותו אין נזירת בנו חל עד שיביא קרבן טומא' ויגלח:
ופריך מחלפא כו'. קשיא דריב"ת אהדדי:
טמא מת שנזר שביעי עולה לו מן המנין כו'. קס"ד דהיינו טעמא לפי שהוא תחלת ימי נזרו הלכך מתחיל למנות בשביעי שלו משא"כ בנזיר שנטמא וקשיא ליה והכא לא כטמא מת שנזר הוא בתמיה דהא מתחיל למנות נזירות מחדש ולמה לא ימנה מיד כששלמו ימי טומאתו אע"פ שלא הביא עדיין קרבן:
ה"ג ולא טמא מת כו' שאינו זקוק לו להביא קרבן טומאה ולא נזיר שנטמא כו' שהוא זקוק להביא קרבן טומאה וכא הואיל והוא זקוק לקרבן טומאה אין שביעי עולה לו מן המנין. וה"פ ל"ק טמא מת שנזר לכך שביעי עולה לו מן המנין שבשעה שנדר עדיין לא היה נזיר לפיכך אינו זקוק לקרבן טומאה וראוי שיחול עליו נזירות לאלתר אבל נזיר שנטמא שזקוק להביא קרבן טומאה בשמיני לפיכך אין שביעי עולה לו מן המנין והכא נמי זקוק לקרבן טומאה בשביל נזירות הראשונה הלכך אינו מונה את של בנו עד שיביא קרבן:
נטמא בנזירות בנו. אסיפא דמתני' קאי דתנן מניח את שלו ומונה את של בנו כו' וקאמר אם נטמא בנזירות בנו והתרו בו משום נזירותו לוקה קסבר ר' יוחנן חדא נזירות אריכתא היא ובאמצע נזירות הוא עומד נמצא שני הנזירות שלו ושל בנו חלין עליו:
הפריש קרבנותיו. על נזרו בשעה שנהג נזירות בנו קדשו ולא חיישינן להא דתני ר"ח דבעינן שיקדים נזרו להפרשות קרבנותיו דכיון דחדא נזירות אריכתא היא ה"ל כאלו עומד בנזירות עצמו:
ותקדום כו'. אמתני' פריך למה ידחה נזירות בנו נזירותו וכי לא כן א"ר אבהו בשם ר"י האומר ה"ז עולה לאחר ל' יום ומכרה או הקדישה לקרבן אחר תוך ל' ה"ז מכורה או קדושה קדושה שניה דבתוך ל' לא חלה עליה עדיין קדושת עולה כלל וכשהגיע ל' כבר יצאה מרשותו לרשות המוכר או לרשות ההקדש וה"נ כשמגיע זמן נזירת בנו כבר חל נזירת עצמו וגירסת המ"ע ותדחה נזירותיו כו' ע"ש ושני הגירסאות אחד הן:
ה"ג לא אמר אלא באומר כו'. וה"פ ומשני לא אר"י אלא באומר ה"ז וכי אמר באומר הרי עלי בתמיה אלא באומר הרי עלי להביא בהמה זו לעולה אחר ל' יום מודה ר"י כשמגיע זמנו דוחה קדושה שנייה וחוזרת קדושה הראשונה למקומה דהויא מיתלא תלי וקאי והאומר הרי אני כאומר הרי עלי הלכך חל עליו נזירות בנו מיד ותליא עד שיגיע זמנו:
תני ר"ח. האומר הריני נזיר לאחר כ' יום וחזר ואמר הריני נזיר מעכשיו למאה יום:
וחוזר ומונה עוד ל' יום. היינו נזירות סתם שקיבל עליו לאחר כ' יום ואיפשיטא בעיא דר' יוסי דבריש סוגיין וכ"ה בבבלי: