קרבן העדה על תלמוד ירושלמי נדרים· רבי דוד פרנקל
פרק ד · הלכה ז
מתני' לא ישאילנו. מודר למדיר דגזרי' שמא ישאל או ילוה ממנו ושאלה שייכא במידי דהדרא בעינא והלואה במידי דלא הדרא בעינא כגון מעות ודבר מאכל:
ולא ימכור לו. בפחות משויו גזירה שמא יקח ממנו בפחות משויו ונמצא מהנהו:
א"ל השאילני פרתך. לאו במודר ומדיר איירי:
אינה פנויה. דבמלאכתי היא ואמר הואיל וסירבת להשאילה לי קונם שלא אחרוש שדי בפרתך לעולם ואח"כ השאילה:
הוא אסור. דלא איכוין אלא שלא יחרוש הוא עצמו כמו שהיה רגיל אבל אחרים יחרישו:
ואם אין דרכו וכו'. שיש לו אריסין החורשים בשבילו אמרי' מסתמא דעתו שלא יחריש בה לא הוא ולא אחרים:
גמ' באומר קונם וכו'. בא לשנויי אם אין דרכו לחרוש למה יהיו אחרים אסורים לחרוש הא לא אמר אלא שאיני חורש בה וקאמר דה"ל כאומר קונם שדי לחרשת בה לעולם הלכך גם אחרים אסורים: