קרבן העדה על תלמוד ירושלמי נדרים· רבי דוד פרנקל
פרק ב · הלכה ב
מתני' קרבן לא אוכל לך וכו' מותר. דהוי כנשבע בחיי הקרבן אם אוכל משלך דבר ונראה דגרסי' במתני' הקרבן לא אוכל לך וכ"מ בגמרא:
שבועה שלא אוכל וכו' אסור. ולא אמרי' בחיי שבועה קאמר כדאמרי' בקרבן דשבועה לית בה מששא ולא שייך ביה למימר בחיי שבועה:
שבועה שאוכל לך. זימנין דלא אכילנא ממך משמע כגון שהיה חבירו מסרב בו לאכול ואמר לא אכילנא ושוב אמר שבועה שאוכל לך דלא אכילנא משמע וה"ק בשבועה יהא עלי אי אכילנא לך:
זה חומר בשבועות מבנדרי'. הקרבן וכו' אע"ג דאית בהו איסור דבל יחל מ"מ מותרין משא"כ בשבועות דאיסור דאורייתא הן:
תפילין שאני מניח. משום דאסר חפצא עליו ואין נראה כנודר לבטל את המצוה שהרי לא קיבל על עצמו אלא אסר החפץ עליו ואם יקיים את המצוה הוי מצוה הבאה בעבירה ודמיא למי שחייב לאכול מצה בלילי פסח ולא מצא אלא מצה של טבל או של הקדש שאסו' לאכלה אבל בשבועה הוא אוסר עצמו מלעשות הדבר ההוא וכיון שהוא מחוייב לעשות המצוה לאו כל כמיני' להפקיע עצמו מחיוב המצוה:
גמ' ה"ג ולמה לא תנינן שבועה שאוכל לך אסור נראה דגרסי' במתני' בשבועה לא אוכל לך א"נ ה"ג ולמה לא תנינן כשבועה לא אוכל מותר והיינו כדאמרי' בס"פ דמות' והראשון עיקר:
ה"ג וסברינן מימר. וסבר אמרנו בספ"ק קרבן שאוכל לך סברי חכמים דר"י דאסור לפיכך לא תני ליה דא"כ אין זה חומר בשבועות דאף בנדרים אסור ומתני' כרבנן נמי אתיא:
ה"ג הרי הוא כקרבן אסור וכו' הרי הוא כשבועה מותר. וה"פ הרי הוא כקרבן ה"ל כהקדש דקאסר חפצא אנפשיה ואסור אבל הרי הוא כשבועה ה"ל נדר ושרי א"נ כשבועה משמע דדמיא לשבועה ולא שבועה גמורה:
מה הטבה רשות. שאינה בביטול המצוה. וה"ה בהיפך מקשינן הטבה להרעה שלא יהא השבועה לקיים המצוה:
ה"ג יצא דבר של איסור ודבר של מצוה:
הוון בעיי מימר. סברוהו למימר דוקא אם כשבע בשוגג לקיים או לבטל המצוה הוא דאין השבועה חלה אבל אם נשבע במזיד אפי' לבטל או לקיים המצוה חיילא:
ה"ג לא היוצא מפי שמים. כלומר במצות עשה ול"ת:
ופריך ומר אף בהקדש כן. כלומר ונאמר אף בנדר כן שאם נדר לבטל או לקיים המצוה לא ליהוי נדר דהא בהאי קרא ככל היוצא מפיו יעשה כתיב נמי נדר:
שכן אדם מקדיש סוכתו. של מצוה לשמים ונדר משום הקדש הוא: