אור ברסלב

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי נדרים· רבי דוד פרנקל

פרק א · הלכה א

פרק א

כל כינויי נדרים וכו' מתני' חסורא מחסרא והכי קתני כל כינויי נדרי' כנדרים כל ידות נדרים כנדרים ואלו הן ידות האומר לחבירו מודר אני ממך וכו' אלו הן כינויי נדרים קונם קונח וכו' ידות נדרים כמו בית יד של כלי שאוחזין בו ומטלטל כולו עמו כך ידות נדרים שבהם הנדרים נאחזי' אע"פ שאינו גומר דבריו כיון שמתוכו ניכר שדעתו לידור מחשבינן ליה כאלו גמר דבריו כינויי נדרים הוא כמו המכנה שם לחבירו שאינו עיקרו של שם:

וחרמים כחרמי'. שהאומר נכסי' אלו עלי חרק חרך חרף ה"ז כאלו אמר נכסי' אלו עלי חרם והם אסורי' עליו:

שבועות כשבועות. כלומר כינויי שבועות כשבועה וחיילא:

נזירות כנזירות. האומר הריני פזיח ה"ז נזיר דכינוי נזירות הוא כדתנן בסיפ' דמתני' מודר אני ממך. אם אמר אחד מלשונות הללו מודר אני ממך שאיני אוכל לך ושאיני טועם לך או מופר' אני ממך שאיני אוכל וכו' או מרוחק אני ממך שאיני אוכל הוא ידות נדרים ואסור לאכול ולטעום עמו משלו אבל אם אמר מודר אני ממך לבד משמע שלא ידבר עמו ומופרש אני ממך לבד משמע שלא ישא ויתן עמו ומרוחק אני ממך לבד משמע שלא ישב בארבע אמותיו ואינו אסור לאכול עמו אא"כ פירש ואמר עם כל אחד מלשונות הללו שאיני אוכל לך ושאיני טועם לך ומיקרי ידות נדרים אע"ג דלא גמר דיבורי' ואמר כקרבן א"נ דלא אמר אסור בהדיא:

שאיני אוכל לך. כמו איני אוכל משלך:

הי' חוכך וכו'. כלומר מחכך שפתיו זו בזו ולא רצה לאסור בפירוש אבל הי' נראה מדעתו שהוא אוסר:

כנדרי רשעים. הך בבא נמי פירושא דידות הוא ובגמרא מפרש לה:

כנדרי כשרים לא אמר כלום. שהכשרים יראי' מלנדור ולומר הרי עלי קרבן שלא לעבור על בל תאחר וגם אינן נודרי' בנזי' פן יכשלו בנדרם גם נזהרים שלא להוציא שבוע' מפיה' הלכך לא אמר כלום:

וכנדבות'. אם אמר כנדבת כשרים הריני נזיר וה"ז קרבן אם אוכל ככר זה ואכלה ה"ז נזיר וחייב בקרבן שהכשרים פעמים נודרי' בנזי' לאפרושי מאיסור' ומתנדבי' קרבן שמביאין קרבנן לפתח העזרה ומקדישין אותן שם שלא יבואו בהם לידי מכשול ונדבה היא כשאומר הרי זו ונדר האומר הרי עלי לפיכך הכשרים מתנדבים אבל אינן נודרים כי היכי דלא ליתו לידי תקלה:

גמ' איש כי ידור. נדר לה' או השבע שבועה:

מה ת"ל נדר. דבכי ידור סגי:

אלא מכאן שכינויי נדרים וכו'. דנדר משמע בכל לשון שנדר ה"ז נדר גמור א"נ מיתורא דקרא קדריש וכ"נ:

אך כל חרם. אשר יחרים איש לה':

מה ת"ל יחרים. דה"מ למכתב אך כל חרם לה':

נדר נזיר. דכתיב לנדור נדר נזיר להזיר:

עד כדון כר"ע. כלומר הניחא לר"ע דקסבר כל לשון כפול בקרא לרבויי אתיא שפיר שמעי' מיתורא דנדרים ונזירות ושבועות כינויין אלא לר"י דאמר לשון כפול לאו לרבויי קאתי אלא דברה תורה כלשון בני אדם כמו הלך הלכת וכו' כינויין מנ"ל:

ככל היוצא מפיו יעשה. אע"פ שלא אמר לשון נדר ממש אלא כינויין ומיתורא דכל קדרי' וה"ה לידות אע"פ שלא הוציא כל הנדר הרי הוא כאלו הוציא לכולו:

נדר נדר. נאמר כאן כי ידור נדר ונאמר להלן בחרמים כפי אשר תשיג יד הנודר:

ה"ג נדר נדר מה נדר שנאמר כאן כינויי נדרים כנדרים וכינויי שבועות וכו'. וה"פ נאמר כאן כי ידר נדר ונאמר להלן בנזיר לנדור נדר נזיר להזיר:

ומשני מכאן לנדר שבטל מקצתו בטל כולו. דדריש ליה הכי אם חל כל היוצא מפיו יעשה אבל אינו חל לחצאין:

ופריך ולית ליה לר"י כן. דנדר שבטל מקצתו בטל כולו:

ומשני כולו מן תמן. תרתי שמעינן מינה כינויי נדרים ושבועות ונדר שבטל מקצתו בטל כולו דהמ"ל כל וכתיב ככל:

ופריך מה מקיים ר"י נדר נזיר להזיר. דאע"ג דנדר אצטריך ליה לגזרה שוה מ"מ נזיר להזיר מיותר:

ומשני מכאן שאדם קובע עליו נזירות בתוך נזירותו. כגון דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום לא אמרי' דליסגי ליה בנזירות שלשים יום אלא צריך למנות שתי נזירות שהן ששים יום וה"ק נזיר להזיר אע"פ שהוא נזיר אפשר לו להזיר עוד:

ופריך ולית לר"ע כן. שאדם קובע נזירות תוך נזירות דהא צריך נזיר להזיר לידות:

ומשני אית ליה כולה מן תמן. תרתי שמעינן מינה דלכתוב רחמנא ליזור מאי להזיר ש"מ תרתי ידות ואדם קובע וכו':

ופריך והלא הערכין והחרמין וכו' בפרשה היו. דהאי קרא אשר תשיג יד הנודר דילפינן מיניה חרמין לר"י כתי' בערכין וצ"ל כיון דחרמין נמי כתיבו בהך פרשתא ילפינן כולהון מיני' א"כ קשיא ערכין ותמורות וכו' דכתיבי נמי התם ניליף מיניה דכינויין כמותן ולמה לא תנינן כינויי ערכין וכו':

ומשני ואלו תנינן. לערכין מה הוי מצי למתני כינויין דידהו ערפין וכו' הלא אין אלו לשון בני אדם א"נ משני ואלו תנינן מה הוינן מיתני והדר פריך דה"מ למתני' ערפין וכו' והראשון נראה:

ניחא כמ"ד סתם חרמים וכו'. בערכין פ' המקדיש פליגי תנאי אי סתם חרמים לבדק הבית או לכהנים וקאמר הניחא למ"ד סתם חרמים לבדק הבית ומתני' נמי בחרמי בדק הבית איירי ל"ק דליתני כינויי תרומה די"ל דלא תני אלא דברים שהן קדושים לשמים אלא למ"ד סתם חרמים לכהנים קשה כי היכי דתנן חרמים לכהנים ליתני נמי כינויי תרומה:

ומשני אילו תנינן. לתרומה מה הוה מצי למתני כינויין דידיה תרופה וכו' אלו אינן לשון בני אדם א"נ משני ואלו תנינן מה הוה מיתני והדר פריך דה"מ למתני תרופה וכו' והראשון נראה:

איתפלגון. פליגי ר"י ור"א:

לוקין על האיסרות. דסובר עיקר הנדר הוא שיאמר דבר זה אסור עלי בין שהתפיסו בדבר אחר בין שלא התפיסו אלא דהיכא שהתפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור:

ר"א אומר אין לוקין. דקסבר עיקר הנדר בהתפסה הוא שתלאו בדבר הנדר ואע"ג שאם לא התפיסו אלא שאמר ככר זה עלי אסור חייל נדרו היינו מדין יד אבל אין לוקה עליו דעיקר נדר מתפיס הוא דכתיב כי ידור נדר לה' עד שידור בדבר הנדור ואפשר דסובר דידו' דרבנן הן וקרא אסמכת' בעלמא:

ה"ג כך השיב ר"א את ר"י ע"ד דאת אמר לוקין על האיסרות:

והא תנינן. לקמן פ"ד:

המודר הנאה מחבירו ונכנס לבקרו. עומד אבל לא יושב:

לא יכנוס. כלומר בשלמא לדידי איכא לאוקמי דמודר הנאה ע"י איסור או בכינוי וכיון דאין לוקין עליהן הקילו חכמים בו אלא לדידך דסבירא לך דאף במודר ע"י איסור לוקין א"כ לא יכנוס כלל:

שניא היא תמן. שאני התם מפני דרכי שלום התירו אפי' איסור דאורייתא אפי' בדבר שלוקין עליו שאפי' שקר דכתיב בי' דובר שקרים לא יכון לנגד עיני התירו לומ' מפני דרכי שלום:

אם מפני דרכי שלום. התירו אפי' נשבע שלא לכנוס לבית חבירו יהא מותר לכנוס לבקרו:

ה"ג ותנינן בנדרים מותר ובשבועות אסור:

איזהו איסר. נדר האמור בתורה:

ככר זה עלי כיום שמת בו אבא. שאסור על עצמו לאכול באותו יום ואורחא דמלתא נקט שדרך להתענות ביום שמת בו אביו או אדם גדול:

כיום שנהרג בו פלוני. שהיה אדם גדול בתורה:

והוא שיהא נודר באותו יום. שנדר כבר ביום שמת בו אביו שלא יאכל באותו יום ועכשיו מתפי' בו הככר אבל אם לא נדר אע"ג שדרכו שלא לאכול באותו יום לא הוי כמתפיס בדבר הנדור:

למה לי איסור. יאמר ככר זה כיום פלוני אע"פ שלא הזכיר יום שמת בו אביו:

איסור זו שבועה. כלומר האומר איסר ככר זו שלא אוכלנו הרי הוא כאלו נשבע על הככר:

מבטא זו שבועה. האומר מבטא ככר זו שלא אוכלנו כאומר שבועה שלא אוכלנו ואם אכלו הרי זו בעולה ויורד:

אם אומר את איסר זו. לשון שבועה ממש חייב על כל איסר ואיסר ועל כל שבועה ושבועה עונש הבא על השבועה דהיינו מלקות וקרבן:

ה"ג אם את אומר אין איסר זה מין שבועה. אלא לשון נדר אם אמר ככר זה עלי איסר וחזר ואמר שבועה שלא אוכלנו ואכלו חייב על האיסר משום לאו דבל יחל ועל השבועה עונשי שבועה:

ופריך אם אומר את איסר זו שבועה. מאי קאמרת והא אמרת איסר זו שבועה והא דתני אם אומר את וכו' משמע דמספקא לי' אם איסר לשון שבועה:

תרין. תנאים נינהו ומי ששנה רישא לא שנה סיפא:

חד. תנא הוא וה"ק איסר זו שבועה מבטא זו שבועה והא דאמרת איסר זו שבועה לא כל הלשונות שוות בו שהרי איסר הטילו הכתוב בין נדר לשבועה דכתיב ואם בית אישה נדרה או אסרה איסר על נפשה בשבועה הלכך אם אמרו בלשון נדר איסר ככר זו עלי שהוא לשון הנודרים דאוסר חפצא עליה אף זה נדר ואם אמרו בל' שבועה איסר שלא אוכל ככר זה דאסר נפשיה מן חפצא ה"ז שבועה וחייב קרבן:

ה"ג אסר הרי הוא עלי את תופסו בלשון נדר איסר שאיני טועמו את תופסו במקום שבועה:

לא אתיא. ליכא לאוקמי הך ברייתא אלא בשהיו לפניו חמשה ככרין ואמר על הראשונה איסר שאיני אוכל ככר זו ואמר על השנייה זה כזה וכן כולם ואכלן חייב על כל אחת ואחת אבל בככר אחד ואמר איסר שאיני אוכל ככר זו וחזר ואמר כן שנית על ככר זה איסר שאיני אוכלו ודאי שאינו חייב אלא אחת דכיון שהזכיר שבועה עליו אסור עליו כאיסור נבלה כלומר כאיסור תורה ואין שבועה חלה עליו:

ה"ג מכאן ואילך כמיחל שבועות על האיסורים. כאלו נשבע על איסורי תורה שלא לאכלן ואין השבועה חלה עליהן כלל דה"ל כנשבע לקיים את המצות:

אפי' בככר אחד. איכא לאוקמי הך ברייתא ובשבועות דלשעבר כגון שאמר שבועה שלא אכלתי ככר פלוני וחזר ואמר שבועה שלא אכלתי חייב על כל אחת ואחת שמשנשבע בראשונה יצתה לשקר מפיו והלכה לה והשנייה שבועה אחרת היא לעצמה:

לא אוכל לא אוכל. דהיינו להבא ואכל אינו חייב אלא אחת שאין שבועה חלה על השבועה:

ה"ג והוא שהזכיר שבועה ואח"כ הזכיר נדר אבל אם הזכיר נדר ואח"כ הזכיר שבועה פטור על השבועה שהנדרים חלין וכו'. וה"פ הא דתני חייב ע"ז בפני עצמו וכו' דחייב על הנדר ועל השבועה דוקא בשאמר תחלה שבועה שלא אוכלנה וחזר ואמר ככר זה עלי קרבן דאע"ג דכבר נאסר מחמת שבועתו הנדר חל עליו שהנדרים חלין על דבר מצוה אבל אם אמר תחלה ככר זה עלי קרבן וחזר ואמר שבועה שלא אוכלנה אין השבועה חלה עליו שכבר נאסר מחמת נדר וה"ל כנשבע לקיים את המצוה:

ר"י פתר. מנ"ל דהנדרין חלין על דבר אסור דכתיב לאסור אסר ללמד שהאיסר חל על האסור ל"א ר"י פתר לאסור איסר ללמד בין שאמר הרי עלי ואסר דמתסר חפצא עליו דהוא לשון נדר ממש בין שאמר הרי עליו אסר דמתסר נפשיה אחפצא דה"ק שיהא הוא אסור על החפץ דה"ל לשון שבועה כיון דאמר הרי עליו אסר דהוא לשון נדר דקסבר סתם אסר נדר הוא אסור משום נדר וכן בשבועה נמי בין שאמר שבועה הרי עלי או שאמר הרי עליו שבועה כיון שהזכיר לשון שבועה אסור משום שבועה דסובר יש נדר בלשון שבועה ויש שבועה בלשון נדר דלא יהא אלא ידות:

הכי גרסינן הרי עלי אסר אסור. בנדרים אסור אם אמר הנדר בלשון שבועה אבל שבועות שאמרן בלשון נדר מותר שהנדרים חלין על השבועות הלכך ה"ל שבועות ידות להן אבל אין השבועות חלין על הנדרים הלכך אין הנדרים ידות להן:

ה"ג שבועה הרי עליו אסור הרי עלי שבועה מותר:

שניהם אסורין. דה"ל כאומר מודר אני ממך נכסי אסורין עליך ונכסיך אסורין עלי א"נ בדלנא ממך מכל וכל שלי שלי ושלך שלך:

אמר הככר הזה נדור ממני. ה"ל כאומר ואני ממך אסור בה:

הריני נדור מככר זה. ה"ל כאומר והיא ממני:

ה"ג היא הימך היא ממך היא הרי אני לך וכו'. וה"פ ל"ש אמר מודר אני הימך או שאמר מודר אני ממך ול"ש אמר הרי אני לך או שאמר הרי אני עליך או שאמר הרי את לי או שאמר הרי את עלי לעולם שניהם אסורין זה בזה:

כלוי אני ממך פרוש אני ממך. ידות לנדרים הם דלשון הבדלה ופרישה הם ואסור אע"פ שלא אמר איני אוכל לך ואיני טועם לך:

ולמה לא תנינן נטול. אני ממך שאף הוא ל' הבדלה:

ותניתה בסופה. כבר תני בסוף מכילתין דל' נדר הוא דתנן אם אמרה האשה נטולה אני מן היהודים שפירושו שאוסרת על עצמה הנאת תשמיש מן היהודים ה"ל נדר ויפר חלקו ותהא נטולה מן היהודים:

תופסין אותו משום יד לקרבן. ואפי' לא אמר קונם הוה נדר:

אם אמר לא אוכל לך. ולא אמר שבועה מי תופסין אותו משום יד לשבועה וה"ל כאומר לא אוכל לך שבועה או לא:

ה"ג אר"י אורחיה דבר נשא למימר שבועה לא אוכל לך דלמה לא אוכל לך שבועה א"ר מתניי' אורחא דבר נשא למימר קנתא דכולבא וכו' וכ"ה בנזיר פרק קמא. וה"פ דרך בכי אדם לומר שבועה לא אוכל לך וכי דרכן לומר לא אוכל לך שבועה בתמיה הלכך אמרי' דודאי לא כיוון לשבועה דליכא למימר דלמה רצה לומר שבועה לא אוכל לך דאין דרך בן אדם להשמיט תחלת דיבורו וא"ר מתניי' ראי' לר' יוסי דדרך בני אדם לומר בית יד דצבת אבל אין דרכן לומר צבת דבית יד הלכך לא אמרינן דלא אוכל לך יד לשבועה:

לאסור את כל נכסיו. דכיון שעשה עצמו כמנודה אסור כל נכסיו:

כמה דאת אמר. שעזרא הי' מנדה כל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת הזקנים יחרם כל רכושו ש"מ דמנודה נכסיו אסורין:

מה עבדין ליה רבנין. כלומר מ"ע דרבנן דפליגי עלי' דר"ע הא קרא משמע כר"ע:

ומשני חומר הוא בנידוי ב"ד. הגדול דאלים טפי אבל סתם מנודה אין נכסיו אסורין והכא קאמר מנודה אני לך משמע שהוא מנדה את עצמו אין לאסור נכסיו עליו:

לצדדין היא מתני'. היה נזיר עובר לפניו ואמר כנדרי רשעים ה"ז נזיר היתה בהמת קדשים לפניו ואמר כנדרי רשעים עלי הרי נדר בקרבן הי' ככר מונח לפניו ואמר כנדרי רשעים הימנו לא אוכל נדר בשבועה שהרי הרשעים דרכן לידור בכל אלו ומפני שאינן רשאין לעשות כן נקראי' רשעי' לאותו דבר:

מאן דבעי. לפרש הא דר"ז למה נאמר שנדר בשלשתן בפעם אחת צריכין לפרש שכן היא:

ה"ג הי' לפניו אשכול ובא אחד ואמר הריני נזיר ממנו ה"ז נזיר בא אחר ואמר הרי עלי קרבן וכו' בא אחר ואמר מה שאמרו שלשתן עלי נמצא זה נדר בנזיר בקרבן ובשבועה וכ"ה ברשב"א. וה"פ כי היכא באומר מה שאמרו עלי נדר בנזיר וכו' ה"נ באומר כנדרי רשעים עלי כאומר מה שאמרו שלשתן עלי וה"ל כנודר בנזיר בקרבן ובשבועה:

תני וכנדבותם. אם אמר כנדבת רשעים עלי לא אמר כלום:

ופריך הדא אמרה. שמעינן מיהת שהרשעים מתנדבים ובמתני' משמע שאינן מתנדבין א"נ הכי פריך כיון דשמעי' דרשעים מתנדבין למה לא אמר כלום:

ומשני מכיון שהתנדב דמשמע שעושה כן משום דלבו שלם עם ה' אלהיו אין זה רשע שהרשעים אינן מתנדבים אלא מפני יראת איזה דבר ואין זה נקרא נדבה:

מתני'. דתנן דכשרים מתנדבין ולא נודרין אתיא כר' יהודה:

טוב מזה ומזה. מנודר ומשלם ומנודר ואינו משלם דלעיל מהאי קרא כתיב את אשר תדור שלם בתר הכי כתיב טוב אשר לא תדור כלומר שהוא יותר טוב מנודר ומשלם דכתיב לעיל מיניה וקיהיב טעמא למלתיה שמא תשכח ולא תשלם לפיכך טוב אשר לא תדור אבל נודב מותר דליכא למיחש למידי כדמסיק:

טוב מזה ומזה נודר ומשלם. ודריש לקראי הכי אשר תדור שלם זו היא מדה משובחת אבל לא תהא סבור שבשעת נדרך אתה מוסיף זכות ואם שכחת לא הפסדת אינו כן שאין שכרך בשעת הנדר אלא בשעת התשלומין:

כיצד הוא עושה. בנדבה דלא ליתי לידי תקלה:

מביא כשבתו לעזרה. כשהוא חולין ולאו דוקא לעזרה דאין מביאין חולין לעזרה אלא לפתח העזרה:

ר"י פתח. פתחא לאחד שנדר ממתני' דא"ל אלו הייתי יודע שהנודר נקרא רשע אפי' מקיימו כלום הייתי נודר ואמר לא והתירו:

מוקש. הוא לאדם אם אוכל הקדש דבין בשוגג בין במזיד מעל:

ואחר נדרים. דריש ואחר לשון אחריו כלומר מיד אחר שנדר מתחילין לבקר פנקסו דעשה שלא כהוגן שנדר דאפי' נדב בפנים איכא איסורא דגזרי' שמא ידור בחוץ ויבא לידי מעילה והשתא רישא וסיפא דקרא בחד ענינא איירי (והי"מ פ' בענין אחר ט"ס וא"נ):

איחור נדרים. דריש ואחר ל' איחור:

ושהה להביאה. ע"י נתבקר פנקסו ונענש ששקעה ספינתו בים:

ופריך הדא אמרה שהכשרים נודרים. מיהת ואלו ברישא דמתני' משמע שהרשעי' נודרים ולא הכשרים:

ומשני מכיון שנדר אין זה כשרים הלכך לא אמר כלום שאין הכשרים נודרים:

מתני'. דתנן שהכשרים נודרים בנזיר אתיא כר"י:

ומתאוין להביא קרבן חטאת. שלא יהי' שום קרבן נעדר מהם דמצות עשה היא לעשות מעשה חטאת א"נ פעמים בקשו לחטוא והקב"ה הצילן ואוה נפשם להביא קרבן חטאת כדי שיכופר גם עון זה:

לא הי' המקום מספיק בידם חט. לפי שאין הקב"ה מביא תקלה וחטא לידן שיביאו קרבן חטאת:

ואתיא דשמעון הצדיק כר"ש. דסובר נזיר נקרא חוטא ולפום סוגיין אפי' אשם נזיר טהור לא אכל ובבבלי לא קאמר הכי:

ונם לי. ואמר לי. ונם כמו ונאם:

ופחז יצרי עלי. מיהר היצר עליו והוא מלשון פחז כמים:

וביקש לאבדני מן העולם. לילך אחרי מרא' עיני:

נזיר להזיר לה'. שנזירתו לשם ה':

למה לי כשמעון הצדיק אפי' כר"ש. אף אם נאמר דשמעון הצדיק כר"ש דנזיר חוטא מ"מ קשיא מדלא אכל שמעון קרבן חטאת מימיו לפי שבא על חטא:

חטאת חלב. לאו דוקא אלא דרך הש"ס לכלול כל החטאות בכלל חטאת חלב:

ומשני סובר שמעון הצדיק וכו' סופו לתהות. להתחרט על נדרו:

נעשו קרבנותיו כשוחט חולין בעזרה. אבל חולין בעזרה ממש לא הוו שכל זמן שלא התירן חכם גזירותן קיימת וקרבנותיהם חובה עליהן אלא כעין חולין שמתוך שאין כוונתיהם רצוים אף קרבנותיהן אינן רצוים אבל זה שבא מדרום אנו רואים שלא נעשה מתוך הקפדה אלא מתוך מתון וישוב הדעת:

ופיו ולבו שוין. אף עתה בשעת הבאת קרבנותיו:

תוכן העניינים

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה