קרבן העדה על תלמוד ירושלמי מגילה· רבי דוד פרנקל
פרק ד · הלכה ד
מתני' אין פורסין על שמע. עשרה שבאו לבה"כ אחר שקראו ציבור את שמע עומד אחד ואומר קדיש וברכה ראשונה שלפני ק"ש:
פורסין. ל' פרוסה כלומר חצי דבר מב' ברכות שלפני ק"ש אומר ברכה א':
ואין עוברין לפני התיבה. ש"צ א"נ אבני אדם שפורסין על שמע קאי לאחר שסיימו ברכה ראשונה דק"ש מתחיל לתפלה מעומד לפי שיש בה קדושה:
ואין נושאין כפיהם. לברך ברכת כהנים. ואין קורין בתורה. בצבור:
ואין עושין מעמד ומושב. למת ובגמרא מפרש:
ברכת אבילים. ברכת רחבה שהיו אומרים ברכה כנגד האבילים וברכה כנגד המנחמים. וחתנים. ז' ברכות שאומרים לחתן:
ואין מזמנין. כיון דבעי למימר נברך אלקינו בציר מעשרה לאו אורח ארעא:
ובקרקעות. של הקדש הבא לפדותן צריך עשרה ואחד מהן כהן:
ואדם כיוצא בהן. אם בא לפדות מיד הקדש:
גמ' ופריך מכיון דתנינן אין פורסין את שמע פחות מי'. לאיזה דבר תני תו אין עוברין וכו' ליתני חדא אין פורסין ואין עוברין והיינו ללישנא בתרא דפירשתי במתני' וללישנא קמא ה"פ שדרכן היה שלא עבר הש"ץ לפני התיבה עד תפלת י"ח וכבר אמרו ברכו וקשיא ליה א"כ לאיזה צורך תנן אין עוברין לפני התיבה פחות מי' הרי כבר היו עשרה משעת ברכו:
ומשני לכן צריכה. לא נצרכא אלא ללמוד ממנו הא דתני בברייתא דאם התחילו וכו':
גומר. פריסת שמע דהיינו קדיש וברכו אם נשתיירו רובן אבל לא יעבור לפני התיבה:
אין עוברים וכו' גומר. כל התפילה וקדיש של אחריו אבל אין נושאין כפיהם שהוא התחלת ענין אחר:
אין נושאין וכו' גומר. אבל אין קורין בתורה שהוא ענין אחר:
אין קוראין וכו' גומר. אבל אין מפטירין בנביא דה"א דהמפטיר בנביא וקריאת התורה חדא עניינא הוא קמ"ל דלא:
ועל כולן. אם יצאו באמצע המצוה:
הוא אומר ועוזבי ה' יכלו. ודוקא שלא נשתיירו עשרה אבל אם נשתיירו י' מותר לצאת לצורך:
אין עושין מעמד ומושב. פחות מי' משום דבעי למימר עמדו יקרים שבו יקרים ובציר מעשרה לאו אורח ארעא להטריח שליח לכך ולקרותן יקרים דא"כ מה הנחת למרובין:
שבעה פעמים. אומר עמדו יקרים שבו יקרים כשנושאין המת לקברו היו יושבין ז' פעמים לכבוד המת והרוצה לסופדו יספוד ואומרים על כל פרק של הספד עמדו יקרים וכו':
ה"ג תני אומרים ברכת חתנים כל שבעה וכ"ה בכתובות. וה"פ אומרים ברכת חתנים כל שבעה ימי המשתה:
ר"י סבר. למימר שמוציאין הכלה כל ז' לחופה ומברכין ז' ברכות:
אית לך מימר. ואפשר לך לומר שמוציאין המת כל שבעה בתמיה:
מאי כדון. ומעתה אימתי מברך כל שבעה:
מה כאן משמת עמו. כשהוא משמח עמו כל שבעה אומר ברכת תתנים אף כאן באבל בשעה שמנחמין אותו אומרים ברכת אבילים:
מה כאן מזכירין. שבחו של מת בשעת הניחום אף כאן בכלה מזכירין שבחה של כלה בשעת שמחה:
אין אבילים עולים מן המנין. שהרי הוא אומר ברכה למנחמים בפ"ע אחינו בעל הגמול ישלם לכם גמולכם הטוב בא"י משלם הגמול ולאבילים בפני עצמן אחינו בעל נחמות ינחם אתכם בא"י מנחם אבילים ואינו כוללן יחד:
א"ר אבינה. ולא פליגי:
באבילי אותו המת. הוא דאין מצטרפין כיון דאומר להן ברכה בפני עצמו כדפרישית:
באבילי מת אחר. מצטרפין דהם נכללין בכלל המנחמין:
ולא לנחם לאחרים. א"כ אף אבילי מת אחר ע"כ מתנחמין הן ואינן מן המניין וקשיא לר' אבינה:
נאמר כאן עדה. דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדשים תהיו ושמעינן דבדברי קדושה בעינן עדה:
ונאמר להלן. במרגלים עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב נשתיירו עשרה:
נאמר כאן תוך. ונקדשתי בתוך בני ישראל:
מה תוך שנאמר להלן י'. דהא בני ישראל עשרה הויין:
אם מתוך את למד סגין אינון. דהא בתוך הבאים כתיב והבאים היו הרבה מלבד בני ישראל:
עשרה כהנים האמורין בפרשה. הקדשות ג' בערכין וג' בבהמה וד' בקרקעות וכיון דמשלמו בהו י' בעינן י' גברי:
ומשני ריבוי אחר ריבוי למעט. כלומר י' כהנים למעוטי אתי שלא יהיו כולם כהנים ובבבלי הגירסא מיעוט אחר מיעוט לרבות ולשון זה נראה עיקר:
ומשני אין הפרשה יוצאה בלא כהן. דודאי מוקמי' כהן אחד לגופיה:
עד כדון. תינח במקדיש שדה הוא דצריך י' כדתנן במתני' אלא אמר דמי שדה עלי מי צריך עשרה או לא:
נישמעינה מן הדא. כמו ת"ש:
וכי יש ערכין המטלטלין. הא אין ערכין אלא באדם ודמיו קצובין לפי שניו כמפורש בקרא:
ובא לסדרו מן הקרקע. כגון שאין לו מעות כפי ערכו שמשלם מן קרקעותיו שמין בי':
האומר ערכי עלי אינו כאומר דמי שדה זו עלי. בתמיה וכיון ששניהן שוין אף באומר דמי שדה זו עלי שמין בעשר':
שמין לו בג'. האי הוא קל מאומר ערכי או דמי שדה עלי ובזה חמיר האומר הרי עלי מאה מנה דלכשיעשיר נידון בהשג יד כלומר שצריך ליתן עד שישלים מאה מנה משא"כ בערכין ובאומר דמי שדה עלי אם היה עני בשעת נדר ולא נתן אלא סלע אינו צריך ליתן יותר אפילו העשיר אחר כך:
אכרזה. ולשון ביקורת שמבקרין אותה בני אדם ע"י הכרזה:
עבדים. לכך אין מכריזין אותן שכשישמעו שמכריזין אותן למכרן יברחו:
שלא יגנבו. כשנאספין לראותן כדי ללקחן:
לית הדא אמרה. וכי לא שמעינן מהכא שאין העבדים נפדין בג' דאי בי' ל"ל הכרזה הא בי' פירסומא מילתא היא אלא ודאי דעבדים בג' סגי:
ואדם כיוצא בהן. משמע עבד נמי י' בעי:
א"ל אדם. דתנן במתני' היינו בן חורין אבל עבד סגי בג':
אתא עובדא וכו'. קאי אהא דתנן בכתובות פ' אלמנה שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל רבן שמעון בן גמליאל אומר מכרן קיים אם כן מה כח בית דין יפה אבל אם עשו איגרת ביקורת אפי' מכרו שוה מנה במאתים וכו' מכרן קיים ואתא מעשה לפני רבי שמכרו הדיינים בפחות משתות ורצה לעשות כרבנן דמכרן בטל. ה"ג לא כך לימדתני בשם זקניך א"כ מה כח ב"ד יפה וכ"ה בבבלי בכתובות: