אור ברסלב

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי מגילה· רבי דוד פרנקל

פרק ד · הלכה א

פרק ד

מתני' הקורא עומד ויושב. אם רצה עומד אם רצה יושב:

קראוהו שנים יחד. יצאו ולא אמרי' אין שני קולות נשמעי' כא':

לא יברך. אין צריך לברך:

בשני ובחמישי בשבת ובשבת במנחה. עזרא תיקן שיהו קורין בשני ובחמישי כדמפרש בגמ' והכא שמעינן דג' הן כהן לוי וישראל:

ואין מוסיפין עליהן. שלא יקשו לצבור מפני שהן ימי מלאכה ושבת במנחה סמוך לחשיכה הוא שהרי כל היום היו רגילין לדרוש:

ואין מפטירין. מהאי טעמא גופיה:

הפותח והחותם. מפרש בגמרא:

מתני' ואין מוסיפין עליהן. דבר"ח הנשים נוהגים שלא לעשות מלאכה וחוה"מ ליכא ביטול מלאכה דמלאכת דבר האבד מותר:

ואין מפטירין. משום האי טעמא גופיה:

גמ' מאי לשעבר. הא דקתני במתני' הקורא משמע. לשון דיעבד וכן יצא משמע נמי דיעבד הא לכתחלה לא יקרא מיושב:

ומשני כיני מתניתא. כן צריכין לגרוס במתני' מותר לקרותה עומד ומותר לקרותה יושב ואפי' לכתחלה דהא עומד ודאי לכתחלה אם כן אף יושב כן:

מה. פירושה דנותנה לאחר מברך עליה דתני בברייתא:

ומשני ה"ק זה קורא. ר"מ קרי ואחר בירך עליה ל"א מאי קמ"ל דנותנה לאחר ובירך עליהן פשיטא ומשני דקמ"ל דזה קורא וזה מברך מכאן שהשומע כקורא דהא אחר שבירך לא קרא ואפ"ה מברך לקרות במגילה ש"מ דשומע כקורא:

ה"ג דכתיב אשר קרא מלך יהודה. ואקרא דכתיב במלכים קאי וה"ק מקרא נמי מוכח דשומע כקורא:

ולא שפן קריי'. בתמיה הא שפן קרא דכתיב ויקרא בו שפן לפני המלך ולמה לא קאמר אשר קרא מלך יהודה:

מכאן שהשומע כקורא. וה"ה במגילה ואם אינו יודע לקרות ולא לענות אם שמע וכיון לבו לשמוע אע"פ שלא ענה יצא:

מהו לעמוד. מי מחייב ליקום מפניה או לא:

מפני בנה הוא עומד. מפני לומדיה הוא מחוייב לעמוד כדכתיב והדרת פני זקן זה שקנה חכמה זה שהוא עומד לקרות בתורה דודאי לכתחלה צריך לעמוד כדתניא בברייתא משא"כ בתורה כלומר. שאינה כמגילה דמותר לקרותה יושב אלא בתורה צריך לעמוד:

מפני מה הוא עומד. מיבעיא ליה מאיזה טעם הוא מחויב לעמוד בקריאת התורה:

מפני כבודה. מפני כבוד התורה:

אין תימר וכו'. ונ"מ בין שני הטעמים א"ת מפני כבודה אפי' בינו לבינה אפי' קורא בה ביחיד צריך לעמוד:

ה"ג א"ת מפני כבוד הרבים בינה לבין עצניו לא. אין צריך לעמוד. ומשני. לעולם מפני כבודה הוא עומד ואפילו הכי ביחיד אינו צריך לעמוד דאם אומר את כן לעמוד אף בינו לבין עצמו יש לחוש דלמא יתעצל ולא יקרא כלל:

ה"ג עאל לכנישתא חמא חד בר נש וכו'. נכנס לבה"כ וראה אחד עומד ומתרגם:

סמיך לעמוד'. והיה סומך עצמו על עמוד:

כשם שניתנה תורה באימה. שנא' ויחרד כל העם וירא העם וינועו:

כך וכו'. וכשקורא או מתרגם בסמיכה אין זה דרך אימה אלא גסות הרוח:

ה"ג הרי"ף חמא חזנא קאים ומתרגם ולא מיקם בר נש תחתיו ראה שחזן הוא המתרגם:

כשם שניתנה תורה ע"י סרסור וכו'. כך צריך שיהא א' קורא ואחד מתרגם:

ועבדה שאילה. אמרה בדרך שאלה ותשובה ופשטה לה מדכתיב אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא שהקב"ה אמר למשה ומשה מתרגם ומפרש להם:

חמא חד סופר מושט תרגומא מגו סיפרא. ראה שהיה המתרגם קורא התרגום מתוך הספר:

כי ע"פ הדברים האלה כרתי אתך ברית. הרי שלא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבע"פ מכאן מוכח שהדברים שבע"פ הם חביבים:

ר' יוחנן ור"י בר"ש. אמרו שני דברים שווין ולא פליגי:

אם שמרת וכו'. דהכי קאמר קרא ע"פ היינו דברים שבע"פ הדברים האלה הוא תורה שבכתב כרתי אתך ברית ואם לאו אין כאן כריתות ברית:

ה"ג וחורנא אמר אם שמרת מה שבפה וקיימת מה שבכתב את נוטל שכר. וקאי אהאי קרא דפרשת עקב אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה לאהבה את ה' וגו' והוריש גוים וגו' ושמר תשמרון קאי על למוד התורה שבע"פ כדאיתא בספרי אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה קאי אתורה שבכתב ואחר כך והוריש גוים גדולים וגו' והיינו נטילת שכר:

עליהם וכו'. דכתיב ועליהם ככל הדברים וגו' והמ"ל עליהם כל דברים וכתיב ועליהם ככל הדברים תלתא ריבויין:

לרבות מקרא משנה תלמוד ואגדה. אף שהם ד' מקרא מפשטיה דקרא משמע:

תלמיד וותיק עתיד להורות וכו'. כל הדברים נכונים שיתחדשו בתורה:

לפני רבו. ל"ג:

יש דבר שיאמר. זה חדש הוא ואפילו בדברים שהם למעלה מהשמש והם ד"ת היינו הוראות איסור והיתר:

וחבירו משיבו. אין זה חדש שע"כ לומר שכבר היה לעולמים ששמעי משה:

מפני ברכה. דלמה יברכו שני ברכות דהא בחדא סגי:

אית לך מימר מפני ברכה. בתמיה הא בתרגום ליכא ברכה:

אלא. הטעם דאין שנים קורין מפני שתרי קלא לא משתמעי:

ה"ג א"ר עולא קרויה בתורה אין קורין בנביא. וה"פ דקשיא ליה לרבי עולא השתא בתורה דנ"מ דינים והלכות אמרת שנים קוראין וכ"ש בנביא:

תני. כלומר אלא תני אחד קורא וכו':

ה"ג לא אחד קורא ושנים מתרגמין ולא שנים קוראין ואחד מתרגם:

ואחד קורא ושנים מתרגמין. שהתרגום אינו אלא להשמיע לנשים ועמי הארץ שאין מכירין בלשון הקודש והתרגום הוא לעז הבבלים ובתרגום של תורה צריכין אלו לתרגם כדי שיבינו המצות על בוריים אבל של נביאים לא קפיד עלייהו כולי האי:

והתרגום מעכב. מיבעיא ליה אם אין שם מי שיקרא בתרגום אם הוא מעכב שלא לקרות בתורה או לא:

מן מה וכו'. ממה שאנו רואין שחכמים יוצאין בתענית ציבור וקורין בתורה ולא מתרגמין ש"מ דאין התרגום מעכב:

אף על גב דאין התרגום מעכב. אם טעה בתרגומו מחזירין אותו וצריך לחזור ולתרגם שנית:

חד מחזר מנא. היה מחזיר המתרגם שתירגם ושמת בטנא הכתוב גבי ביכורים ותשוי במנא ואמר ר' יונה או ר' ירמיה שטעה שמשמע מזה שכל כלי כשר להביא בתוכו בכורים ואינו כן לכן יתרגם ותשוי בסלי דנשמע מיניה דאין כשר אלא של עץ שנקרא ס"ל וכן תרגום אונקלוס ומיניה שמעינן שאם טעה המתרגם שחוזר אע"פ שאינו מעכב:

וחורנא מחזר פטירין עם ירקונין וכו'. והשני מהם או ר' יונה או ר' ירמיה החזיר למתרגם שתרגם ומצות על מרורים יאכלוהו פטירין עם ירקונין דשמע מיניה כל ירק מר כשר למרור והחזירו שצריך לתרגם פטירין עם מרורין רנשע מיניה שאין יוצאין אלא בירק דשמיה מרור ולית ליה שם לווי:

ולא ידעינן. מי החזיר שיאמר סל ומי החזיר שיאמר פטירין ומרורין:

מן מה דאמר ר' יונה וכו'. מהא דמיבעיא ליה לר' יונה מהו להביאן הביכורים בתמחוין של כסף ש"מ דס"ל ושמת בטנא פירושו בסל ומיבעיא ליה אע"ג דתמחוין לאו סל הן אלא קערות מ"מ כיון שהן של כסף עדיפא מסל ואשמועינן בקרא סל וכ"ש קערות או דלמא סל דוקא ואפי' כלי של כסף לא:

ואמר שתירגם סלא. הרי שהוא החזיר מנא הוי. הרי דהא וודאי ברירא ליה דשל עץ סל דווקא כדמפורש בקרא טנא דהיינו סל אלא דמיבעיא ליה בשל כסף:

ר' פנחס מחזר פטימין. עם תורין חד הוה מתרגם תורין ובני יונה פטימין ובני תורין כלומר תורין היינו שנתפטמו ובני תורין הם שלא נתפטמו והחזירו ר' פנחס ואמר שיתרגם תורין ובני תורין דתורין ובני יונה תרי מיני נינהו ותורין הגדולים שבמינן כשירים ובני יונה קטנים שבמינן כשירים דהיינו קטנים שצריכין לאמם מיהו בתרגום שלנו כתב שפנינין ובני יונה:

ה"ג ויקראו בספר תורת האלקים זה המקרא. לשון עברי של התורה. זה תרגום דמפרש ליה לקרא:

אלו הטעמים. שע"י הטעמים אדם מבין פי' ועניני המקרא:

זה המסורת. מה שנמסר במסורה:

אלו ההכריעים. לידע איכן הדבר נוטה כגון פסוקים או תיבות שאין להם הכרע אי קאי לענין של מעלה או למטה:

אלו ראשי פסוקין. איך נפסקין:

אפי' רגיל תורה כעזרא. שהוא היה סופר התורה כשעלו מן הגולה:

לא יהא. כותב בע"פ וקורא בו אלא מתוך ספר:

מפיו יקרא אלי וגו'. ול"ל להקרות מפיו דירמיה היה לו לירמיה להגיד לברוך והוא וכתוב מה ששמע אלא ודאי דאסור לכתוב שלא מתוך הכתב ופיו דירמיה לכתב דמי דהא בשעה שהתנבא א"ל וכל שכן הכותב ספר תורה שצריך שיכתוב מתוך הכתב:

ומשני אין למידין משעת הדחק. שלא היה להם מגילה אחרת:

וגנז את הראשונה. שנכתבה בפיסול שלא מתוך הכתב:

יכול אני לכתוב כל התורה. בעל פה שהוא בקי בכל החסרות ויתירות כלומר אלו חס ושלום נשתכחה תורה יכולין לכתוב על פיו:

בתרין מניי. בשני מאות זהובים של נחשת:

היך עבידא. כמו היכי דמי:

זבן. בשני מאות זהובים זרע פשתן וזרע אותו וקצר ליה ועושה ממנו חבלים וצד בהן צביים וכותב כל התורה על עורותיהן ונותן אותן למי שאין לו ספר ללמוד ולא תשתכח תורה מישראל:

שאתם בתוכו. דתרווייהו עבדין דלא לישתכח תורה:

זכיי טבחא. כך שמו:

עד כדון. תינח בסוף מברך כן אלא בתחלה מאי מברך. ומשני הרי היא ככל מצות שבתורה שמברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצוה פלונית אף על גב דמגילה דרבנן מברך וצונו דכתיב לא תסור:

מה כתוב בה. בתורה דשמעינן מיניה שטעונה ברכה לפניה:

כי שם ה' אקרא וגו'. כשבא משה לפתוח בשירת האזינו אמר להם לישראל אני אברך תחלה ואתם ענו אחרי אמן כי שם ה' אקרא בברכה אתם הבו גודל לאלקינו באמן:

שם שם לגזרה שוה. כאמר כאן כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו דמיותר דהל"ל הבו לו גודל ובבה"מ כתיב וברכת את ה' אלקיך על הארץ וגו' דמיותר דהל"ל את ה' על הארץ אלא לגז"ש:

ופריך עד כדון כר"ע. הניחא לר"ע דאמר לשונות כפולין לדרשא אתיין אלא לר"י דאמר לשונות כפולים הן דברה תורה כלשון בני אדם ולא אייתר לן דבר לגזירה שוה מנ"ל ברכה לפניה בבה"מ ברכה לאחריה בתורה:

כי הוא יברך הזבח וגו'. לימדך שטעון ברכה לפני אכילה ואומר על הזבח אקב"ו לאכול את הזבח והיכן ציונו והבשר תאכל:

כשהוא שבע. מצוה לברך ולהודות על שבעו:

כשהוא רעב. ובא להפיק רעבונו על ידי מה שברא הקב"ה לא כ"ש שצריך לברך ולהודות לה':

עד כדון מזון. למדת מק"ו שמברך לפניו תורה לאחריה מנ"ל:

אילין שלשה קרויות. היינו שלשה שקורין בתורה למאי אתה מדמה אותן דכיון דמדמינן לר"א ברכת התורה לברכת המזון מי הוו כג' שאכלו כאחת ואחד מברך ומוציא האחרים או דלמא כשלשה שאכלו כ"א בפני עצמו דהא לאו בבת אחת קורין שלשתן וכ"א מברך לעצמו:

והאמצעי אינו מברך כל עיקר. דבברכה הראשונה כבר הוציאו הראשון ובברכה אחרונה האחרון מוציאו:

ה"ג לא למדו ברכת התורה מבה"מ אלא לרבים וכן הוא בברכות וה"פ כיון דלא דלא למדו אלא לרבים א"כ אחד מוציא את האחרים. ופריך אם לרבים למדו א"כ כשלומד בינו לבין עצמו לא יברך כלל:

עשאוהו כשאר כל מצות שבתורה. שצריכין ברכה לפניהן ולאחריהן אלא דלמדו מבה"מ אע"פ שבירך לבדו צריך לברך ברבים כי היכא דאיתא בבה"מ ברכה לעצמה כשאכלו ברבים:

הוה עבר. לפני בית הכנסת. שמע קולן של הקוראים בתורה שאינן מברכין:

קרחות קרחות. שנראין דברי תורה כאלו הן קרוחין בלא ברכה:

קרחות. מלשון בקרחתו או בגבחתו:

שנאמר וידבר משה וגו'. קרא יתירא הוא דהא לעיל מיניה כתיב המועדות כולן:

שיהו קורין בתורה בב' וה'. שלא יהיו ג' ימים בלא תורה:

ובשבת במנחה. משום יושבי חניות שעוסקין בסחורה כל ימות השבוע תיקן בשבילם קריאה יתירה:

הוא התקין טבילה לבעלי קריין. שלא יקראו בתורה עד שיטבלו:

שיהו ב"ד יושבין בעיירות בב' וה'. דשכיחי התם דאתי למיקרי בסיפרא:

הרוכלין. מוכרי בשמים לנשים להתקשט בהם מפני כבודן שלבנות ישראל שיהו תכשיטי נשים מצויין להן ולא יתגנו על בעליהן:

מפני כבוד השבת. שיהו בגדיהם לבנים לשבת:

שהוא מכניס אהבה. מתוך שמשמח הלב ומוציא תאוה להזדקק לאשתו ומצות עונה בלילי שבת:

בבית הכסא. משום יחוד שלא ילך אדם לשם ואם לא ישמע שם קול אדם אחר ילך ויתיחד שם ותנן לא יתיחד אדם עם שתי נשים ובבה"כ שבשדה קמיירי שכן היה דרך ב"כ שלהם להיות בשדה חוץ לעיר והכל ניפנין לשם:

בסינר. דוגמת מכנסים קטנים:

קוף אפ"א בלע"ז:

חופפת וסורקת. שתחוף ראשה בנתר ובמסרק:

חופף. כמו מגרד:

קודם טהרתה שלשה ימים. כלומר בתוך ג' ימים לטהרתה תחוף עצמה ולא ירחיקה יותר מדאי והעושות סמוך לטבילתן הרי אלו משובחין:

כדי לשבת וכו'. שלפעמים ב' י"ט של גליות לפני שבת וחפיפתה צריכה להיות בערב יום טוב:

והוא שהגיע זמנה לטבול בינתיים. בלילי יום טוב או בליל שבת אבל אם זמן טבילתן בליל מוצאי שבת תחוף בלילה שאם תחוף בעי"ט תהיה חפיפתה רחוק מטבילתה יותר מג' ימים:

ואפילו הגיע זמנה לטבול בסוף. דהיינו בליל מוצאי שבת מוטב להרחיק חפיפה מטבילה שלשה ימים משתחוף בלילה:

והוה ר"ז מסתכל ביה. מה איסורא איכא כשתחוף בלילה:

אני אומר שמא מעיינה רחוק. בית הטבילה רחוק מן העיר:

והיא מתעצלת. לחפוף כראוי שהיא מהומה לביתה ואינה טהורה לפיכך הצריכו לחפוף מעי"ט כי היכא דחייבו חכמים לחפוף ביום ולטבול בלילה אע"ג דטפי עדיף למיסמך חפיפה לטביל' אלא מתוך שמהומ' לביתה אימר לא חייפי שפיר ה"נ כן:

תוכן העניינים

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי מגילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה