קרבן העדה על תלמוד ירושלמי מגילה· רבי דוד פרנקל
פרק ג · הלכה א
מתני' רחובה של עיר. יש בה קדושה כדמפרש בגמ' ספרים. נביאים וכתובים:
לא יקחו ספרים. דמעלין בקדש ולא מורידין:
וכן במותריהן. מכרו ספרים ולקחו במקצת הדמים תורה לא יקחו מן המותר דבר שקדושתו פחות:
גמ' דר' מנחם בר' יוסה היא. מתניתין:
שכן מוציאין ס"ת. בתענית ציבור ברחוב וקורין בה כדתנן פ"ג דתענית:
ברם כרבנן. אבל רבנן פליגי עליה ואמרי שעשו לרחוב כמקום שמתפלל בו באקראי שאין קדושה בכל החדר אלא מרחיק ממתפלל ד' אמות ומטיל מים א"כ הרחוב נמי אין מתפללין בה אלא באקראי ואין בה קדושה:
לא יטיל מים עד שיהלך ד"א. שכל ד"א תפלתו סדורה בפיו ורחושי מרחשון שפותיה:
וכן המטיל מים וכו'. משום נצוצות שלא יטנפו בגדיו בניצוצות היוצאין מאמתו:
לא סוף דבר. לאו דוק' שיהלך ממש ד"א אלא אפי' שהה כדי הילוך ר"א סגי:
אם אומר וכו'. דאס"ד דבעינן שיהלך ד"א דוקא מטעם דאסור להתפלל בתוך ד"א של מקום שכבר נהג בו מנהג בזיון א"כ בכל הרחוב הא אסור דשמא גם שם הטיל אדם אחר אלא ודאי כיון שהן נבלעין שרי א"כ ה"נ כן כיון ששהה שעור ד' אמות כבר נבלעו:
ביישנאי. אנשי עיר ששמה ביישן:
ולבנות בבה"כ אחרת. דודאי שלא לבנותו כלל אסור לסתור משום פשיעות שמא לא יבנה בה"כ אחרת אבל הכא שסותר ע"מ לבנות בה"כ אחרת מיד מהו:
אלא מפני עגמת נפש. כדי שיזכרו ימי בנינה ואת שהיו רגילין להתאסף שם וישתדלו לבנות באותו מקום עצמו וכדאמר רבי אימי בסמוך משום חורבן אותו מקום:
מוגדלאיי. אנשי מוגדל:
מהו ליקח אבנים. מבית הכנסת שבעיר זו לבנות בית הכנסת בעיר אחרת:
אפי' ממזרחה למערבה. באותו חצר אלא שמרחיק ממקום שעמד בראשונה אסור שכבר נתקדש המקום ההוא לבה"כ:
מילתיה דריב"ל. מדברי ריב"ל דבסמוך שמעי' דשרי מדקרי לבית המדרש גדול לגבי בה"כ ש"מ דקדושתיה דבה"מ יתירא ומותר ליקח בה"מ בדמי בה"כ:
זה פלטין של צדקיהו. פשטיה דקרא הכי הוא אלא דלא נימא דבית הגדול הוא אחת מאלה:
אלו ת"פ ב"כ וכו'. דליכא למימר בתי ירושלים כמשמעו דא"כ הל"ל וכל העיר שרף באש:
ת"פ ב"כ היו בירושלים. כמנין מלאת"י ואחת יתירה היינו בית המקדש:
וכולהם עלה אספסיינוס. והחריבן אע"ג דהאי קרא בנבוזראדן כתיב בחרבן מקדש ראשון דודאי כאשר היה בשנייה כך היה בראשונה אלא שחרבן אחרון קשה לה' הזכירו:
ששם היו מתנין גדולותיו של הקב"ה. והן נפלאותיו כדכתיב גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך:
את הגדולות. קרי לנפלאות שעשה אלישע גדולות:
הדא דאת אמר. הא דתנן במתני' דיכולין למכור בה"כ דוקא בבה"כ של יחיד אבל בבה"כ של רבים אסור שאני אומר אחד מסוף העולם יש לו חלק בו ואין בני העיר יכולין למכור חלקו:
ומשני אלכסנדריי' עשו. בה"כ שלהן משל עצמן וה"ל בה"כ של יחיד:
בנייה לשם חצר. לדור בו ואח"כ הקדישה לבה"כ מהו שתהא קדושה בקדוש' בה"כ:
נשמעינ' מן הדא. כמו תא שמע מהא דתנן בפ"ט דנדרים:
הדא אמרה. מדקאמר ונעשה בה"כ ש"מ שאין שמו הראשון עליו והוא קדוש בקדושת בה"כ:
אימתי קדשה. אם בנא' לשם חצר מתחל':
מיד. כשהקדישה:
אלו שעשאן וכו'. מטפחת ותיבה שעשאן לשם חולין והקדישן מיקדשו או לא:
ומשני כמה דאת אמר. התם בבה"כ בניי' וכו' ה"ט בכל תשמישי קדושה אם עשאן מתחלה לשם תולין ונשתמש בהן הדיוט אפ"ה אם הקדישה קדוש אח"כ:
כלי שרת. הנעשין לגבוה מאימתי הן קדושין:
מיד. אפילו אם תמצי לומר דבעלמא הזמנה לאו מילתא היא גבי הקדש גבוה שאני דאיכא הזמנ' בפה כקדשי מזבח וקדשי בדק הבית:
או בשעת תשמיש. בשעה שנותנין בהן דברים קדושי':
ה"ג כאחד הן קדושין ומתקדשין. וה"פ בתמי' וכי איפש' שיתקדש ומקדש:
ניחא של משה וכו'. בשלמא של משה לא קשיא שהם נמשחו בשמן המשחה ומשיחתן מקדשתן כדכתיב וימשחם ויקדש אותם:
ברם של שלמה. אלא בכלים שעשה שלמה קשי' וכי כאחת הן קדושין ומתקדשין ומשני בכניסתן לארץ היו נותנין מתוך של משה לכלי של שלמה ובזה נתקדשו שמה שניתן לתוכו כבר נתקדש בתוך כלי של משה:
ופריך לא הי' שם של משה. כגון בעלייתן מן הגולה וכי כאחד הן קדושין ומתקדשין א"נ ה"ק ואם א"א שלא היה שם של משה אין לבטל בשביל כך עבוד' המזבח והראשון נראה:
ומשני בעלייתן מן הגולה. היו נותנין מתוך של שלמה לתוך כלים החדשים והן מתקדשין. ופריך לא היה שם של שלמה ע"כ לומר כאחת הן קדושין ומתקדשין:
אסורי' בהנאה. דגמר שם שם מעגלה ערופה דבמת כתיב ותמת שם מרים ובעגלה ערופה כתיב וערפו שם העגלה מה ע"ע בהזמנה אסורה בהנאה אף במת הזמנה מילתא היא:
לשם חי. לכשימות יקבר בו:
ולשם מת. שכבר מת:
לפני מת. מיטתו של מת:
מפני צערו. רוצה לאסור על עצמו ממונו:
אסור בהניי'. דמת תופס ד' אמות ונחשב כאלו הוא על המת עצמו:
ספסלה. הוא הספסל שלפני הארון:
וקלטירה. היא הבימה של עץ שקורין עליה א"נ הארגז שגם הארון מונח בו:
כבה"כ. כקדושת בה"כ:
כילה. הוא הפרכת שלפני הארון קדושתו כארון:
ה"ג ר"א יהיב גלימיה. תחת אותה כילה דסובר תשמיש דתשמיש היא שהיא תשמיש לארון ומותר להשתמש בהן חול:
בימה. שמניחין עליה ס"ת כשקורין כמנהגינו:
ולוווחין. לוחות שכתבן עליהן להתלמד:
אינגילין. כלונסאות שתולין עליהן הפרכת שלפני הארון אין בהן קדושת ארון אבל יש בהן קדושת בה"כ:
לגוולנה. שם מקום:
חמתון. ראה אותן נותנין הכלי שאורגין בו הנקרא כושא לתוך הארון ול"נ שהוא הכלי שמראין בו בס"ת וגי' הרא"ש מכושא:
לכך התנה עליו מתחלה. וכיון דלב ב"ד מתנה עליו שרי להשתמש בו תשמיש חול:
ר' יונה. עשה ליה ארון להניח בו ספרים והיה חלוק באמצעיתו והתנה שיהא החלק העליון מהמגדל לספרים וחלק התחתון לשום בו בגדים:
אפילו מטפחת. של ס"ת וחומשין שקדושתן חמורה שאין כורכין בהן נביאים כדבסמוך אפ"ה מותר למכרן ליקח בהם נביאים וכתובים:
חומשין. ס"ת שאין בה אלא חומש אחד:
תורה וחומשין ערק תנייה מיניה. ברח התנא ממנו דלא פירש אם מותר להניח חומשין ע"ג תורה או לא דמדיוקא דרישא משמע דאסור ומדיוקא דסיפא משמע דשרי:
כאחת. בכרך אחד אע"ג שא"א שלא יתן נביאים וכתובים ע"ג תורה אפ"ה כיון שהן בכרך אחד שרי:
תורה וחומשין קדושה אחת הן. אפ"ה אין עושין תורה חומשין דאסור לחלק ס"ת שלימה לחלקים משום בזיון תורה כדאמרינן לעיל בפ"ק:
הדא אמרה. זאת אומרת דאם עבר ועשה מתורה חומשין דבקדושת ס"ת קיימין שהרי צריך לחברן אח"כ:
אין קורין בה ברבים קס"ד דמדינא אסור לקרות בה ברבים:
בבראשית. אם כתובה עד מעשה המבול שהוא ענין בפני עצמו שעד המבול הוא מעשה בראשית:
עד ויהי ביום השמיני. דעד שם עיקר מעשה הקרבנות:
בוידבר. היינו ספר במדבר עד ויהי בנסוע דמשם ואילך ספר בפני עצמו:
מותר לקרות בו ברבים. כ"ש דמחומש מלא קורין בו ברבים:
ומשני הדא ארסקינס. השר הזה כלומר ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן דאמר אין קורין בחומשין ברבים לאו מדינא קאמר אלא אוקיר אורייתא הוא לכבוד תורה הוא דעבד הכי כדי שישימו הציבור על לבם ויקנו ס"ת שלימה כי הא דצנבראי וכו':
דצנבראי. אנשי עיר ששמה צנבר:
ה"ג מה לקרות בספר חסר ברבים:
לא דאסור. מן הדין אלא בשביל שהיה נפשם עגומה על ביטול קריאת התורה ברבים ויקנו להן ס"ת אחרת שלימה:
ממה שגבו גבאי צדקה והותירו. כלומר חוץ ממה שגבו גבאי צדקה והותירו מותר לעשות בו מה שירצה ומייתי ראיה מהא דר' חייא:
לחמץ. שם מקום:
ויהבו ליה. פרוטות לצדקה לחלקם ליתומים ולאלמנות:
נפק. וחלקן לחכמים עניים לתלמוד תורה:
מהו שיהא צריך להפריש תחתיהן. ממון אחר הואיל ושינה מדעת הנודר או דלמא הגבאי מותר לשנותו ואין צריך להפריש תחתיהן דמעיקרא אדעתא דהכי יהבו ליה אם ימצא מצוה גדולה שיקח המעות לצרכה:
כל המצות. כל הצדקות בין נדר בין נדבה עד שלא באה ליד גבאי מותר לשנותה ולאחר זמן ישלם: