אור ברסלב

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי מגילה· רבי דוד פרנקל

פרק א · הלכה יב

הלכה יא

מתני' בכל הרואה. בכל מקום שיכולים לראות משם את שילה:

יש אחריה היתר. כשחרבה שילה הותרו הבמות:

גמ' שמע לה מן הדא. דקדושת אהל מועד ושילה יש אחריהן היתר:

אז יבנה יהושע וגו'. וזה היה בבואם לארץ:

ויקח שמואל וגו'. ובזמן שמואל כבר חרב שילה והיתה הבמה גדולה בנוב:

הוא ועורו. הקריב מיתורא דכליל קדריש:

ומחוסר זמן. מדכתיב טלה חלב ללמד שהיה יונק עדיין ומחוסר זמן היה:

ולוי היה. שמואל ולא הקריבו כהן אלא ודאי דבבמה הקריבו ואין מחוסר זמן ולא כיהון בבמה:

אין מן הדא. מהכא ליכא למשמע כלום דדלמא ע"פ הדיבור נעשה דפרו של גדעון יוכיח:

אבנים פסולות. דכתיב והרסת את מזבח הבעל וגו' ובנית מזבח וגו' משמע דמאבני מזבח הבעל בנה מזבח ה':

ועצי אשירה. דכתיב והעלית עולה בעצי אשרה אשר תכרת:

ומוקצה ונעבד. דכתיב קח את פר השור אשר לאביך ופר השני שבע שנים ובתר הכי כתיב ולקחת את פר השני והעלית עולה א"כ מאי קח את פר השור אשר לאביך אלא לומר שאביו עבדו ואחרים הקצו אותו לבעל ולכך קראו פר השני ששני דברים נעשו בו ולילה דכתיב ויעש לילה:

ואיסור במה. דה"ל שחוטי חוץ:

מאן וכו'. מי שרוצה ללמוד בטוב יש ללמדו מההיא דר"ש ב"נ וכדמסיק:

ויבן שם מזבח לה'. ואיך בנה מזבח ברמה אלא דבמות מותרות לאחר שחרבה שילה ומייתי ראיה שהקריב עליו:

שקא ושופא. וקרי לשופא עליה דעילויה דשוק קאי:

שופי. כף הירך הסובב עצם הקולית:

שקא ואליה. וקרי ליה עליה דהשוק סמוך לאליה שהאליה מלמעלה ונסמך על השוק ושוק היא עצם של צומת הגידין הממוצע בין קולית לארכובה ואיברים התחתונים סומכין את העליונים:

חזה ושוק. וקרי לחזה עליה שמניחו על השוק של שלמים בשעת התנופה ואע"ג דזבח הוה ואיך הורמו לשאול לכך קאמר דרבי לעזר לטעמי' דחזה ושוק של במה קטנה לישראל והאי במה קטנה הוא דהוה כדלעיל:

ולבעלים בבמה קטנה. דכתיב בהו תנופה לה':

עור העולה וכו' ולבעלים בבמה קטנה. דכתיב והכהן המקריב את עולת איש עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה וכיון דזרות שריא בבמה אין לכהן בעורה:

תרומה תודה. היינו תרומת לחמי תודה דכתיב בהו תנופה לה':

הגישו אלי איש שורו וגו'. וכתיב בתריה ויגשו כל העם איש שורו בידו הלילה וישחטו שם:

וכתיב. ברישא ויגידו הנה העם חוטאים לאכול על הדם ויאמר גולי אלי אבן היום משמע דביום שרי והלילה אסור:

הא כיצד. לקיים שני המקראות:

והיום למוקדשים. ואע"ג דבמה קטנה היה פסול בלילה:

ויטש משכן שילה. מסיפא פריך דכתיב אהל שכן באדם משמע שלא היה שם אלא אהל בלבד:

ותביאהו בית ה'. משמע שהיה בית והיא היתה מנוחה דכתיב כי לא באתם עד עתה אל הנחלה ואל המנוחה מנוחה קאי על שילה כיון דהוה בנין קבוע:

ובלבד י' טפחים כבנין הבית. לא היה הבנין מלמטה יותר מי' טפחים:

ופריך והא כשם שהיה אהל מועד נטוי וכו'. א"כ שהיריעות היו נטוים ולא היו משופעים א"כ לא היה גבהו של הבית יותר מי"ט וזה אי אפשר לומר שהרי מזבח העולה גובהו שלש אמות והוא היה בתוך משכן שילה:

קרסיו קרשיו וכו'. כלומר כל הקרשים של אהל מועד היו עומדים על הי' טפחים של בנין נמצא שהיא גבוה מאהל מועד י' טפחי':

והיו הקרסי' וכו'. פי' ותדע שהיו הקרשי' שם שהרי היו הקרסים נראין בתוך משכן שילה ככוכבים ברקיע ואי לא היה גובהו אלא י' טפחים היה צריך לכפול היריעות ולא היו הכוכבים נראין מתוכו:

שכל חופות. כ"מ שהיתה השכינה חופפת דהיינו שילה ונוב וגבעון ובית העולמים:

וימאס באהל יוסף. אמשכן שילה קאי משמע דהיה בחלקו של יוסף:

ומשני ויבחר בשבט יהודה. וקשיא וכי בשבט יהודה בחר הלא בבנימין נמי בחר שנא' חופף עליו כל היום אלא ודאי דבנימין לא קחשיב כיון דאף בשילה היה בחלקו של בנימין א"כ ילפינן בחירה בחירה מה כאן בנימין בכלל אף כאן בנימין בכלל:

קדשים המרצין. לשוכן בסנה:

כראש תור. שם עדי אשר ישימו הנשים באזניהם ותבניתו משולש כזה :

איסכופיא דשילה. דאגה וצער דשילה דהיינו בנימין שהיה מצער ע"ז שתהא שכינה בחלקו תמיד:

ששרתה שכינה בחלקו של יוסף. בתוך שונאיו של יוסף דהיינו שאר אחיו:

לא צריך השונה. לא צריך תנא דמתני' לפרש קרא דהשמר פן תעלה וגו' להזהיר שלא לאכול בכ"מ אשר תראה דלעולם מותר לאכול בכל הרואה והא דכתיב השמר לך פן תעלה עולותיך בכ"מ אשר תראה לא הזהיר אלא על העלאת כל הקרבנות ועולותיך כמו עלייתך:

מהו הרואה שילה. העיר או צריך לראות העיר והמשכן שבתוכה שצריך שיראה כולו:

כגון הדא בית מעון. שצריך שיעמוד כמו שעומד בית מעון:

אלא שזה מפסיק. שבין בית מעון לשילה יש דבר אחר המפסיק:

וזה אינו מפסיק. ובמקום הראוי לאכול צריך שלא יהיה שום דבר המפסיק:

כל זמן שארון מבפנים. במקום שמקריבין שם כמו באהל מועד ובשילה ובבית העולמים:

יצא. כגון בימי נוב וגבעון שהיה הארון בקרית יערים:

אפי' לשעה. אם לא יצא הארון אלא לפי שעה כמעשה דעלי מהו שיהו הבמות מותרות:

שם שם. אמתני' דזבחים קאי דתנן התם באו לנוב וגבעון קדשים קלים נאכלין בכל ערי ישראל ולא תני מעשר שני משמע דמעשר שני אף בנוב וגבעון אין נאכלין אלא בנוב וגבעון וקאר"י דיליף שם שם מפסח דבמעשר שני כתיב המקום אשר יבחר לשכן שמו שם ובפסח כתיב במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מה פסח אסור בבמה קטנה אף מעשר שני אסור בבמה קטנה:

מעתה אם אין ארון אין פסח. דבארון כתיב ושמת שם את הארון ונימא אם אין שם ארון אין פסח ולא יקריב פסח בנוב וגבעון:

אזכרה אזכרה. לאו דוקא אזכרה אלא נאמר כאן בפסח למען תזכור את יום צאתך ממצרים ונאמר במעשר שני למען תלמד ליראה וגו':

ניחא כר"י. דאמר אפילו חובות יחיד קריבין בבמה גדולה הלכך גם מעשר שני נאכל שם:

חטאת פסח. כלומר חטאת ופסח:

כר"ש. אלא לר"ש דאמר דאפילו הציבור אינו מקריב בבמה גדולה אלא חובות הקבוע להן זמן וכ"ש יחיד א"כ מ"ש אינו נאכל בנוב וגבעון דאיתקש למעשר בהמה דכתיב עשר תעשר בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה:

ומשני סבר ר"ש משנקבע מעשר שני. לאכול בשילה שוב לא פסק אפילו בנוב וגבעון:

ובפסח. לענין חובת מצה בלילה הראשונה דכתיב בערב תאכלו מצות. תאכלו מצות ריבה דהאי קרא מיותר:

בביכורים. כגון כהן שהביאו לו חיטין ביכורים בירושלים:

שאינן נאכלין בכל מושב. שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ואמר מר ותרומת ידך אלו ביכורים:

התיבון הרי מעשר שני. בירושלים שאינו יכול לחללו לאכלו בחוץ דמשקלטו המחיצות שוב אינו נפדה ואינו נאכל בכל מושב ואפ"ה אמרינן לעיל שיוצאין בו:

ומשני ראוי הוא להפדות. אם נטמא ל"א ממעשר שני בגבולין פריך שצריך להביאו לירושלים ומשני כיון שיש לו פדיון נאכל בכל מושב קרינן ביה ומירושלים לא קשיא ליה דסובר מחיצה לקלוט דרבנן:

ה"ג ר' בון בר חייא בעי הלקוח בכסף מ"ש שניטמא לר' יהודה מהו דתניא לקוח בכסף מעשר שנטמא יפדה רי"א יקבר. וכ"ה בפסחים וה"פ יקבר הואיל וגמר מצותו וקנה פירות ממעות מעשר שני שוב לא יפדה. מהו שיוצאין בו אם עבר ופדאו ואכלו מי אמרינן הואיל ודינו דיקבר ואיכו ראוי להפדות אין יוצאין בו או דלמא הואיל ומ"ש גופיה דאתי האי מחמתיה יוצאין במצה דידיה הואיל וראוי להאכל בכל מושבות ע"י פדיון כ"ש האי דקיל מיניה והא דלית ליה היתר לאו משום חומרא דידיה אלא משום דקיל הוא ולא אלים למתפס פדיוניה:

ופשיט הואיל ואינו וכו'. אין יוצאין בו דהא מ"מ עכשיו אינו ראוי לאכול בכל מושבות:

הואיל ואינה ראויה להפדות וכו'. דהא אם נטמאת החלה טעונה שריפה ואין לה פדיון ובעודה טהורה כיון שנכנסה לירושלים אין פודין אותה הלכך אין יוצאין בה או דלמא אמרי' הואיל ואלו לא קרא עליה שם ואיטמי אית לה היתר במושבות ונפיק בה השתא נמי נפיק בה דלא פקע תורת מצה מינה משום קריאת שם חלה דהא חלה בעלמא לא נפקא מכלל מצה כדתנן והכהנים בחלה:

יצאו חלת לחם תודה ורקיקי נזיר שאין נאכלין כל שבעה. דלאחר יום ולילה הוא נותר כדכתיב ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל והיכא דלא נשחט עליהן הזבח אע"ג דעכשיו יש לה היתר לשבעה מיהו כי עבדה לאו לשם מצה הראויה לשבעה איתכוין אלא שתפסול ליום ולילה עבדה ואנן בעינן שימור לשם מצה הנאכל' כל שבעה הלכך אפי' עבדה לשם מצה ולשם תודה לא נפיק בה:

ממה שנאכלות חלות תודה וכו' בכל ערי ישראל. והיינו כשהיה המשכן בשנוב וגבעון והיו הבמות מותרות בכל ערי ישראל וקרבו שם קרבנות תודה ונזירות ואכל שם החלות:

לא צריך השונה. כלומר לפיכך לא יכול התנא למעט שאין יוצאין בחלות תודה מדכתיב בכל מושבותיכם דאף אלו נאכלו בכל מושבות לכן יליף ליה מדכתיב שבעה ימים והני אינן נעשים לשבעה:

זאה אומרת וכו'. כלומר לאו כולי עלמא הכי סברי אלא מברייתא זו שמעינן שחלות תודה נאכלו בכל ערי ישראל:

ופריך ניחא חלות תודה. שהן נאכלין בכל ערי ישראל בשעת היתר הבמות אלא רקיקי נזיר מי קרבו בבמות:

לא כן אר"י לית כאן נזירות וכו'. קאי אהא דתניא המנחות והנזירות קרבין בבמות יחיד דברי ר"מ ואר"י סמי מכאן נזירות דאינן קריבות בבמות יחיד דחובה נינהו וקשי' הכא נמי לענין מצה שאין יוצאין בהן אין צריכין למילף מדכתיב ז' ימים אלא מדכתיב מושבות והני אינן נאכלין בכל מושבות:

תיפתר. תפרש בהנך רקיקי נזיר שקרבה חטאתו של נזירתו בשילה ולא הספיק להקריב עולתו ושלמיו עד שחרבה שילה והקריבן בנוב וגבעון ועליהן הקריב רקיקי נזירתו ועולה ושלמים נידר ונידב הן וקריבין בבמה דנזיר חייב להקריב ג' בהמות חטאת ועולה ושלמים כדתנן פ"ו דנזיר ורקיקי נזיר אינן קריבין אלא עם השלמים:

שלמי חגיגה. שהן קרבן חובה הבאים בבמה כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה א"כ ה"ה שלמי נזיר דחובה נינהו אינן קריבין בבמה והדרא קושיא לדוכתא תיפוק ליה ממושבות דא"א להקריב שלמיו של נזיר בבמה:

אלא כר"י. אם תרצה לקיים תירוצו של ר' בון צריכין לומר דברייתא כר"י ולא כרבנן:

אין חטאת ופסח ליחיד בבמה קטנה. אבל שאר כל הקרבנות אפי' חובה קריבי בבמת יחיד:

ומשני לא אתיא אלא כר"ש. לעולם לא קרבי חובת יחיד בבמה והא דמקריבין עולה ושלמים של נזירות אתיא כרבי שמעון:

דר"ש אמר מכיון שנזרק. על הנזיר א' מן הדמים מן הג' קרבנות הותר לשתות ביין ולהטמא למתים והני לאו כקרבנות חובה נינהו ומותרין להקריבן בבמה:

כי לא באתם עד עתה אל המנוחה. זו שילה דנחלה זו ירושלים כדכתיב העיט צבוע נחלתי לי דקאי ודאי על ירושלים:

נחלה זו שילה. דקרא זאת מנוחתי ודאי אירושלים קאי ומצינו לשון נחלה גם בשילה:

לאחד שעשה לו חבילה וכו'. כלומר אע"ג דאף ירושלים נחרבה מ"מ לענין זה מיקרי בנין עדי עד שאין אחריה מנוחה אחרת שהבמות אסורות ולא נבחר מקום אחר להקרבה משל לאדם שלקט חביל' של עצים אומרים שהוא נח בה אע"ג שעדיין צריך ליתן החבילה על כתפו ולהביאה לביתו מ"מ כיון שנח מלקיטה מנוחה קרי לה:

באהל מועד נאסרו הבמות. שנאמר ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכו' ונכרתה:

הא בינתים מותר. בין טבריא לציפורין מותר לשתות:

כך באהל מועד. וגם לענין זה מיקרי ירושלים מנוחת עדי עד שבו היתה רוב המנוחה ונתרבה המנוחה מאשר היה בראשונה:

עשו ארבעים חסר אחת. דבשנייה הוקם המשכן דכתיב ויהי בשנה השנית:

שבע שכיבשו. דקאמר כלב בשנה שנייה בהיותם במדבר בן ארבעים שנה אנכי היום ונתעכבו אחר כך במדבר שלשים ושמונה שנה נמצא כשעברו ישראל את הירדן היה כלב בן שבעים ושמונה שנה ובשעת חלוקת הארץ אמר בן פ"ה שנה אנכי היום הרי שבע שנים נשתהו בכיבוש:

ושבע שחילקו. סברא בעלמא מדשבע כיבשו שבע חילקו:

בשילה וכו'. דאלו שנים נשתיירו שלא נמנו לשאר במות גדולות דהיינו גלגל נוב וגבעון:

שלש עשרה בנוב. דתניא כשמת עלי חרבה שילה ובאו לנוב וכשמת שמואל הרמתי חרבה נוב ובאו לגבעון שמואל מלך אחר מיתת עלי עשרה שנים לעצמו ושנה אחת מלך עם שאול ושתי שנים מלך שאול הרי י"ג שנה. וארבעים וארבעה בגבעון. דמ' שנה מלך דוד וד' שנים שמלך שלמה לפני בנין הבית:

הדרן עלך פרק מגילה נקראת

תוכן העניינים

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי מגילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה