קרבן העדה על תלמוד ירושלמי מגילה· רבי דוד פרנקל
פרק א · הלכה א
מתני' מגילה נקראת באחד עשר בשנים עשר וכו'. פעמים בזה ופעמים בזה כדמפרש ואזיל:
מימות יהושע בן נון קורין בט"ו. דכתיב על כן היהודים הפרזים עושים יום י"ד ומדפרזים בי"ד מוקפין בט"ו והא דקבעי מימות יהושע מפרש בגמרא:
אלא שהכפרים מקדימין. כלומר מאחר שמוקפין קורין בט"ו ופרזים בי"ד הכל בכלל והיכי משכחת תו י"א וי"ב וי"ג לכך קאמר אלא שהכפרים נתנו להם רשות להקדים קריאתן יום ב' בשבת לפני יום י"ד או ה' בשבת שהן יום הכניסה וטעמא שמקדימין מפרש בגמרא:
גמ' ר' אילא. אמר משמיה דר' שמעון בר בא משמיה דר"י:
מה ת"ל בזמניהם. דה"מ למכתב בזמן או בזמנם:
ר' יונה ור"י. כלומר פליגי בה ר"י ור"י:
ליתן להם זמנים אחרים. שיהא לכל א' מהם זמן אחר דסד"א שיהא כל א' עושה שני ימים אלו או אי בעי ליקרו בארבעה עשר או בט"ו קמ"ל שזמנו של פרזים אינו כזמנו של מוקפין וכן בהיפך:
זמנים שקבעו להם חכמים. והן הזמנים דתנן במתני' וה"ק זמנים הרבה תיקנו להם חכמים ואי לאו דמצאו סמך מן המגילה שמותרין להוסיף ולשנות הזמנים י"ד וט"ו לא היה כח ביד ב"ד שלאחריהן לשנותן שאין ב"ד יכול לבטל דברי בית דין חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין:
ופריך או אינו אלא ט"ז וי"ז. באדר ומנ"ל דמרבינן לאקדומיה ולא לאחוריה:
ה"ג ולא יעבר ולא יעברו. וה"פ כתיב ברישא ולא יעבור להיות עושים שני ימים האלה וכתיב בתריה וימי פורים האלה לא יעברו ל"ל הא כבר כתיב ולא יעבור אלא ללמד שאין לאחר הקריאה אחר ב' ימים הכתובים במגילה דהיינו י"ד וט"ו:
לא יעבר ולא יעבר. מיתורא דוי"ו קדריש דלא יעבור איצטרך לגופיה לאזהרה וה"ק לא יעבר ה"מ למכתב וכתיב ולא יעבר לדרשא:
או אינו אלא. אפי' ט' וי' דזמניהם זמנים טובא ומנ"ל דדוקא הני דכתובים במתני' אתי לרבויי:
ימים אין כתיב כאן. לעיל מיניה כתיב י"ד וט"ו ישמחו וכתיב בתריה כימים אשר נחו בהם היהודים וה"ל למכתב ימים אשר נחו דמשמע הם הם ימים אשר נחו מאי כימים לרבות שנים אחרים כדוגמתן:
ופריך או י"ב וי"ג כנגד י"ד וט"ו. ומנ"ל לרבות י"א:
יום מלחמה היה. וליכא לרבויי דכתיב כימים אשר נחו בהם היהודים והוא מוכיח על עצמו שהרי מפורש בקרא שלא היו נחים בי"ג כדכתיב ונקהלו בי"ג לעמוד על נפשם:
ופריך מעתה אל יקראו בי"ג. ואנן תנן במתני' י"ג:
ומשני לפניו ולאחריו קורין. דהיינו בי"א ובי"ב ובי"ד וט"ו:
ובו אין קורין. בתמיה:
ופריך או אינו אלא תשיעי ועשירי. לחודייהו ולא י"א וי"ב דהא לא מסיימי קרא:
ומשני כימים וכו'. טפי אית לן לרבויי ימים הסמוכים:
ופריך אם ימים שהן סמוכין לימים אינן. לרבויי אלא ט"ז וי"ז דאי מרבינן לפניו על כרחך דלרבות י"א וי"ב קאתי די"ג לא נחו בו אם כן אין סמוכין לימים אבל אי מרבינן לאחוריו הן סמוכין ממש:
ומשני לית יכיל. א"א לומר כן:
כל החדש כשר. למפרש וליוצא בשיירא שלא ימצא מגילה בידו בזמנה לקרות את המגילה קודם יציאתו:
ובלבד עד ט"ו. אבל מי שנאנס ולא קרא עד ט"ו לא יקרא אח"כ דכתיב ולא יעבר:
הדא דאת אמר. לא אמרן להקדים מר"ח או מי"א אלא לקריאת המגילה אבל סעודת פורים אין עושין אלא בי"ד לפרזים ובט"ו למוקפין:
ואין מחלקין לעניים. מגבית פורים אלא בי"ד ובט"ו אעפ"י שמגבין אותו ביום קריאה:
ופריך ויהיו אלו לקריאה. י"ד וט"ו לקריאה דוקא ואלו זמנים הנוספים מדרשא כשירים לסעודה דוקא ומנ"ל למידרש בהיפך. ל"א ה"ק ונרבי לזמנים אלו דמרבינן מקרא בין לסעודה בין לקריאה:
והימים האלה נזכרים ונעשים. דכתיב זכירה תחלה ואח"כ עשייה א"כ אי אפשר להקדים הסעודה ולל"ב ה"ק כתיב והימים האלה נזכרים ונעשים ולעיל מיניה כתיב להיות עושים את שני ימים האלה משמע דשני ימים האלה הם כשירים לזכירה אבל שאר ימים אינן כשירים אלא לסעודה דהיינו העשייה כדמוכח מדכתיב נזכרים ונעשים:
זאת אומרת. מדדריש דבעינן נזכרים תחלה ואח"כ נעשים ש"מ שניתנה להדרש א"נ ה"ק הא דאמרינן דמגילת אסתר ניתנה להדרש בגז"ש והיקש מנ"ל:
נאמר כאן. במגילה אמת:
ונאמר להלן. בתורה אמת קנה וגו':
כאמיתה של תורה. כס"ת עצמה:
מה זו. תורה צריכה שירטוט שאסור לכתוב בלא שירטוט:
מגילה שמסר שמואל לדוד. שהיה כתוב בה תבנית בית המקדש שמסרה הקב"ה למשה וממשה ליהושע ויהושע לזקנים ומזקנים לשמואל ושמואל מסרה לדוד וכשמסרה דוד לשלמה בנו א"ל הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל:
זו המסורת. מלא וחסר קרי וכתיב דאלת"ה למה מסרה בכתב ולא בע"פ:
זו רוח הקדש. שיש בה דברים מסותרים ע"פ הסוד:
עלי השכיל. דלהשכיל משמע להבין דבר מתוך דבר וש"מ שניתנה להידרש:
ולמה. לית אנן דורשין מהאי קרא ותבנית וגו' דכתיב מקמיה קרא דהכל בכתב וגו' שהיתה ברוה"ק וגם שם מפורש ברוח:
אמר ר' מנא. מהא ליכא למשמע דאיכא למימר מהו ברוח ברוח פיו שפירש לו דוד בע"פ מה שמסר לו בכתב ולא ברוה"ק לכך איצטריך מיד ה':
חלקו כבוד לא"י. לכך אמרו מימות יב"ן ולא אמרו מימות אחשורוש דהא כל עיקר שחלקו המצוה לשני ימים היינו משום דמוקפין דמיין לשושן א"כ כי שושן ה"ל לתקן מוקף חומה מימות אחשורוש אלא כדי לחלוק כבוד לא"י שהיתה חריבה באותן הימים שלא היו עיירות הרבה בא"י שהיו להן אז חומה והיה גנאי בדבר שתהא נידונת כפרזים:
ופריך ויקראו הכל בט"ו. בין אותן שמוקפין חומה מימות יהושע בין אותן שמוקפין מימות אחשורוש:
מה ישיבה שנאמר להלן. במלכים ובני ישראל היושבים בערי יהודה:
אף ישיבה שנאמר כאן. במגילה על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות מימות יהושע ומדפרזים מימות יהושע נקראים פרזים ש"מ דאף מוקפין שיהיו מוקפין מימות יהושע:
ופריך ויקראו הכל בי"ד. חוץ מאותן שמוקפין מימות יהושע ויש להם חומה עכשיו:
ונאמר להלן. בביאת הארץ בימי משה ויהושע לבד מערי הפרזי:
אף פרזות שנא' כאן. במעשה המן כפרזי דיהושע קאמר ואע"ג דלאחר כן נעשה מוקף הוי פרוז לענין מגילה הרי דלא תליא אלא במוקף חומה בימות יהושע:
מימות אחשורוש. דומיא דשושן מה שושן שמוקפת חומה מימות אחשורוש קורין בט"ו אף כל שמוקפות מימות אחשורוש קורין בט"ו:
וכי מה ענין שושן הבירה לכאן. ה"ג בתוספת' כרכין המוקפין חומה מימות יב"ן קורין בט"ו ריב"ק אומר מימות אחשורוש אמר ריב"י היכן מצינו לשושן הבירה שמוקפת חומה מימות יב"ן אלא משפחה ומשפחה מדינה ומדינה עיר ועיר הסמוכין לכרך והנראין עמו הרי הן כיוצא בו והשתא ה"ק ריב"י לרבנן מה ענין שושן הבירה לכאן למה יקראו בט"ו ומשושן הבירה את למד לכל המוקפין שיקראו בט"ו מעתה בשושן אל יקראו בט"ו ובשאר מוקפין יקראו בט"ו דליכא למימר דאף בשושן יקראו בט"ו אע"ג דאינו מוקף מימות יב"ן דהא לא רמיז שושן בקרא שיקראו בט"ו אלא על כן היהודים הפרזים וכו' כתיב:
ופריך הא תלתא תניין. הרי ג' מחלוקות בדבר ת"ק סבר מימות יב"ן בעינן:
תנייא אחרייא. והיינו ריב"ק סובר מימות אחשורוש. תנייא אחריי' היינו ריב"י סובר עיר מ"מ כל שהיא מוקפת עכשיו קורין בט"ו:
ומשני נמצאתה אומר. אפשר לומר דאינן אלא תרי תנאי וריב"ק וריב"י תרווייהו סברי מימות אחשורוש אלא שריב"ק סובר דילפינן מדדמי' לשושן וריב"י סובר כל שהיתה מוקפת חומה לא היו בחשש סכנה כל כך לפיכך הן חלוקים מערי הפרזות:
ותני כן. ותנ"ה דטעמא דריב"י משום דערי חומה לא היו בסכנה מדתני בסוף דבריו דהסמוך לכרך ונראה עמו נידון ככרך וקשיא מ"ט הא גבי בתי ערי חומה כדמסיק הש"ס בסמוך אלא ודאי כיון שסמוכים כל כך לערי חומה לא היו בסכנה ונידונין כיוצא בהן ויותר היה נ"ל דה"ג תני הסמוך לכרך וכו' ומילתא באנפי נפשה היא:
לא אמר אלא כגון. הדא חמתה לסימן בעלמא אבל לדינא לא הוה צריך דהא חמתה עצמה היתה מוקפת חומה מימות יב"ן:
מן הדא. מקרא זה מוכח דחמתה מוקפת חומה מימות יב"ן:
הצידים. היינו העיר ששמה עכשיו כפר חיטייא וכן כלם מפרש שמותם אשר להן עכשיו בימי האמוראים:
והכתיב והערבה וגו'. וזה מגבול ארץ סיחון וכינרת היה מגבול ארץ נפתלי שבארץ ישראל:
מעתה. צריכין לומר ששני גינוסריות היו וזה לא שמענו:
ומשני או לא היו אלא ב'. כרכים גדולים וגשר ביניהם ויכולים לילך מזה לזה כמו בית ירח וצינברי שהן עשויין כך והן מגדלות לכינרים:
אבטוניות כרך. א' חלוק לשני' וג' חלקי':
וחרב הכרך ונעש' של עכו"ם. מהו שיהו הסמוכין לו קורין בי"ד או בט"ו:
ומשני איתא חמי. בוא וראה בו אינן קורין כלל ובחוצה לו יקראו בט"ו בתמיה אלא ודאי שהסמוך לו נגררו בתר רובא דעלמא וקורין בי"ד:
חזקיה קרי. בטבריא בי"ד ובט"ו דהוא חשש להא דתני רשב"י:
ופרט לטברי' וכו'. מסיפא דקרא קדריש דכתיב גבי בתי חצירים אשר אין להם חומה סביב וסובר רשב"י דבבתי ערי חומה בעינן שתהא החומה סביב פרט לטבריה שהיה לחומה לה מצד א' סובר חזקיה ה"ה במגילה בעינן שתהא החומה מכל צד או דילמא כרבנן סבירא לן ואפי' לענין בתי ערי חומה אף טבריא דינה כעיר חומה:
ר"י קרי. מגילה בבית הכנסת דכופרא בט"ו ואמר זו היא עיקר טבריא הראשונה שהיתה מימות יב"ן ולא חשש להא דרשב"י לקרותה בי"ד דסובר דהקילו בקריאת המגילה דאע"ג דלענין בתי ערי החומה אינה כעיר חומה לענין מגילה בכלל מוקפין היא דלענין מיגני' קפיד קרא טבריא מיגני' היא מאויבי':
דתנינן תמן בערכין. כל שהוא לפנים מן החומה הרי הוא כבתי ערי חומה אבל מה שהוא חוץ לחומה נידון כערי החצרים חוץ מן השדות שהן בתוך החומה:
ותני כן. ואפ"ה תניא גבי מגילה דכל הסמוך לכרך והנראה עמו הרי הוא ככרך א"כ ע"כ לומר שהקילו בקריאתה:
כי ראו בארון ה' ויך בעם שבעים איש וחמישי' אלף איש. ואלו שמתו מאנשי בית שמש היו מן הדרים בצד א' מן העיר אשר בא דרך שם הארון צא וחשוב כמה היו אנשי בית שמש כולן:
וכדון אין את וכו'. ועכשיו אם אתה ממלא בקנים בית שמש כמספר המתי' לא תכילם המקום ההוא שהיו עומדים שם האנשים:
קפצה לה ארץ ישראל. נתקצרה ארץ ישראל לאחר החרבן שנפלה לים או שנעשה גיא או הר. ופריך כל העיירות וכו' אינן אלא ק' ואיך קאר"י שהיו ס' רבוא:
מוקפין חומה מנה. ולא שאר עיירות לפיכך אינן ק':
הסמוכים. לגבול מנה יהושע אבל מוקפין חומה טובא הוו:
קרייא. קרא מסייע לריב"ח שלא מנה אלא עיירות העומדים על הגבול:
ויהי גבולם מחלף מאלון בצעננים ואדמי הנקב ויבנאל עד לקום. ומפרש שמותן של עיירות אלו אשר להן עכשיו בימיהן וכל אלו העיירות היו ידוע להם שעומדי' על הספר ומינייהו יליף לכל השאר דלא מנה יהושע בספרו אלא אותן שעומדי' על הספר:
ובית לחם צרייה. דתרי בית לחם הוו:
לוד וכו'. מערי בנימין היה וכן אונו כדכתיב ובני אלפעל וגו' והן מבני בנימין כדכתיב בד"ה ולפי שנבנו מחדש כדמסיק הוצרך לאשמועינן שמוקפות חומה מימות יב"ן הן:
ופריך ולמה לא. קחשיב אונו בהדייהו שהרי בקרא בנחמיה כתיב לוד ואונו גי החרשים:
ומשני בגין דכתיב. אונו בקרא ולא איצטריך לאשמועינן:
ופריך והא כתיב לוד. וקחשיב לה:
אלא. היינו טעמא דלא קחשיב אונו דכבר תני במתני' דערכין דאונו מוקפת חומה. מימות יהושע:
הוא בנה את אונו וגו'. הרי דאלפעל בננהו וא"כ לא היו מוקפות חומה מימות יהושע:
בימי פילגש בגבעה. החריבו ישראל את ערי בנימין כדכתיב וגם את כל הערים וגו' אבל מ"מ היו מוקפות מימות יהושע:
הן הן גיא החרשי'. ופליג אר':
הכל יוצאין בי"ד. אפי' כרכי' שהוא עיקר זמן קריאתה והא דתנן כרכים קורין בחמשה עשר היינו אם רצו מה שאין כן עיירות אסורים לקרות בט"ו דכתיב ולא יעבור:
לא בא אלא ללמדך כו'. כלומר ולא תיקשי לך א"כ דהכל יוצאין בי"ד בזמניהם ל"ל דבבבלי ריש מגילה אמרינן בזמניהם בא ללמד שזמנו של זה לא כזמנו של זה דלא בא בזמניהם אלא ללמד שלא יקראו אלא בזמנם דהיינו באדר שני:
הוון יתיבין. והוה קשיא להו לר' חלבו מתני' דמשמע מינה דחיובא הוא שיקראו הכרכים בט"ו דווקא:
ה"ג לא מסתברא אלא לשעבר אבל לבא לא. וה"פ הא דר"ח אינו אלא בדיעבד אם קראו בכרכים בי"ד שיצאו אבל לכתחלה צריך לקרות בט"ו ומתני' בלכתחלה איירי:
ופריך והא תני מקום שנהגו לקרותה ב' ימים קורין. והיינו במקום שמסופקים אם הוא כרך או עיר ואס"ד הכל יוצאין בי"ד למה קורין ב' ימים:
א"ל אף אנא סובר כן. שאינו יוצא בי"ד:
ויאות. בתמיה וכי שפיר קאמרת שאף הוא סובר כן ל"א ושפיר קאר"ח ולא קשיא מהך ברייתא:
שמא אין שומעין לו. וכי מוחין בידו:
אם אומר את כן. שעיר שהיא ספק כרך אם קרא בי"ד שאסורין לקרות בט"ו עקרת זמן הכרכים בידך ובטלת תקנת חכמים שאמרו שהכרכים יקראו בחמשה עשר לחלוק כבוד לארץ ישראל וכיון שאין מוחין בידן ל"ק לר' חלבו דלכך קורין ב' ימים אע"פ שיצאו בקריאת ארבעה עשר כיון דלא אפשר:
ה"ג שמחה מכאן שהן אסורין וכו'. וה"פ דכתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה מכאן שיום י"ד וט"ו אסורין בהספד ותענית:
א"ר חלבו. הרבה פעמים ישבתי לפני רשב"ן ולא שמעתי ממנו דבר זה:
ה"ג א"ל כל מה דהוה אנא שמיע את שמיע. וה"פ א"ל נחמן וכי כל מה ששמעתי אני מאבי שמעת גם אתה הא ודאי ליתא א"כ אין לך לתמוה על כך:
מילתיה דר'. מעשיו דר' פליגי אנחמן דאמר שהן אסורין בעשיית מלאכה:
הוה מפרסם עצמו. עשה מעשה בפרהסיא בפני רבים:
ונוטע נטיעות בפורים. ללמד שהן מותרין בעשיית מלאכה:
בכ"מ שכתוב י"ט. במגילה דמעיקרא כתיב על כן היהודים הפרזים וגו' עושים את יום י"ד שמחה ומשתה וי"ט ולא כתיב וקיבל לעשות כן לדורות ללמד שלא עשו כן אלא בשנה ראשונה ובתר הכי כתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות וכו' וקבל היהודים את אשר החלו לעשות ולא כתיב וי"ט והיינו כרבי:
ומשני וכאן כתיב י"ט וכו'. נחמן הוא דקאמר הכי דמ"מ כתיב כאן י"ט וכתיב וקבלו היהודים את אשר החלו לעשות משמע דקבלו כמו שהחלו לעשות בשנה הראשונה והיינו אפי' בעשיית י"ט:
משפחה ומשפחה. דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה עיר ועיר וקדריש דלכל אחת זמן בפ"ע לכפרים י"א וי"ב וי"ג מדינה הן עיירות המוקפין חומה בט"ו עיר הן עיירות הפרזים בי"ד:
כדי שיספקו וכו'. והקדימוהו כדי שיהו פנויים ליום השמחה:
ה"ג לית הדא אמרה שמותר בעשיית מלאכה. שהרי מביאין מים ומזון וקשיא לנחמן:
א"ל. מהכא ליכא למשמע מיניה דלא דמיא סיפוק מים ומזון למלאכה:
לית לך. למשמע היתר מלאכה אלא מהא דרבי:
ומרדכי ואסתר מתקנים. ואיך נאמר שתקנו מרדכי ואסתר זמן לכפרים שיקדמו ביום הכניסה שלא היה כלל בימיהם אלא עזרא הוא שתיקן אותן אחריהם:
סמכה למקרא. דמשפחה וגו' שמותר לשנות הזמנים כשירצו החכמים והן נתנו אותן לכפרים: