קרבן העדה על תלמוד ירושלמי כתובות· רבי דוד פרנקל
פרק ו · הלכה ב
מתני' ומת חתנו. ונפלה לפני יבם והוא תובע מה שפסק לאחיו:
יכול הוא שיאמר וכו'. או חלוץ או יבם ואלו לאחיו חייב ליתן מה שפסק:
גמ' ופריך ולא דברים שנקנין באמירה הן. בתמיה וכיון שכן זכה בהן אחיו ויהא יבם מוציא מיד חמיו בע"כ:
ה"ג פוסק לשם כתובה ע"מ לכנוס. דכל הפוסק דעתו על מנת שיכניסנה הוא וכיון שמת חתנו ולא כנסה אינו חייב לתת לאחיו וי"א מתני' איירי בשהתנה בפירוש ע"מ לכנוס הוא פוסק:
וכיני. וכן היא אם פסק בשעת קידושין כך וכך אני נותן לבתי הקטנה אע"פ שמת חתנו כופין אותו ליתן ואינו יכול לומר לא פסקתי לבתי אלא על מנת שתנשא להראשון דאמרינן כיון דפסק לבתו קנתה:
ופריך הא לגדולה לא. בתמיה כיון דטעמא דפסק לה ולא לחתנו למה לא יתן לגדולה:
ה"ג כופין אותו ליתן גם לקטנה. וה"פ לא מיבעיא לגדולה דיש לה זכיה דצריך ליתן אלא אפי' לקטנה דאין לה יד לזכות לעצמה מדאורייתא כיון דבשעת קידושין פסק צריך ליתן לה: