קרבן העדה על תלמוד ירושלמי כתובות· רבי דוד פרנקל
פרק א · הלכה ז
מתני' דרוסת איש. בעולת איש קודם שאירסתיך:
נאמנת. ולא הפסידה כתובתה:
גמ' דר"מ היא. מתני' אתיא כר"מ דאמר לעיל דמוכת עץ כתובתה מאתים וטענתייהו במאתי' ולא כלום דהיא אומרת מוכת עץ אני ויש לי מאתים ואע"פ שלא הכרת בי והוא אומר דרוסת איש את ואין לך כלום וקסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה מקחו מקח טעות ואין לה כלום:
והוינן סברין מימר. אי לאו דר"ל היינו סבורין לומר כי פליגי ר"מ ורבנן לעיל דוקא בשכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה שאין לה כלום:
הדא אמרה וכו'. ש"מ אפי' כנסה בחזקת בתולה ונמצאת מוכת עץ נמי פליגי ר"מ ורבנן דאל"כ אלא אף ר"מ מודה דאין לה כלום מאי איכא בין טענה דידיה לטענה דידה במתני' הא לתרווייהו אין לה כלום. ומתני' ליכא לאוקמי בשכנסה בחזקת מוכת עץ כדאמרינן לקמן בסמוך:
לא אמר כן. אלא מתני' כרבנן אתיא ופלוגתא דר"מ ורבנן בשהכיר בה שהיא מוכת עץ וטענתייהו לאו במאתים ולא כלום אלא במנה ולא כלום כדמסיק בסמוך:
ופריך מה אנן קיימין במאי עסקינן במתני' אף ר"מ מודה. דאין לה כלום:
ניכר הוא בפ"פ בין בעץ בין באדם. בתמיה וכי ניכר הוא הפ"פ אם היא פתוחה מעץ או מאדם דהא פתיחת שניהם שוים ומאי מועיל טענתיה בדבר שאין להבחין:
לא אמר כן. כדאר"י בשם ר"ז אלא ודאי טענתייהו במנה ולא כלום ובזה הם מחולקין שהיא אומרת הכרת בי שאני מוכת עץ שכך התניתי עמך והוא מכחישה שלא התנית כלום ודרוסת איש את דאי מוכת עץ את היה לך להתנות כן: