אור ברסלב

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי כתובות· רבי דוד פרנקל

פרק א · הלכה א

פרק א

מתני' בתולה נישאת ביום הרביעי. תקנת חכמי' היא שתינשא ברביעי בשבת ולא בליל חמישי דאיכא למיחש שמא יהי' טרוד בנישואין ולא מצי בעיל:

ואלמנה ליום החמישי. בגמרא מפרש טעמא:

שפעמיים בשבת. אבתול' קאי:

ביום השני וביום החמישי. אחד מעשר' תקנות שתקן עזרא במגילה פ"ד (דף ט"ו) ולכך תקנו שתנשא ברביעי שאם הי' לו טענת בתולים ישכים לב"ד בעוד כעסו עליו ואם יש שהות בנתיים יש לחוש שמא יתפייס ויתקרר דעתו ויקיימנה ושמא זינתה תחתיו ונאסרה עליו כדילפינן מונסתרה והיא נטמאה ומתוך שיבא לב"ד ויצא הקול שזינתה מיהת אפשר שיתברר הדבר ע"י עדים דתחתיו זינתה:

גמ' מפני שכתוב בם. ביום רביעי וחמישי ברכה במעש' בראשי' דקשי' לי' תינח אשת כהן [או] שנתארס' פחותה מבת ג' שני' שייך טעמ' דמתני' כדי שלא יתקרר דעתו דכיון דליכא אלא חד ספיק' מצי לאסרה אלא אשת ישראל שנתארס' יתירה על בת ג' שני' מה [זה] שתינשא דוקא בד' הא ס"ס הוא כדמסיק הש"ס בסמוך ס' אנוסה ס' מפותה ואת"ל מפותה ספק תחתיו ספק אינה תחתיו ולית לי' לבר קפרא שהקול יוצא לאנוס' לכך קאמ' דבלאו טעמא דמתני' איכא נמי טעמא דברכה:

ופריך והלא אין כתי' ברכ' אלא בה' ובששי. ובמתני' תנן שנישאת בד' ובה':

בעופות ובדגים. פרו ורבו ומלאו את המי' בימים והעוף ירב בארץ:

בששי באדם וחוה. פרו ורבו ומלאו את הארץ:

רביעי אור ה'. שניסת בד' סמוך לערב ונבעלת בליל ה' ואור אורתא הוא נמצא שתחלת כניסתה לרשותו ביום שנאמ' בו ברכה:

ה' אור ו'. אלמנה הנישאת בה' נבעלת תחלה בליל ו':

ופריך והלא כתיב ברכה בשביעי. דכתי' ויברך אלקי' את יום השביעי א"כ בתולת אשת ישראל שנתארסה יתירה על ג' שנים תנשא בששי ותיבעל בשבת:

ומשני אין כתיב ברכה בבריות אלא ביום. ברכה דכתי' גבי שבת לא כתיב אבריות שיפרו וירבו אלא על היום השבת שהוא מבורך:

ופריך מפני שאין וכו'. סתמא דש"ס פריך אדברי המתרץ טעמא דלא כתי' ברכה בשבת אבריות הוא דאינה ניסת בתולה בשבת הא אפי' אי הוה כתיב ברכה אבריות נמי אין ראוי ליבעול תחל' בשבת מפני שהוא עושה חבורה שהדופן מתפרד מחבירו וע"י כך הדם יוצא:

ומשני אלא כאחרים וכו'. הא דצריך לשנויי מפני שאין כתוב בו ברכה לבריות היינו לאחרי' שמתירין לבעול תחלה בשבת דקסברי דם מיפקד פקיד כמו פקדון כנוס ועומד דם בתולים ואינו נבלע בדופני הרחם להיות יציאתו ע"י חבורה אלא שהפתח נעולה בפניו ופותחין לו ויצא:

ופריך כלום אחרים מתירין לבעול בתחלה בשבת אלא בשכנס. לרשותו ונתייחד עמה אבל בשלא כנס לרשותו ונתייחד עמה אסור לבעול בתחלה בשבת אף לאחרי' דה"ל כקונה קנין בשבת דע"י יחוד או ביאה זו זוכה במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ובר קפרא קאמר דעיקר התקנ' דלהוי תחילת כניסתה לרשותו ביום שנאמר בו ברכה:

הדא אמרה. זאת אומרת:

אילין דכנסין ארמלין. הכונס את האלמנה:

צריך לכנסה מבע"י. להתייחד עמה יחוד דביאה או לבא עליה בע"ש לפי שאלמנה אין לה חופה וביחוד או בביאה קונה אותה קנין גמור ואם יכנסנה בשבת ה"ל כקונה קנין גמור:

ר"ל מייתי לה טעם דמתני'. בכולהון אפי' בגדולה בת ישראל שנתארסה שניסת בד' משום טענת בתולים:

מתניתא. ברייתא דמייתי בסמוך מסייע' לי' לר"ל:

מן הסכנה והילך. שגזרו בתולה הניסת ברביעי תיבעל להגמון תחילה ואיכא צנועו' דמסרן נפשייהו לקטלא ואתיין לידי סכנה:

בשני. אם רצה לכנוס בשני בשביל אותה סכנה אין שומעין לו:

מפני הכשפים. להעלים יום הנישואין מפני המכשפים שדרכם לעשות כישוף בעת הנישואין:

מה בין שני לשלישי. ודייק הש"ס ע"כ הך ברייתא כר"ל אתיא דלבר קפרא קשיא מה בין שני לשלישי כיון דמפני הסכנה נעקר יום הרביעי מאי איכא בין שני לשלישי תינשא אף בשני אלא ודאי דאתיא כר"ל והטעם דלא דומה וכו' כדמסיק:

לא דומה וכו'. כיון דניסת בד' משום טענת בתולי' אינו דומה אם שוהא שני ימים בין הבעילה ליום הקבוע לישיבת הב"ד לשוהא יום אחד בנתיים:

שלא יערב עליו המקח. שמא תקרר דעתו ויאהב ארוסתו ולא יקפיד עליה אף שמצא פתחה פתוח:

ופריך ויערב עליו המקח. דקס"ד שאינו נאמן אלא להפסידה כתובתה וקשיא אם הוא מתרצה בכך אנן מאי איכפת לן:

ומשני לית יכיל. אי אפשר לו לישא אותה אם מצא פתחה פתוח דאסורה לך:

משום ספק סוטה. שמא זינתה משנתארס' ואסורה לו דכתיב בסוטה ונטמאה ונטמאה שני פעמים אחד לבעל ואחד לבועל:

ופריך וחש לומר וניחוש שמא אנוסה היא. ואנוס' בישראל מישרי שריא ומספיקא אין להוציא אשה מבעלה:

ומשני קול יוצא לאנוסה. והשתא דלא יצא קול ה"ל רצון רובא ואונס מיעוט' ולא הוי בכלל ספק:

ופריך ואפי' תחוש וכו'. כלומר למה לי' טעמא משום קול יוצא לאנוסה הא אפי' חוששין לאנוסה לא הוי אלא ספק אחד ספק באונס ספק ברצון וספק א' בדבר שהוא איסור דאוריית' הוא להחמיר:

ומשני אר"י. אלו לא הי' הקול יוצא לאנוסה והיינו חוששי' לספק אנוסה ראוי להתירו דספק ספיקא הוא ספק באונס ספק מפות' ספק תחתיו ספק אינה תחתיו:

שתי ספיקו'. אפי' בדבר שהוא אסור מדאורייתא ספיקא לקולא:

קידשה בחופה. בשעה שנכנסה לחופ' אז קידשה ולא הי' לה אירוסין מקודם לכן:

לית ליה באילין קנסייא. אינה נאסרת על בעלה כשמצא פ"פ ויכול לישא בכל יום דודאי אף אם זינתה לא תחתיו זינת' אלא כשהיא פנוי' ומותרת לו אם הוא רוצה בה:

אמרין. אמרו שר' מתני' עשה כן לבתו שלא הניח לקדשה כי אם בשעת כניסתה לחופה כדי שתוכל להנשא בה' או בו':

ופריך ע"ד דר"ל. דאמר הטעם שבתולה ניסת בד' משום טענת בתולי' שישכי' לב"ד א"כ במקו' שב"ד יושבין בכל יום ניסת בכל יום ובמקום שאין ב"ד אינה ניסת כל עיקר ובמתני' משמע בתולה דומי' דאלמנ' מה אלמנה בכל מקום ובכל זמן ניסת בה' כדי שישמח עמה ג' ימי' כדלקמן אף בתולה כן:

ה"ג ובמקום שאין ב"ד יושבין לא תינשא כל עיקר. ומשני שלא לעקור זמנו של רביעי אף ר' לעזר מודה במקו' שב"ד יושבי' בכל יום או במקו' שאין ב"ד לא תינש' אלא ברביעי:

ופריך ויעקור זמנו של רביעי. ומה בכך שהרי נתבטל הטעם שבשבילו קבעו יום הרביעי:

ומשני אף. ר"ל אית לי' טעמא דב"ק שיש לקבוע ברביעי משום ברכה אלא דלב"ק אף בחמישי מותר משום ברכה או בששי כשנושא ובועל מבע"י ור"ל אוסר בחמישי במקום שיש ב"ד א"נ סובר ר"ל דמשו' ברכה לחוד לא הוו תקינו רבנן:

ופריך ותינשא בראשון. לר"ל דאית לי' הטעם משום טענ' בתולים תינשא בראשון שהרי יכול להשכים לב"ד בשני:

אית דבעי מימר שלא לעקור זמנו של רביעי. דשקדו חכמי' על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלשה ימים:

שוין. בין משום סכנה בין משום אונס אינה נישאת וכו':

מפני כבוד שבת. שאם יעשה הנישואין בע"ש גם הסעודה תהי' בע"ש נמצא לא יאכל סעודת שבת לתיאבון:

מפני הטורח. שידאג ויהרהר בשבת איך לעשות הסעודה במוצ"ש וממעט עונג שבת ל"א כדתנן פ"ד דתענית שאנשי מעמד לא היו מתענין באחד בשבת שלא יצאו ממנוחה ועונג ליגיעה ותענית וימותו ה"נ אין לו להרבות טורח הנישואין במוצאי שבת ל"א לפי שלא יטרח כלל בצורך סעודת הנישואין ופי' זה נראה עיקר:

מפני כבוד שבת. שלא יאכל כל שבעו בשבת וירעב עצמו לסעודת הנישואין שבלילה א"נ שמא מחמת טרד' ישכח שהוא שבת וישחט בן עוף לצורך הסעוד':

כדי שיהא אדם מתקן צרכיו. לצורך הסעודה ג' ימים מאחד בשבת הרי דחשו חכמים שיטריח עצמו בסעודה ומקודם שבת אי אפשר לתקן שמתקלקל:

ג' ימים. אחד ושני ושלישי בשבת:

ה"ג אסור לארס אשה בע"ש. וכ"ה בביצה ובתעני':

לעשות סעודת אירוסין. בע"ש הוא דאסור אבל לארוס בלא סעודה מותר אפי' בע"ש:

מחלפא שיטתא דשמואל. קשי' דשמואל אדשמואל:

תמן הוא אמר. שמואל דקרא אלקי' מושיב יחידי' וגו' קאי אזיווג מושיב יחידי' ביתה. בעוד היות האדם ביחידות מושיבו עם ביתו זו אשתו שארבעי' יום קודם יציר' הולד בת קול יוצא בת פלוני לפלוני:

במאזני' לעלו' המה מהבל יחד. דרשו בויקרא רבה עד שהן עשויין מהבל במעי אמן הם יחד שכבר נזדווגו ע"פ ה':

ה"ג וכא הוא אמר אכין. וה"פ והכא הוא אומר שיארס אפי' בט"ב שלא יקדמנו אחר ויקחנה:

אלא שלא יקדמנו אחר בתפילה. דתפילה משנה הגזרה:

ואעפ"כ לא קיימה. אם זכה בה ע"י תפילה לא קיימה לו וימות הוא או היא או יגרשנה:

ופריך והא מתני'. דפ"ד דסנהדרין פליגא אהא דר' אבהו:

לפיכך וכו'. רישא דמתני' דיני ממונו' גומרין בו ביום בין לזכו' בין לחובה דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה לפיכך אין דנין לא בע"ש ולא בעיו"ט והיינו מטעם שאין דנין בשבת ובי"ט ואולי לא ימצא לו זכות בדיני נפשות בע"ש ובעי"ט ויהיו מוכרחים לגמור הדין בשבת ועי"ט דאין מענין את דינו ודייק הש"ס דיני נפשות הוא דאין דנין בע"ש אבל דיני ממונות דנין וקשיא לר"א:

ותני ר"ח כן. בברייתא דר"ח מפורש כן דדנין דיני ממונות בע"ש:

ומשני כאן להלכה. הא דאר"ח דדנין היינו להלכה שאם דנו דיניהם דין:

כאן לדבר תורה. הא דא"ר אבהו שאין דנין היינו שאין מורין כן לכתחלה לדון דיני ממונות בע"ש לפי שהדין צריך מתון ועיון ואתי לאמנועי מצורכי שבת וי"ט:

בוגרת כחבית פתוחה. אין רחמה צר כבתחלה ודומה לו כאלו פתחה פתוח לישנא אחרינא לענין דמים קאמר משום דסתם חבית סתומ' לעולם יש בה יין שאין דרך לסתום חבית ריקנית אבל חבית פתוחה פעמים יש בה יין פעמי' אין בה יין כך בוגרות פעמים יש לה דמים פעמי' אין לה דמים ומשום הכי לא מצי למטען בבוגרת טענת בתולי':

הדא דאת אמר. לא אמרת אלא שלא להפסידה כתובתה אם אומר שמצא פ"פ אינו נאמן דאמרינן כיון דפתחה פתוח במקצת אינו יודע להבחין:

אבל לקיימה אינו רשאי. אם הוא אומר שיודע בודאי שפתחה פתוח מחמת בעילה אסורה דהא שוי' אנפשי' חתיכה דאיסור' והרי היא עליו כספק סוט' שאסורה לבעלה אחר שקינא לה ונסתרה משום ספיקא דידי' א"נ לאיסור' אינה נאמנת במאי שנותנת אמתלא לדבריה שנאבדו באונס או שהיא מוכת עץ:

ואתייא כי האי. דאמרינן שאינו נאמן להפסיד כתובת' אבל נאמן לאסרה הא דאר"ח כלומ' הא דאר"ח איירי כי האי דאמרי' שאינו נאמן להפסיד כתובתה:

מעלותיו של בית אבא. המעלות שעלו עליהן לבית אביה היו גבוהות ורחוקות זה מזה וע"י פיסוק הרגלי' נאבדו בתוליה:

ונשרו. ונפלו:

ואתיא כי האי דתנינן תמן. לקמן בפרקין:

ה"ג בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן הנישואין כתובתן מנה ואין להן טענת בתולים. ואיירי בדאיכא עדים שנכנסה לחופ' עם הראשון ולא נבעל':

אבל לקיימ' אינו רשאי. דהא איכא עדי' דאינה נבעלת לאחר החופה ואף שהיא טוענת שנבעלה קודם החופה אינה מוציאה מאיסור':

ואתיא כי האי דתנינן תמן. לקמן בפרקין:

מפני שהוא מתייחד עמה. מיד לאחר האירוסין קודם החופה ויכולה לומר שנבעל' אז:

ואתיא כי האי דתנינן תמן. לקמן בפרקין:

והיה מקחי מקח טעות. ר"ג ור"א אומרים נאמנת:

דתנינן תמן. לתמן בפרקין:

אלא דרוסת איש את. רבן גמליאל ור"א אומרי' נאמנת:

וכולהן. וכל זה שמעינן מהא דא"ר הילא וכו' מצא פ"פ אסור לקיימה משום ספק סוטה אע"ג שהיא נותנת אתמלא לדבריה דבמודית פשיטא:

ופריך ע"ד דר"ל. דסובר דבתול' ניסת בד' משום טענת בתולי' בוגרת דלית לה טענת בתולי' אימתי היא ניסת ברביעי דוקא כיון שכתובת' מאתי' או בכל יום כיון דלית לה ט"ב:

בתולה מן הנישואין. דאין לה טענת בתולי' כדתנן לקמן בפרקין אימתי היא ניסת בכל יום או דוקא בד':

ומוכת עץ כר"מ אימתי היא ניסת. דתנן לקמן בפרקין רמ"א מוכת עץ כתובתה מאתי':

נשמעינה מן הדא. תא שמע ממתני' לקמן ריש פ"ב:

אם יש עדי' שיצאת בהינומא. כתובתה מאתים שודאי בתולה ניסת:

ולא אדכר רביעי. שיש סימן שכתובתה מאתים הואיל וניסת ברביעי ש"מ שיש נשים שאינן נישאות ברביעי ואפ"ה כתובתן מאתים:

הדא אמרה. זאת אומרת שאין רביעי ראי' לכתובה מאתים:

שאם אומר את לו. שישא את האלמנה באחד משאר ימי השבוע לא ישמח עמה רק יום אחד ולמחר משכים ויוצא למלאכתו שאין משתה לאלמן שנשא אלמנה כי אם יום אחד ולר"א הוא דקאמר הכי דלבר קפרא הטעם משום ברכה:

ה"ג באחד מכל ימות השבוע:

חמישי. יום חופה:

ששי. חיבת ביאה:

משה התקין. כלומ' מדאורייתא אית לן שיהו שבעת ימי המשתה וז' ימי אבל דכתיב ביעקב מלא שבוע זאת וכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים:

אע"ג דאת אומר שלא התקין לאלמנה כלום. היינו שלא יהא לה ימי משתה אבל ברכה בעיא אפי' אלמנה דילפינן מבועז:

דכתיב ויקח בועז עשרה אנשים. ולמאי קבץ עשרה א"ו לברכה שאין ברכת חתנים פחות' מעשרה:

מכאן. מדכתיב ויאמר בועז שבו פה וישבו ש"מ קודם שאמר להו לא היו רשאים לישב דבועז גדול הוה דאבצן זה בועז:

מכאן לבית הזה. לבית דוד דקאתי מבועז:

שממנין זקנים וכו'. שאכילתם תמיד עם זקנים:

מכאן לברכת חתני' בעשרה. מדלקח בועז עשרה אנשים:

ורות היתה אלמנה. לאו אלמנה ממש דלא נתגיירה אלא לאחר שמת בעלה הראשון אלא כיון דבעולה היתה אלמנה קריא לה:

וכתיב ותהום וכו'. מייתי סייעתא דבועז אלמון הוה:

ואפשר כן. בתמי' וכי כל העיר מתבהלת על דבר זה לצאת לקראת נעמי לראותה בקלקלתה דכתיב ותהום כל העיר:

מתה באותו היום. שבאו נעמי ורות לבית לחם:

עד כל עמא וכו'. בעוד שכל העם היו הולכים לקבור אשת בועז נכנסה רות עם נעמי וראו אותן כל המלוין את המת ותמהו על נעמי ואמרו הזאת נעמי:

מפקין כלתא. מוציאין הכלה לחופה כל שבעת ימי המשתה להיות שמחין עמה ולכך מברכין ברכת חתנים:

מפקין מיתא כל שבעה. בתמיה אלא מברכין אע"ג שאין מוציאין באותה שעה דכל שבעה כמתו מוטל לפניו דמיא ה"נ בברכת חתנים כל שבעה כיום הנישואין דמיא:

מאי כדון. מאי פרכת ליה מאבל לחתן:

ומשני מה כאן. באבל הברכה כדי לנחם עם האבל ה"ה בחתן הברכה כדי לשמוח עמו:

מה כאן מזכירין. שם שמים על הנחמה:

אף כאן. בחתן מזכירין השם על השמחה. ל"א מה כאן מזכירין האבל ומשום הזכרה זו מברכין אף כאן מזכירין השמחה ומשום הכי מברכין ואין צריכין להוציא הכלה וכ"פ הר"ן וכן עיקר:

אלא בשעת נישואין. ולא משעת אירוסין:

מפשפשין במקום החתן ובמקום הכלה. משמשו במעשיהן באותה הלילה שלא יקלקלו במעשיהן זה את זה בתרמית שלא יהא זה רואה דם בתולים ויאבד' ולא תהא זו מביאה מפה שיש עליה כמה טיפות דם ובמקום שנהגו למשמש לא נהגו לייחד דאלו במקום שנהגו לייחד מאי משמוש בעי הרי אין כאן טענת בתולים:

וכל שלא נהג וכו'. בגמרא מפרש:

תמן תנינן. נדה סוף פרק ט':

ה"ג ר' יהודה אומר כל גפן יש בו יין. כלומר כל הבתולות יש להן דם בתולים:

טרוקטי. אין להן לא דם נדות ולא דם בתולים:

מעתה אין טענת בתולים כר"י. שהרי יכולה לומר ממשפחת טרוקטי אני:

כל גרמא. כל עצמו שהחמיר בטענת בתולים הוא ר' יהודה כדתניא אר"י וכו' ואיך נאמר דלדידי' ליכא טענת בתולים:

מאי כדון. מעכשיו איך נתרץ דברי ר"י:

ומשני עליה להביא ראי'. שהיא ממשפחת דורקטי ואם אין לה ראי' הוא נאמן דמיעוט' דמיעוטא נינהו ולא מספקינן בהו:

ר"י סבר מימר. הא דתני לעיל בברייתא כל שלא נהג וכו' היינו שלא נהג מנהג יהוד' ולא פשפש בגליל אינו יכול לטעון טענת בתולי':

עדות תורה היא. בתמי' וכי מדאוריית' הוא לפשפש דנאמר אם לא פשפש אינו נאמן ל"א וכי מנהג יהודה בגליל עדות ברורה הוא דנאמר דאז יהא נאמן וכיון דע"כ לומר דטעמא אחרינא אית ביה דנאמן א"כ אף שלא נהג מנהג יהוד' נאמן ופי' זה נראה עיקר:

אלא. שלא נהג מנהג יהודה ביהודה שלא פשפש ונמצא דם אינו נאמן לומר דם ציפור הוא כיון דעבר אמנהגא איהו דאפסיד אנפשי' ואמרי' שראה דם ואיבדו:

ומנהג גליל בגליל. לא נהג אלא נהג כמנהג יהוד' שנתייחד עמה לאחר האירוסין קודם החופה אינו יכול לטעון טענת בתולים:

ופריך מכיון. דאת אומר שאין בפשפוש עדות גמור:

לא יעמוד. כלומר למה לי להעמיד השושביני' לפשפש:

ומשני אלא. שלא יהו בנות ישראל פרוצות בזימה ויהיו מתייראים מהעדים שמעמידים:

ופריך אם וכו' אפי' מעמיד לא יהא נאמן להפסידה כתובתה כיון דאין לו עדים ברורים וכ"ש דקשי' לי' שלא יהא נאמן בגליל:

להוציא יציאותיו. צרכי סעודה ומפסידה בחנם דאם הי' שונאה הי' מגרשה קודם הנישואין:

ופריך אם משום וכו' אפי' אינו מעמיד יהא נאמן. ביהוד' כיון דאיכא חזקה דמסייעי'. ובברייתא תני' כל שלא נהג וכו' אינו יכול לטעון טענת בתולים:

מפני חשד אחד. חיישי' דקאמר הכי מפני חשד אחד ששמע אח"כ או מפני פרוץ אחד שראה בה פריצות קל או שדיבר עמה פרוץ אחד הוא טוען כן ולא שיודע דבר ברור לכך אינו נאמן:

מה אנן קיימין. הא דתני בברייתא כל שלא נהג וכו' במאי עסקינן:

אם בשפשפש. הוא לבדו ומצא דם פשיטא שאינו יכול לטעון שהרי מצא:

ה"ג אם בשלא מצא הוא פשפש היא לא פשפשה. וכ"ה בריטב"א וה"פ כיון שהיא לא פשפשה פשיטא שאינו נאמן דאמרינן שהאביד בידי' את הדם:

אלא. הכא במאי עסקינן בשלא פשפש ומצא דם אלא שמחולקי' מאין הדם בא:

הורע כחו. במה שלא פשפש כיון שנוהגי' לפשפש הלכך אינו נאמן:

הדא דתימא. כל שלא נהג כמנהג הזה שאינו נאמן חלא שלא להפסיד כתובתה:

אבל לקיימה אינו רשאי. דכיון דקאמר דם צפור הוה וקים לי' במילתא הא שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא:

ותיי' כיי וכו'. כבר פירשתי לעיל:

כל שהן. אפי' לא מצא אלא כל שהו אינו יכול לטעון:

מקל לה. ר' ישמעאל הי' מקלל אותה וכוונתו כמותה לא ירבו בישראל שאין אלו בתוליה שהן פחותין וי"מ פי' שחברי' בסמוך מפרשי' דברי ר"י ומה שפירשתי נראה עיקר:

ה"ג כאינשי דצווחין לסמייה סגי נהורא. כמו שקורין לסומא סגי נהור שהוא ההיפך כך מה שאמר ר"י כמותך ירבו בישראל רצונו לומר לא ירבו כמותה בישראל שזינתה:

מקנתר לה. ודאי שבתולי' הן אלא שמקנתר לה שאל ירבה כמותה בישראל לפי שכל אשה שדמיה מועטין בניה מועטין:

מקלס לה. משבח לה שע"י שדמיה מועטין לא תטמא הטהרות ותוכל לטהר לבעלה בימים מועטים:

תוכן העניינים

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה