קרבן העדה על תלמוד ירושלמי יומא· רבי דוד פרנקל
פרק ו · הלכה ה
מתני' חציו קשר בסלע וחציו קשר בין קרניו. ולא כוליה בסלע שמא ילבין מיד בקשירתו ומשמחתו ישכח לדחות השעיר ולא כוליה בשעיר שמא יכוף השעיר ראשו ולא יוכל לראות אם הלבין החוט אבל השתא לא תלבין לחצאין וכשקושר באחרונה חציו בין קרניו אע"פ שתלבין מיד כיון שעוסק בשעיר לא ישכח מלדחפו:
בא וישב לו. חוזר עד סוכה האחרונה אע"פ שהיוצא חוץ לתחום אפילו ברשות אין לו אלא אלפים אמה ממקום שיצא לשם ברשות לזה התירו לפי שהוא מעונה וחלש ועוד שהוא ירא לעמוד במדבר יחידי משתחשך:
מטמא בגדים. דכתיב והמשלח את השעיר יכבס בגדיו:
גמ' ויש מהן. שנמחלו עונותיהם והיה הלשון מלבין:
ויש מהן שהיה מאדים. כלומר לא היה מלבין א"נ מי שהיו עונותיו מרובין היה הלשון מאדים יותר:
ויש שנים שהיה מאדים. והיו עצבין כל השנה כולה א"נ שלא יודע הדבר בין האומות:
חזרו וקשרו אותו בסלע. שעל ההר שדחף שעיר המשתלח ממנו:
כשנים שבין שמים וארץ וכו'. משום דקשיא ליה כשני מיבעיא ליה דומיא דסיפא דקרא דכתיב כשלג ילבינו אלא שהיו רחוקים כשנים שבין שמים לארץ דכתיב כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו פשעינו ואידי ואידי חד שיעורא:
יתר מכאן כצמר יהיו. שהשלג לבן מן הצמר כדתנן בנגעים בהרת עזה כשלג שאת כצמר לבן:
כשני אבות. שהם תק"ב אברהם חי קע"ה יצחק ק"פ יעקב קמ"ז:
כשלג ילבינו בראשונה. כשחטאו בפעם ראשון:
בשני. כששנה בחטאו אינו מתכפר לו כל כך:
ה"ג כפי שניו כשלג ילבינו יתר מכאן כצמר יהיו. שימי אדם מתחלקים לג' חלקים ילדות ובחרות וזקנה ובכל חלק מהם מתאוה לתאוה אחרת ע"כ אמר אם החטא כפי שניו שהבחור מנאף והזקן רודף אחר הכבוד ומשתכר אין חטאם גדול כל כך כמו זקן מנאף ובחור משתכר ביין משתיו ויתר מכאן דהיינו זקן מנאף כצמר יהיו: