קרבן העדה על תלמוד ירושלמי יומא· רבי דוד פרנקל
פרק ו · הלכה ג
מתני' אלא שעשו הכהנים קבע. להיות משלחין כהנים ולא היו בית דין של כהנים מניחין ישראל להוליכו:
ערסלא. שם האיש:
גמ' להכשיר את הזר. לשליח אע"ג דכתיב ביה כפרה כשר בזר:
שיהא עתיד. מוכן לכך כמו להיות עתידים ליום הזה:
שיהא מזומן. מאתמול מב"ד לכך:
אף בשבת. אפי' היה השעיר חולה מרכיבו על כתיפו:
אף בטומאה. אפי נטמא המשלח נכנס לעזר' בטומאה ומשלחו:
ופריך לא. היינו עתיד היינו מזומן ותרתי למה ליה דתני:
אלא. עתי שלא ישלחנו אלא באחד שהוא עתיד ומזומן לכך אבל לא ביד שנים אפי' זימנם:
מהו שיטמא בגדים. לשניהם או אינו מטמא אלא לאחד מהם:
נישמעינה מן הדא. כמו תא שמע מהא דתניא בתורת כהנים:
והמשלח לא המשלח את המשתלח. ה"א קדריש וקשיא פשיטא מהיכא תיתי שיטמא אלא ודאי בששלח עוד אחר עם המזומן והיינו המלוה דאינו מטמא בגדים:
ברח. השעיר דרך הליכה לצוק וחזר ולקחו מטמא בגדים אם לבש בגדים אחרים:
דרך חזרה. כגון שלא מת בדחייתו לצוק וחזר וברח ותפסו המשלח אינו מטמא בגדים אלא אוכלים ומשקים הוא דמטמא:
חלה השליח. מהו שישלחנו ביד אחר:
כך תהו בשלום. כלומר מה לכם לשאול על כך אין אתם זקוקים לשלחו:
ואם חלה המשתלח. דהיינו השעיר מהו שירכיבנו על כתפו:
יכול הוא לטעון אתכם ולי. כלומר בריא וחזק הוא השעיר להרכיב אותי ואתכם ולא היה רוצה להשיב תשובה נכונה כדלקמן:
דחפו לצוק ולא מת. מהו שיהא צריך לירד אחריו להמיתנו:
לא שהיה ר"א מפליגן. בדברים אחרים כאדם המתכוין לדחות כשאינו יודע להשיב אלא יודע היה אבל לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו:
והסרקיין. הגזלנים שהיו במדבר היו אוכלין אותו:
היה נר המערבי דולק. לאחר שכבו כל הנרות ואע"פ שממנו מתחיל להדליק ערבית בו היה מסיים הטבת נרות שחרית והוא עדות שהשכינה שורה בישראל כדכתיב מחוץ לפרכת העדות ואמרינן מהו עדות זהו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה ממנה היה מתחיל ובה היה מסיים:
לשון של זהורית. צמר סרוק ומשוך כמין לשון וצבוע אדום וקושרין אותו בראש שעיר המשתלח והוא מלבין והוא סימן שמחל הקב"ה לישראל שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו:
כאפון. כגרגיר אחד מהאפונים שהוא פחות מכזית:
הצנועים היו מושכין את ידיהם. כיון שהוא פחות מכזית אין כבוד ליטלו:
הגרגרנים. זוללים כי הייתי זוללה מתרגמינן ארי הייתי גרגרנית:
ה"ג והוא היה נקרא בן חמצן עד היום הזה. והוא לשון גזלן כדמייתי מקרא מכף מעוול וחומץ:
היה מאדים. יותר ממה שהיה בתחלה וזהו סימן לכובד עוונם:
ומוצאין אותן פתוחין. והוא סימן לחרבן:
פתח לבנון דלתיך. ואין לבנון אלא בית המקדש שמלבין עוונות של ישראל:
הרי נחוניין בני לפניכם. אע"פ שהיה שמעי בנו גדול ממנו בשנים מ"מ במדות שמנו חכמים בכה"ג היה נחוניא גדול ממנו:
והלך. שמעון והלביש לנחוניא אחיו במקום כתנת אונקלי והוא מלבוש של עור ובמקום אבנט חגרו בצלצל והוא אזור ואפשר שהיה שמעון ממונה על המלבוש ולא הרגיש נחוניא מה הוא מלבישו:
אמר להן. שמעון לאחיו הכהנים ראו מה נדר זה לאשתו או לחשוקתו שהוא מזנה עמה שאמר לה לכשישמש בכה"ג ילבוש בגדיה שאונקלי וצלצול בגדי נשים הם:
בדקו את הדברים. אם כן הוא שנדר זה לאהובתו:
ולא מצאו אותו. לנחוניא שברח לו מפני הבושה לאלכסנדריא של מצרים:
ומה אם זה. חוניו שברח מן השררה ולא נכנס בה מעולם היתה תחילת חינוכו:
ראו האיך נחזור עליה לבסוף. שעשה מזבח במצרים ושלא כדין עשה:
מי שהוא נכנס. לשררה ויוצא ממנה בע"כ ע"א כמה וכמה שהוא מוסר נפשו ונשמתו עליה:
כו' היך קדמייא. כלומר וכו' כמו שמסיים לעיל בדברי ר"מ שלפנינו דא"ל לכשישמש וכו':
מי שלא נכנס לשררה. שהרי נחוניא לא נכנס לשררה מעולם:
העשיא את ישראל לעכו"ם. השיאן את ישראל שבמצרים להקריב על המזבח שבנה שם: