אור ברסלב

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי יומא· רבי דוד פרנקל

פרק ה

פרק ד

הלכה א

מתני' הוציאו לו. מלשכת הכלים. וכך היתה מידתה. כמדתה בחוץ כך מדתה בפנים מה בחוץ חופן בחפניו ממש ולא בכלי אף בפנים כשמערה הקטרת מן הכף לתוך חפניו לא היה מערה בכלי עשוי כמדת חפניו אלא לתוך חפניו ממש א"נ וכך היתה מידתה מלא חפניו מצומצמין שלא יחסר ולא יותיר:

נטל את המחתה בימינו. מפרש בגמ' מהלך בהיכל. נכנס ומהלך בתוכו למערב:

שתי הפרוכת. פרופות מן הצפון לדרום אחת חיצונה ואחת פנימית:

וביניהן. אויר אמה:

גמ' ופריך ולא כבר. תני לעיל נטל את המחתה וכו' ואיך תני הכא הוציאו לו את הכף ואת המחתה משמע שלא היתה עדיין בידו כלל וכלל:

ומשני כיני מתניתא. כן היא מתניתין הוציאו לו את הכף ואת הבזך שבו היה נתון הקטורת לחפון מתוכו והתנא קורא לבזך מחתה:

מגיס. כלומר כף גדול כמו כף שמגיסין בו הקדרה:

הדא אמרה. זאת אומרת:

אין תימר. שהבזך כלי קדש הוא קשיא וכי דבר שקידש בכלי נפדה ואנן תנן בשקלים פ"ד שהנשאר מהשלשה מנים שלא החזיק חפניו היו נותנין לאומנין בשכרן אלא ודאי שהבזך כלי חול היה ומה שלא חפן נשאר חול:

דאיתפלגון. דפליגי ריב"ח וריב"ל:

פיטמה. לקטרת בכלי חול:

קדש היא. קדש תהיה לכם:

ה"ג שתהא הווייתה בקדש. שכל מעשיה לא יהיו אלא בקדש:

שתהא באה מתרומת הלשכה. אבל א"צ לעשותה בקדש:

דתנינן. בפ"ד דשקלים:

המקדיש נכסיו. וקי"ל סתם הקדשות לבדק הבית:

והיו בהן דברים ראויין לקרבנות ציבור. וכל המקדיש דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם הראוי לקרבן יחיד מוכרין אותו ליחיד והראוי לקרבן ציבור שאי אפשר להקריבו כך דצריך לקנותו מקופת הלשכה הלכך נותנין אותן לאומנין בשכרן:

ר' יוחנן אמר. הא דתנן והיו בהן דברים ראויין קרבנות ציבור היינו קטרת דאי בהמה הא תני לה התם והיא ראויה ליחיד כמו לציבור ואי יינות ושמנים וסלתות הא תני להו אלא קטרת דאינו ראוי אלא לציבור אלמא עושין קטרת מחולין ובחוץ וקשיא לריב"ח:

באומן של בית אבטינס. שהיה נוטל בשכרו מותר הקטרת שניתותר אלא שהיו לוקחין ממנו אח"כ ולא הספיקו ליקח עד שהקדישם ולעולם בקדש נעשית וכריב"ח:

מכתשת. ששחקו בה הקטרת היתה כלי שרת לקדש דכל מעשיה בקדש:

דבר שקדש בכלי שרת נפדה. בתמיה ואנן תנן נותנין אותה לאומנין בשכרן:

א"ל ולאו שמואל היא. כלומר מאן אמרה להך שמעתתא שמואל ושמואל הוא דאמר שהקילו במותר קדשים:

דאיתפלגון. דפליגי שמואל ור"י:

הותירו תמידין. שלקחי ממעות ציבור מתרומת הלשכה דתנן בערכין אין פוחתין מששה טלאים מבוקרין בלשכת הטלאים וכשמגיע ר"ח ניסן לא היו מקריבין שוב קרבנות ציבור ממעות התרומה של אשתקד שנאמר חדש בחדשו חדש והבא קרבנות מתרומה חדשה ונמצא בכל שנה ושנה ד' טלאים בלשכת הטלאים ממעות התרומה הישנה והיינו שהותירו שלא הוצרכו להקריבן בשנה שעברה:

שמואל אמר נפדין כתמימין. להכשירן בשנה זו ומחללין אותן על מעות חולין ואותן המעות ילכו למותר התרומה הישנה שעושין מהן רקועי פחים ציפוי לבית קדשי הקדשים כדתנן בשקלים וכיון שיצאו לחולין חוזרין ולוקחין אותן מתרומה חדשה ויקריבו בשנה זה ואע"ג שאין בהמת קדשי יחיד מתחללת בלא מום כדקי"ל מואם כל בהמה טמאה דאמר מר בבעלי מומין שינפדו הכתוב מדבר אילו של ציבור נפדין דלב ב"ד מתנה עליהן ובלא חולין אי אפשר לפדותן ממעות תרומה חדשה שאין הקדש מתחלל על הקדש:

נפדין כפסולי המוקדשין. וירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה דקדושת הגוף שבהן להיכן הלכה ואין מתחללין בלא מום:

הותירו שעירים. שקנו הציבור מתרומה הישנה כגון שעיר של ר"ח אדר שנאבד ונמצא בניסן:

אם עולה נפדית. להקריבה עולה אע"ג שאם מניחין אותה לרעות עד שיסתאב נמי דמיה נופלין לקייץ המזבח להקריב עולה אפ"ה נפדית להקריבה עצמה עולה:

לא כ"ש חטאת. שאם מניחין אותה שאינה קריבה אלא עולה:

ר"ז אמר ירעו. השעירים כמו העולות:

מקייצין בהן. בשעירים שנתותרו משנה לשנה:

את המזבח. כשהמזבח בטל מקריבין אותן לנדבת ציבור:

וקשיא יש חטאת קריבה עולה. דשעירי ציבור חטאת הן וקייץ המזבח עולות הן:

שנייא היא. שאני קרבנות ציבור שאינן נקבעין לשם מה שיהיו אלא בשחיטתן וכל זמן שהן חיים רשות ביד ציבור לשנותן למה שירצו:

תנאי ב"ד על המותרות. אפילו חטאת שיקריבו עולות אבל שאר חטאות של ציבור אין משתנין להיות עולות:

מבורץ. מבצבץ מכל צד ויוצא:

ת"ל בקומצו. שלא יקח יותר ממה שבתוך קומצו:

אי בקומצו. דדייקינן יכול בראשי אצבעותיו יקמוץ מעט וכל כמה דמחסר טפי מעלי:

הא כיצד חופה. שלש אצבעותיו על פס ידו ובמחבת ובמרחשת שהוא מיני טיגון שהן אפויות תחלה וחוזר ופותתן וקשה קמיצתן מלהיות מבורצת יותרמקמיצת מנחתהסלת שבירוצה נופלין מאלוהן צריך להיות מוחק בגודלו בירוצן של מעלה ובאצבע קטנה בירוצין של מטה:

תמן. גבי מנחה כתיב מלא קומצו ממנו וכתיב והרים ממנו בקומצו:

ה"ג והכא את אמר מלא חפניו. וה"פ גבי קטרת כתיב מלא חפניו ילפינן מלא מלא בגזרה שוה:

והכא. קטרת חסר פסול:

חפניים מהו שיעשה ככלי שרת לקדש. הקטרת שבחפניו אם הוא כאלו היה בכלי שרת ונפקא מיניה שאם נטמא שאין פודין אותו ולמ"ד שאין המכתשת כלי שרת קמיבעיא ליה א"כ אם נתפזרה מחפניו אי אמרינן ככלי שרת הן לא פסלה ואי אמרינן כצואר בהמה הן פסלה:

אחר מהו שיחפון וכו'. מי אמרינן מלא חפניו בעינן והא איכא או דלמא ולקח והביא בעינן דולקח אמלא חפניו קאי וליכא:

מהו שיעשה מדה לחפניו. אם עשה מדה המחזקת מלא חפניו מי ילפינן מלא מלא מקומץ מנחה ואין יוצאין בה או דילמא מלא חפניו והביא בעינן והא איכא:

בכל חפנים משערין. כשעושין כף עושין אותו גדול אף שחפניו של הכה"ג הוא קטן או היו עושין כף אחת כל פעם כפי השיעור של כהן העובד:

אין תימר חפניים הן ככלי שרת. דאמרי' מלא חפניו דוקא והקפיד' תורה על חפניו כמו שהקפידה בעבודות אחרות על הכלי שרת א"כ נפשטו האיבעיות כולן דחפן ומת אין אחר נכנס בחפניו דאחפניו קפיד קרא ואין אחר חופן ונכנס בחפניו דאדידיה קפיד קרא:

ה"ג ואין עושין מדה לחפניו. וכ"ש דאין משערין בכל חפניים דכל מדה שקבעה התורה בכלי שרת כגון רביעית ההין וכיוצא בה מעכבין:

ה"ג ועושין מדה לחפניו ומשערין בכל חפנים:

אפי' כבן קמחית. רבי ישמעאל בן קמחית כהן הגדול:

אפי' כבן גמלא. הוא יהושע בן גמלא כהן גדול:

שני זיתים. שיעור הקטרת הקומץ:

הילוך בזר. הולכה ע"י זר כשר דבהולכה לא כתיב כהונה בהדיא אלא מדאפקה רחמנא לקבלה בלשון הולכה:

מתניתא. דפ"ג דזבחים פליג על ר"י:

קיבל. הדם בימינו ונתן לשמאלו יחזירו לימינו וכשר:

ושמאלו לאו כזר הוא. בתמיה וקס"ד דימינו קרוב לגבי מזבח וה"ז מוליך משמאל לימין ואפ"ה כשר א"כ ה"ה הולכה בזר נמי כשר:

שהיתה שמאלו כלפי פנים. וכשהוא מחזיר לימינו הוא מתרחק מן המזבח ואין זה הולכה:

ואפילו תימר וכו'. לעולם שמאלו כלפי חוץ ואפ"ה לא תפשוט דהולכה כשרה בזר דשאני שמאל שהיא בעצמו של כהן ושאני הילוך בזר:

ה"ג שניא היא הילוך בזר שנייה היא הילוך ביד:

אר"ז פשיטת יד וכו'. בא לפרושי מ"ט שנייא הילוך בזר מהילוך ביד דפשיטת יד שמושיט משמאל לימין לא הוה כהילוך:

מתניתא. סיפא דמתניתין דלעיל קשיא לר"י דתנן נשפך הדם מן הכלי על הרצפה ואספו כהן כשר אע"ג שהלך הדם ע"ג קרקע ונתפשט לצד המזבח וה"ל הולכה בלא שום כהן וכי היכא דהולכה שנעשית מעצמה כשר ה"ה ע"י זר נמי כשר:

ה"ג תיפתר שהיה מתגלגל כלפי חוץ. פי' כשנשפך לא נתפשט לצד המזבח אלא נתגלגל להלן מן המזבח ונתרחק ואיירי שנשפך במקום מדרון שאינו מתפשט אלא כלפי חוץ:

ה"ג ואפי' תימר כלפי פנים וכו'. פי' אפי' נאמר שנתגלגל לפנים ליכא למילף זר מיניה דשאני הילוך זר מהילוך מאיליו כגון הכא שהלך הדם מעצמו. אר"ז פשיטת יד עשו אותה כהילוך. מאיליו ולכך אם נתן בשמאלו יחזירו לימינו וכשר:

ואת הכף בשמאלו. אלמא הילוך בשמאל כשירה:

ומשני שנייא היא. שאני הכא שאי אפשר לעשות בענין אחר שהרי המחתה בימינו:

ופריך יתלה. הכף בזרועו הימיני א"נ יתלה המחתה בזרועו ע"י בית יד:

ומשני אינה דרך כבוד. של מעלה לילך לפנים וכף קשור בזרועו:

ויחליף. מיבעיא ליה אם החליף ונתן הכף בימינו והמחתה בשמאלו מהו:

סוברין בני הישיבה למימר אם החליף פסול:

ויחתי מיבעיא ליה אם נתן אח"כ המחתה מימינו לשמאלו מהו:

ופריך ואמר אוף תמן ויחתי. קשיא ליה א"כ למה תנן קיבל הדם בימינו ונתן בשמאלו יחזירו לימינו וכשר אפי' בלא חזרה יהא כשר כי היכי דמכשירין כאן כל שהיה בימינו פעם אחת:

ומשני תמן וכו'. כלומר דלא דמיין דהתם אפילו החתי מימינו לשמאלו פסול דה"ל הולכה בפסול וגבי דם כתיב הולכה משא"כ גבי המחתה:

אם הכניסן אחת אחת. שהכניס תחלה הכף ויצא והכניס המחתה שכיפר:

אלא שהוא עובר משום הכנסה יתירה. שלא התיר הכתוב לכנוס לפנים ביה"כ אלא ד' פעמים וזה שנכנס ה' פעמים חייב מיתה שעבר על ולא יבא בכל עת אל הקדש:

על איזה. מן הביאות הוא עובר משום ביאה יתירה על הראשונה או על האחרונה. אמר להן רבי יוסי אומרים. להכה"ג שיכנוס שנית עם המחתה כדי לעבוד עבודת היום:

ואת אומר הכין. שיהא חייב על השנייה אלא אינו חייב אלא על הביאה ראשונה שהיתה יתירה:

תמן תנינן. בפרק ב' דשבועות:

השתחוה וכו'. אם נטמא בעזרה והשתחוה או ששהה כדי השתחויה חייב:

על איזה מהן עובר. על מה ששיהה בעמידתו או על מה ששיהה אח"כ ביציאתו חייב שמה ששיהה בעמידתו לא מיקרי שהיה שהרי הותר לו לשהות כל כך זמן ביציאתו חוצה:

אלא על האחרונה. שהוא זמן ששיהה ויותר נראה לי לגרוס בהיפך חברייא אמרין על האחרונה א"ל אומר לו צא ואת אומר הכין אלא על הראשונה:

כהאי דתנינן תמן. פרק ד' דמדות:

טירוקסין. לשון יון חות ופנים כלומר דמספקא לן אי כלפנים או כלחוץ:

הדא אמרה מבפנים. דאי ס"ד מבחוץ הוה ליה למימר ארבעים וא' באמה דחלל ההיכל היה ארבעים אמה:

הדא אמרה מבחוץ. דאי סלקא דעתך מבפנים הוה ליה למימר. עשרים ואחת אמה אלא ודאי דחללא קחשיב כותלים לא קחשיב אלא מספקא ליה בקדושת כותל המפסקת אי הוה כלפנים או כלחוץ:

והבדילה הפרכת לכם. דסבירא ליה לרבי יוסי דפרכת היתה עביה אמה להשלים אמה טרקסין ורבנן סברי מתחלת עובי הפרכת צריך להיות קודש כדכתיב והבדילה הפרכת לכם משמע ממקום שמתחיל הפרכת הוא קדש ואע"ג דבמקדש הראשון היה אמה טרקסין התם שאני שהיה בבנין אבל במקדש שני שנעשה בפרכת צריך שיהיה דומיא דמשכן ואמה טרקסין מספקא לן אי מתחלת קדושתה דלפנים מתחילת עביה או מסופה. אי נמי סבירא ליה לרבי יוסי דאמה טרקסין כלפנים ומתחילת עביה הוה כלפנים וקאמרו רבנן מדכתיב והבדילה הפרכת משמע דהפרכת כולה הבדל היא:

בין קדש קדשים שלמעלן לקדש קדשים שלמטן. דס"ל ליה לרבי יוסי דאף למעלה בעלייה היתה פרכת תלויה כנגד פרכת שלמטה והכי מפורש בתוספתא בפירקין דרבי יוסי סובר שהיתה פרכת נתונה בעלייה כנגד אותה שלמטה שנאמר והבדילה הפרכת לכם והכי פירושו בין בקדש הקדשים שלמעלן ובין בקדש הקדשים שלמטן היה הפרכת המבדיל בינו לקדש:

ופריך ולית לרבנן כן. בתמיה וכי לית להו לרבנן שהיה הפסק למעלה:

אית לן. שהיה הפסק דסברי דלאו הפרכת היה המפסיק אלא ראשי קורות היו יוצאין מן הכותל עד אותו מקום שהיה קדש והיו יודעין איזהו קדש ואיזהו קדש קדשים:

הלכה ב

מתני' החיצונה פרופה מן הדרום. רבנן קאמרי לה:

פרופה.ראשה כפולה לצד החוץ ונאחזת בקרס של זהב להיות פתוחה מן הדרום ועומדת:

מהלך ביניהן. נכנס בפריפת הדרום ומהלך ביניהם עד שמגיע לפריפת הצפון:

הגיע לצפון. ומשנכנס לתוך החלל בית קדש הקדשים הפך פניו לדרום לילך עד בין הבדים שהם באמצע החלל שהבדים היו ארוכין עד הפרכת ראשו אחד למערב והשני לו למזרח אחד בראש הארון לצפון ואחד בראשו לדרום:

מהלך לשמאלו עם הפרכת. שהמהלך מצפון לדרום שמאלו למזרח והפרכת היתה במזרח נמצא שמאלו עם הפרכת:

דרך כניסתו. שלא היה מיסיב פניו לצאת אלא יוצא דרך אחוריו ופניו לארון:

בבית החיצון. בהיכל:

גמ' מן המנורה ולדרום. שהמנורה בדרום היתה עומדת וכדתנן במתני' מן השולחן ולצפון. דס"ל שלא היתה שם אלא פרוכת אחד ופרופה מן הצפון:

ממזבח הזהב ולמנורה היה נכנס. שמזבח הזהב היה עומד בין המנורה והשלחן ומדברי ר"מ משמע שהיה מהלך אחורי המנורה וקמ"ל בהך ברייתא שלפני המנורה היה מהלך דלא ישחיר בגדיו מהכותל שהושחרה מעשן המנורה:

באצילי ידיו. בפרק האמצעי שקורין עלינבוגי"ן ששתי ידיו היו מלאים בכף והמחתה ולא היה יכול להגביה פרוכת בהן:

כדי שלא ישרופו. שתי פרוכת שבשני הצדדין מן המחתה:

חוזר היה לאחוריו. ויצא מצד הצפון. ולא היה הולך בבית קדשי הקדשים לצד הדרום ויוצא משם דא"כ היה נראה כפוסע על בין הבדים דאע"ג דהיה יכול לדחוק הפרכת לצד חוץ ולא היה צריך לפסוע על בין הבדים מ"מ נראה כפוסע א"נ כשבא לבין הבדים ונתן הקטורת בתוכן היה חוזר לאחוריו ודוחק הפרכת לצד חוץ שלא יהא נראה כפוסע על גבן:

כיצד הוא עושה. לחפון שנית בקדשי קדשים שהרי צריך שיתן מן הכף לשתי ידיו:

ה"ג מניח את המחתה בארץ וזורק הכף באויר וקולטה. וה"פ מניח תחלה המחתה ואח"כ זורק הכף למעלה והוא מתהפך ופושט שתי ידיו ומקבל הקטרת:

בודדה ברגלו. נוטל הכף בין רגליו ושופך לתוך שתי חפניו:

מערה מתוך הכף. ולא היה צריך לחפון שנית שכבר חפן מבחוץ:

ואח"כ. העשן מתפשט ויורד:

כר' יוסה. דאמר דפרכת אחד היה הוא דצריך התנא לאשמועינן שיצא דרך כניסתו:

ברם כר"מ. אבל לר"מ דסובר דשתי פרכת היו והפנימית היתה פרופה מן הצפון:

אפי' בעי לא יכול. אפי' אם רוצה לצאת נכחו לא היה יכול דא"כ כשמגיע לדרום היה צריך להפוך אחוריו אל הקדש כדי להגביה הפרוכת שאם היה דוחק לא היה נפתח שעדיין היה נוגע בפרכת השני:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן:

נימר. ויבא שלמה מירושלם לבמה אשר בגבעון דקרא כפשטיה א"א לפרש דמה ענין גבעון אצל ירושלים:

ה"ג מבמה היה בא. והא דכתיב ויבא שלמה לבמה היינו שהיה הולך לירושלים כאלו בא לבמה שהיה אחוריו לירושלים ופניו לבמה שלא ליתן אחוריו אל הבמה אשר בגבעון ששם היה המשכן בעת ההיא:

שלא תצא. גזר דין מלפניו ביום הזה או בשנה הזאת שיגלו ישראל:

למקום של תורה. דהיינו שיכולים לעסוק בתורה א"נ מתקיים הגזירה במה שגולין ממקום למקום ללמוד תורה:

שלא יצא עלינו חסרון. בממון:

בחסרון של מצות. צדקות וגמילות חסדים:

שנת גשומה. ולא יותר מדאי אלא גם שחונה וטלולה פי' חמה וצל:

אלו לאלו. וכ"ש לאומות אחרות ל"א שהם מתביישים זה מזה:

לתפילת יוצאי דרכים. שהם מתפללים שלא ירדו גשמים:

שלא יגבהו שררה זו ע"ג זו. שלא ישלוט אפילו הרב בהצעיר בשביל שררות:

אנשי השרון. שיושבים במישור והגשמים סותרים בתיהם וי"מ שאין הקרקע של מקום ששמו שרון יפה ללבנים וצריך לחדש פעמיים בשבוע והתפלל שלא יפלו בתיהם פתאום:

שלא להבעית את ישראל. שיחשבו שמת:

היה זקן אחד. כינוי להקב"ה כדמסיק וכן כתיב בדניאל ועתיק יומין יתיב וגו':

אפי' אותן שכתוב בהם ודמות פניהם וגו'. דכל אדם לרבויי קאתי א"כ כיון שאין מלאך רשאי להיות שם בשעת הקטורה מי היה הזקן שהיה עמו שם:

הלכה ג

מתני' נביאים הראשוני'. דוד ושמואל:

ושתי' היתה נקראת. מפרש בגמ' לאורו של ארון. לאור השכינה שהיתה שרויה על הארון כדכתיב ונהורא עמיה שריא א"נ הזהב מבהיק ומאיר:

גמ' מגשש. ממשש באפילה:

א"ל. מאן אמר שהיה אדם או מלאך. אני אומר שהיה הקב"ה בעצמו:

שממנו הושתת העולם. פי' ממקום ההוא נברא העולם:

מציון מכלל יופי. ממנו מוכלל יופי של עולם שממנו נברא:

הנצי יסד בציון אבן. אבן בחן פנת יקרת אלמא אבן שבציון היה לראש פנה ויסוד כל העולם:

הלכה ד

מתני' למקום שנכנס. בית קדש הקדשים:

במקום שעמד. בין הבדים:

ולא היה מתכוין להזות לא למעלה. שתהא אחת למעלה בחודה של כפורת העליון והשבע למטה מאמצעה שהרי לא על הכפורת נוגעים אלא נופלים לארץ:

אלא כמצליף. בשורה זו תחת זו:

וכך היה מונה. בגמ' מפרש טעמא:

נטל דם הפר. תחלה והניח דם השעיר מסקנא דמלתא דר' יהודא היא דאמר לא היה שם אלא כן אחד בלבד וצריך ליטול דם הפר תחלה:

על הפרוכת. דכתיב וכן יעשה לאהל מועד:

עירה דם הפר וכו'. דכתיב במתנות המזבח ולקח מדם הפר ומדם השעיר מדם שניהן יחד:

ונתן את המלא בריקן. חוזר ומערה מזרק מלא תוך הריקן כדי שיתערבו הדמים יפה:

גמ' כמטוורד. כמין חבל מפתיל התלוי במקל כגון הרצועה שמכין בה ב"ד ועיין בערוך ערך מטרקא:

כדי שלא יטעה. הא דצריך למנות הזאה ראשונה עם כל אחת כדי שיהא לו שהות בינתיים לתת לב מניין שלא יטעה:

כדי שיגמור הזייותיו מתוך שבע. כשיסיים הזאה אחרונה יאמר שבע ואלו לא מנה הראשונה בפני עצמה היה צריך שיאמר בסוף שמנה:

ופריך והא תני. בברייתא דר"י אומר שמונה שבע ואחת וא"כ לא סיים בשבע ואפ"ה מונה אחת בפני עצמה:

א"ר בון. ממקרא ילפינן שצריך למנות הראשונה בפני עצמה:

ה"ג כתיב אל פני הכפרת יזה שבע פעמים:

מה ת"ל יזה. הלא כתיב ברישא והזה אותו על פני הכפרת וגו':

יכול על גגה. למעלה ע"ג הכפרת יזה:

יכול על מצחה. כלומר בגובה הכפרת כפי אשר מונחת על הארון ולעולם בכפורת עצמה היה מזה:

ת"ל על ולפני. ללמדך שהוא מגביה ידו ומזה כנגד עוביה של כפרת ואף זה לפניו ולא עליו ממש:

צריך. שיהא הדם של השעיר כשהוא מזה למעלה נוגע בכפורת:

מה כפורת שנאמר להלן. גבי הזיית דפר:

ה"ג לא על מצחה לא על גגה וכו' אף כפורת שנאמר כאן לא על מצחה לא על גגה וכו'. וה"פ גבי הזיית פר ודאי אינו צריך שיהא נוגע דהא כתיב והזה על פני הכפורת קדמה ופני משמע דאינו מזה עליו ממש אף כפורת שנאמר למעלה בשעיר נמי אינו עליו ממש:

הזיות שעיר שלמעלה למדות מהזיות פר שלמטן ואינו כן אלא הזיות שעיר שלמטן למדות מהזיות פר שלמטן. וה"פ ואנן בעינן למילף הזיות פר שלמעלן אם צריך שיהא נוגע או לא:

ה"ג והזה על הכפורת. למדנו אחת למעלה בשעיר דאותו חדא משמע:

ולפני הכפורת. דכתיב בשעיר איני יודע כמה יזה למטה דהיינו לפני הכפורת:

תוכן העניינים

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי יומא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה