קרבן העדה על תלמוד ירושלמי יומא· רבי דוד פרנקל
פרק א · הלכה א
שבעת ימים קודם יה"כ מפרישין כהן גדול. שכל עבודת יה"כ אינה כשרה אלא בו דכתיב גבי יה"כ וכפר הכהן אשר ימשח אותו:
ללשכת פרהדרין. כך שמה ובגמ' מפרש:
ומתקינין לו. מזמינין כהן אחר להיות כ"ג תחתיו אם יארע בו פסול קרי או שאר טומאה המעכבין מלבוא למקדש:
ובעד ביתו. גבי יה"כ כתיב בפ' אחרי מות:
אם כן. דחיישת למיתה:
אין לדבר סוף. שמא גם זו תמות אלא לטומאה דשכיחא חיישינן למיתה שימות מת בפתע פתאום לא חיישינן:
גמ' שמע לה מן הדא. יליף לפרישת שבעה דכהן גדול מהא:
כאשר עשה. במילואים שצוה אותם לפרוש מביתם שבעת ימים שנאמ' ופתח אהל מועד תשבו שבעת ימים ובשמיני עבדו שנאמר ויהי ביום השמיני קרא משה וגו' וכתיב קרב אל המזבח כאשר עשה צוה לדורות לפרוש שבע' לפני עבודת יום א':
או אינו אלא שעיר של ר"ח. דשמיני למילואים בר"ח ניסן היה:
לכפר עליכם. כך כתיב לעשות לכפר עליכם:
כפרת אהרן עצמו. שהיה בו כפרה לאהרן בפני עצמו דכתיב ועשה את חטאתך ואת. עולתך וכפר בעדך:
כפרת בנים עצמן. כלומר כפרת הכהנים וישראל בפני עצמן שנאמר במילואים ואל בני ישראל תדבר קחו לכם שעיר עזים:
אף זו. פרישה דלדורות צריכה שתהיה ליום שיש בו כפרה לאהרן בפני עצמו וישראל לעצמן והיינו ביה"כ משא"כ בר"ח:
זו שריפת הפרה. שאף כהן השורף את הפרה היה טעון פרישה שבעה:
ונאמר להלן. בפרה:
כהאי דא"ר בא. לעיל אדר"י:
מה זו כפרה. של מילואים אינה כשרה אלא בכה"ג:
אף זו כפרה. דילפי' מיניה לדורות דבעי פרישה היינו כפרה שהיא בכה"ג:
שזה. של פרה הפרשתו בטהרה להחמיר בטהרתו מפני קל שעושין בו לטמאו בו ביום ששורף הפרה להוציא מלבן של צדוקים שהיו אומרים דוקא במעורבי שמש נעשית החמירו בה שלא יהא אדם נוגע [בו] א"נ היו אסורין ליגע בו שבגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת:
וזה. של יה"כ הפרשתו בקדושה ליכנס למחנה שכינה ולא יהא לבו זחה עליו ויהא נבדל מקלות ראש שבהבדלתו מן הבריות תהא חלה עליו אימת הקב"ה:
ה"ג ע"ד דר"י דלא יליף לה מן קרייה וכו' ע"ד דבר קפרא דיליף לה מן קרייה וכו'. וה"פ בשלמא ר"י דלא יליף פרישת כהן השורף הפרה מקרא אלא משום דמעלה וסלסול עשו בפרה ניחא דלכך החמירו חכמים שלא יהא אחיו הכהנים נוגעין בו אלא לבר קפרא דיליף לכהן גדול ביום הכפורים ולכהן השורף דבעו פרישה מחד קרא מ"ש דכהן השורף הפרה אין אחיו הכהנים נוגעין בו ובכה"ג ביה"כ נוגעין בו:
שלא יטמאו אותו אחיו הכהנים. בנגיעה דבגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת:
ופריך ולא כך וכו'. וכי אינו טמא בלאו הכי טומאת ערב מחמת הזייה שהיו מזין עליו בכל יום וקיי"ל טהור שנפלה עליו הזיי' טמאתו וה"ה דהוה מצי למפרך א"כ כהן של יה"כ נמי לא יגעו בו:
אף בר קפרא. מודה דעשו מעלה וסלסול בפרה אלא דפרישה דפרה מדאורייתא היא כמו דיה"כ:
אי מה איל המילואים מעכב. שנא' קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה והקרב לפני ה' שמעינן דאם אין איל אף העגל לא יקריב לפני ה':
אף שעיר של יה"כ. יהא מעכב את הפר שלא יקריב הפר אם אין שם שעיר ואנן לא תנן הכי במנחות פ' התכלת דפרים ואילים ושעירים אינן מעכבין זה את זה:
והוא מקבל מיניה. ור"י קיבל קושיא זו מרשב"ל וחזר בו מלמילף ממילואים:
מן מה. מהא דא"ר מנא תמה אני על רשב"ל שהקשה כן לר"י ועל ר"י הוא מתמה שקבל ממנו תשובה כזו:
יתיביניה. היה לו לר"י להקשות וכי לא מצינו בכיוצא בזה שלמידים דבר מעכב משאינו מעכב וכן בהיפך:
ומלק והקטיר. כתיב גבי עולת העוף ודרשינן היקישא:
ה"ג מה הקטרה בראש המזבח אף מליקה בראש המזבת. וה"פ מה הקטרה בראש המזבח שנאמר והקטיר עליו וכן האימורים כתיב בהו עליו אף מליקה בראשו של מזבח ע"ג הקרן של המזבח:
מליקה מעכבת. שאם לא מלק פסול:
אין הקטרה מעכבת. שאם נטמאו או שנאבדו האימורים הזבח כשר:
תמיד תמיד. יליף גזרה שוה:
שנאמר. במנחת חביתין תמיד וכתיב בלחם הפנים לפני תמיד:
לחם הפנים מעכב. הבזיכין מלהקטירן ואין חביתין מעכבין א"נ לחם הפנים מעכבין אם אינן שנים עשר משא"כ חביתין קדושה לחצאין מתוך שקרבה לחצאין והכי אמרינן במנחות:
לקיחה לקיחה. יליף רבי יהודה בגזרה שוה דלולב צריך אגד:
נאמר לקיחה במצרים. ולקחתם לכם אגודת אזוב:
ונאמר לקיחה בלולב. ולקחתם לכם ביום הראשון:
אף לקיחה האמור בלולב אגודה. וסובר לולב צריך אגד ואם לא אגדו פסול הרי שבלולב מעכב:
מצרים אינה מעכבת. שלא נאמר שם עיכוב:
הא רשב"ל וכו'. כלומר גופא רשב"ל מקשי לה לר"י ולא יליף ממילואים:
הן מייתי ליה. ואלא מהיכא קיליף פרישה ביה"כ לדורות:
בזאת. קרא יתירה הוא דהל"ל בזה או באלה אלא למידרש ודרוש ביה הכי בזאת התורה האמורה בענין דהיינו במילואים יבא אהרן אל הקדש:
ועובד כל שבעה. דסובר כל שבעת ימי מילואים שימש אהרן ולא משה:
ופריך וכי אמור הוא בעניין. וכי מילואים כתובים בפרשת אחרי מות:
מכיון שמיתת בני אהרן אמורה בעניין. שמתחיל אחרי מות שני בני אהרן והן מתו בשמיני למילואים הוה ליה כאילו מילואים אמורים בהאי עניינא:
ופריך ולית סיפיה וכו'. והרי סוף דבר גם רשב"ל יליף ממילואים ולמה הקשה לר"י:
אלא. רשב"ל עשה כאדם השומע דבר ופריך עליה לשמוע מחבירו או מרבו אם גם הם סוברים כוותיה:
אר"י בר' בון. דלא יליף רשב"ל ממילואים:
וישכון כבוד ה' על הר סיני. ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מכדי כתיב ויקרא אל משה ביום השביעי מאי ששת ימים אלא ללמד לדורות מה משה וכו':
מה משה לא נכנס לפני ולפנים כלומר לשמי השמים:
ופריך על דעתיה דר"י למה נאמרה מיתת בני אהרן. בפרש' אחרי מות גבי עבודת יה"כ הא הם מתו בשמיני למילואים:
כך מיתתן של צדיקים מכפרת על כל ישראל. אם נספדים כהלכה לכך נאמרו כאן שיבכו עליהן ביה"כ:
למה סמך הכתוב מיתת מרים לפרשת פרה אדומה. שהרי פ' פרה נאמרה בשנה שנייה ביום שהוקם המשכן ומיתת מרים היתה בשנת הארבעים:
שכשם שאפר פרה מכפרת על ישראל. על מעשה עגל כדאיתא במדרש:
למה סמך מיתת אהרן לשיבור הלוחות. בפ' עקב כתיב בעת ההוא אמר ה' אלי פסל לך וגו' וכתיב בתריה ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן א"נ דכתיב שם ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי ויהיו שם כאשר צוני ה' וכאשר צוני קאי על שברי הלוחות וכתיב בתריה מיד ובני ישראל נסעו וגו' שם מת אהרן:
כתיב ובני ישראל וגומר. איידי דמייתי להך קרא לכאן דרשו:
נסתלקו ענני כבוד. שבזכותו היו ובמותו נסתלקו:
התייר הגדול. מי שהוא בקי בדרכים נקרא תייר שהוא יודע לתור הארץ וענני כבוד היו מראים להם הדרך אשר ילכו בה:
ובאו ונתגרו בהם ועשו עמהם מלחמה:
והרגו ממנו. מישראל שמנה משפחות דלא חשיב מבנימין אלא חמש משפחות והוא בעשרה ירד למצרים ואהוד משמעון ואצבון לגד וישוה לאשר וי"ג שבע משפחות:
אף הם הרגו. מבני לוי ארבע משפחות אחת מהם נעקרה לגמרי והיא משפחת שמעי וג' מהם נהרגו רובן ונשארו מתי מספר והם משפחת עמרם ויצהר ועוזיאל:
לעמרמי וגומר. בד"ה לאחר שהעמיד דוד הלוים על מחלקותם כתיב האי קרא והוא מיותר ללמדך שאז בימי דוד נחשבו אף הם למשפחות שנתוספו ונתרבו:
ורב שלום. והם בני לוי שהם רודפי שלום כאהרן ופנחס:
אמרו. כשחזרו ישראל למוסרה:
על שלא עשינו חסד עם אותו הצדיק. שלא הספידו לאהרן כראוי:
וגמלו לצדיק חסד. במקום המיתה:
עשירית האיפה. שמקריב הכהן ביום חינוכו ואפילו כהן הדיוט:
ומכנסיים. שאינו כתוב לא בצואה ולא בעשייה ואף לא בפרשת מילואים אפ"ה מעכבין:
מ"ט. כלומר מנ"ל:
ומשני זה. יליף זה וזה בגזרה שוה כתיב במילואים זה הדבר אשר צוה ה' לעשות וכתיב בעשירית האיפה זה קרבן אהרן ובניו ביום המשח אותו עשירית האיפה:
וזה עשייה. דכתיב במילואים וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם וי"ו יתירה לרבות מכנסיים דכתיב לעיל מיניה בענינא דבגדים:
כל האמור בפרשת. צוואה דמילואים בואתה תצוה מעכב:
זה הדבר. וזה הדיבור שאפי' קריאת פרשת מילואים שנצטווה בואתה תצוה אמר להם לציבור בכ"ג באדר כשהתחילו המילואים והקהיל את העדה אל פתח אוהל מועד שנא' ותקהל העדה וגומר ויאמר משה אל העדה זה הדבר אשר צוה ה' לעשות ומקראות הללו בעשיית המילואים בצו את אהרן:
ה"ג סמיכה ושירי דמים שאינן מעכבין לדורות אינן מעכבין כאן:
ציץ ומצנפת. הלביש לאהרן קודם שהלביש האבנט של הבנים דבין בצוואה בין בעשייה קדם אבל האבנטים הלביש לכולן בהדי הדדי כדמסיק יהודה ברבי מדכתי' וחגרת אותם אבנט משמע כולהו בהדי הדדי:
הדא דאת אמר. לא אמרן אלא למצוה הוא דיחגור כולם בבת אחת:
אבל לציווי ויקרב משה את אהרן וכו' ואח"כ ויתן עליו את הכתנת ויחגר אתו באבנט ואח"כ ויקרב משה את בני אהרן וילבישם כתנות ויחגור אתם אבנט. פי' אבל לכתחילה בעינן שילביש האבנט לאהרן תחילה ואח"כ לבניו כדמצינו בעשייה שכך עשה משה:
פשוט הוא לן. הדבר ברור שלא שימש משה בשבעת ימי מילואים אלא בחלוק לבן ולא בבגדי כהונה:
ותני לה. ותניא נמי הכי בברייתא כדר"א:
וכיון שלבש אהרן בגדי כהונה גדולה וכו'. משמע דמשה לא היה מלובש בבגדי כהונה גדולה דאם כן הוה ליה למתני וכיון ששימש אהרן בכהונה גדולה בבגדי ל"ל אלא ללמדך על משה שלא שימש בבגדי כהונה גדולה:
מה טעמא. כלומר מנא ליה:
כי היום ה' נראה אליכם. ולא אמר סתם כי ה' נראה אליכם אלא מחמת עבודת אהרן ה' נראה ולא מחמת עבודתו:
עשירית האיפה. היא מנחת חביתין שהכהן הגדול מקריב בכל יום מחציתה בבוקר ומחציתה בערב מיבעיא ליה איך היתה נקרבת ביום השמיני למילואים:
חצייה קריבה. לא הקריבו אלא בין הערבים דבבקר לא היה אהרן עדיין כהן הגדול או דלמא מקריבו מחצית בבקר ומחצית בין הערבים כבשאר הימים:
ופשיט מן מה דכתיב ויבא וגו'. ותנינן בת"כ מלמד שלא בא אלא ללמדו על מעשה הקטרת ואס"ד דאף בבקר היו מקריבין מחצית החביתין א"כ היה צורך שילמוד עמו גם ענין עבודת עשירית האיפה שהיתה ביום חינוכו:
א"ר תנחום ברבי יודן. לעולם שלימה היתה קריבה ולא קשיא א"כ ה"ל לתנא למיתני שנכנס עמו ללמד גם עשירית האיפה דלא נכנסי עמו לפנים אלא ללמדו על עבודות שאינן נוהגות בחוץ והיינו קטרת אבל הקרבת המנחה שנוהג בחוץ כבר למדו בהיותו בחוץ:
מילואים מה היו. מיבעיא ליה מה היו דינם של קרבנות המילואים כקרבן יחיד הואיל ולא באו אלא לחנך אהרן או כקרבן ציבור שבאו לחנך המשכן שהוא לכל ישראל א"נ חינוך אהרן עצמו היה לצורך כל ישראל:
ופשיט מן מה דכתיב ויסמכו וגו'. שמעינן דקרבן יחיד הוא דאין קרבן ציבור טעון סמיכה כדתנן במנחות:
ופריך והתני. מילואים היו קרבן ציבור:
ומשני א"ר אידי. לכך קרי להו קרבן ציבור שציבור התנדבו הקרבנות ומסרו' לאהרן ובניו:
מילואים מאיכן למדו. מיבעיא ליה הא דכתיב במילואים ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים למאי מדמינן אותן הימים אם לקרבנות שנאכלין ליום ולילה א"כ אף במילואים היו צריכים לישב גם ליל שמיני שם ולא לילה הראשונה דשבעת הימים או למעשה בראשית מדמינן שהלילה הולך אחר היום והיו יושבים לילה הראשונה ולא האחרונה וכדמסיק ולא איפשיטא:
תמן תנינן. במנחות פ' שתי הלחם:
אלו מושכין. הלחם הפנים ועד שלא יגביהו אותן מן השלחן אלו מניחין:
ה"ג שנאמר לפני תמיד רבי יוסי אומר אף אלו נוטלין ואלו מניחין אף זה היתה תמיד מתני' דר"מ אר"י מודה ר' יוסי שאם פירקו את הישנה בשחרית וסידרו את החדשה בין הערבים שאין זו תמיד ואר"י מישיבת וכו'. וה"פ ר' יוסי סבר אפילו אלו נוטלין ואח"כ מניחין הלחם על השלחן מ"מ מיקרי תמיד שאין הכוונה אלא שלא יהיה השלחן יום או לילה בלא לחם ות"ק דר"י ר"מ:
צריך שימסור יום ללילה ולילה ליום. שנאמר ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים וכתיב בתריה ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ש"מ שלא היו יושבים על פתח א"מ כל היום וכל הלילה אלא שהיו משלימין ובאו בסוף היום וישבו עד מקצת הלילה ובאו בסוף הלילה וישבו עד מקצת היום והיינו יומם ולילה דכתיב בקרא ה"ה הכא גבי לחם הפנים נמי בעינן שימסור יום ללילה ולילה ליום:
מכיון שמסר יום ללילה דיו. ואינו צריך להיות עליו לחם אלא בסוף היום ואם יהיה השלחן בלא לחם כ"ג שעות הרי זה תמיד:
מה אר"ח בר יוסף בישיבת אהרן ובניו במילואי'. מיבעי' ליה איך סובר ר"ח בר יוסף במילואים אם היו צריכין לישב כל היום וכל הלילה או לא:
ופשיט מה. אם התם גבי לחם הפנים דכתיב תמיד סובר שאם מסר יום לליל' דיו כ"ש מילואים דלא כתיב בהו תמיד דסגי במסירת יום ללילה:
אשכחת אמר. נמצאת אומר:
ה"ג ע"ד דר"י היה שם י"ד עמידות וי"ג פירוקין. ע"ד דר"ח בר יוסף היה שם שבע עמידות וששה פירוקין. וה"פ לר"י דאמר שבאו בסוף היום וישבו מקצת הלילה והלכו להם וכן עשו בבוקר נמצא שהיה בכל ערב עמידה ופריקה וכן בכל בקר חוץ ביום השביעי לא היתה פריקה ולדעת ר' חייא לא היה בכל יום אלא עמידה אחת ופריקה אחת וביום השביעי היתה עמידה ולא פריקה:
העמידו ומשחו ופירקו. שנאמר ויהי בחדש הראשון בשנה השנית הוקם המשכן ודרשינן שהוקם מאיליו וכתיב ביום כלות משה להקים את המשכן משמע שמשה הקימו וקשיין קראי אהדדי אלא ודאי שאף ביום השמיני העמידו משה ופירקו אח"כ בו ביום הוקם מאליו:
שהקמת הלילה פסולה לעבודת היום. דאל"כ למה פירקו ביום השמיני אלא משום דהקמה הראשונה היתה בלילה כשאר הקמות ולכך הוצרך להקימו שנית לעבודת היום:
אשכחת אמר וכו'. נמצאת אומר לדעת ר' יוחנן לשיטת ריב"י דהקמת הלילה היתה פסולה לעבודת היום צריכין לומר שהיה בכל יום ג' הקמות וג' פירוקים העמדה אחת קודם אור היום כדי לסמוך ישיבתן באהל מועד מן הלילה ליום והעמדה שנית לעבודת היום והעמדה ג' לסמוך היום ללילה ולר' חייא בר יוסף היו ב' עמידות בכל יום א' קודם היום לסמוך הלילה ליום ואחת ביום לעבודת היום:
ה"ג ע"ד דר"י כריב"י היו שם כ"א עמידות וכ' פירוקין ע"ד דר"ח בר יוסף כריב"י היו שם ארבע עשרה עמידות וי"ג פירוקין:
מנין לפירוקין. דלמא כיון שהעמידו ביום הראשון שוב לא פירקו:
ביום שכלו הקמותיו. ש"מ שבימים הראשונים הקימו ופרקו כל יום וה"ה כשלא היה צורך בהעמדתו פרקו אפי' בו ביום:
כאשר עשה וגו'. ללמד דבעי פרישה לדורות והיינו ביה"כ וכדאמרי' לעיל:
ופריך ולא כבר תניתה. לדרש זה לעיל בפירקין:
ומשני חדא בשם ר"י וכו'. אחת תני דר"י אמר כן ואחת דרשב"ל אמר כן:
בשמיני וכו'. ביום השמיני איכא דתני דאף ביום השמיני נמשח המשכן ואיכא דתני דלא נמשח בשמיני וכן פליגי תנאי אם נפרק המשכן ביום השמיני או לא:
פשט הוא כן. פשיטא לן דמ"ד שנמשח בשמיני סובר נמי דנתפרק בשמיני ומ"ד דלא נמשח סובר נמי דלא נתפרק:
דכתיב וימשחם. דקרא יתירא הוא דכתיב ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו וימשחם ויקדש אותם וקשיא וימשח אותו דרישא ל"ל דוימשחם דסיפא אמשכן נמי קאי אלא ללמדך שמשח המשכן כמה פעמים:
ומשני מעלה אני עליכם כאילו. היה המשכן חסר משיחה והקמתו היא כאילו משחתם אותו:
ה"ג שבעת ימים תכפר על המזבח. משמע שבכל יום היה מעמידו מחדש דאל"כ כפרה למה בכל ז' הלא היה די בכפרה אחת:
ומשני כפרה שהיא בדם. דהיינו שהיה מזה על המזבח כל ז' ימים:
כהדא דתני. כהא דתניא:
על זה ועל זה. על כהן שהיו מפרישין ליה"כ ועל הכהן שהיו מפרישין לפרה:
היו מזין עליו. כל ז' ימי הפרישה מכל פרה ופרה שהיו שם מימות משה שהיו בותנין למשמר תמן האפר בחיל כדתנן במסכת פרה:
כדי שיכנסו המים. של אפר פרה תחת הדם שהיו מזין על אהרן ובניו בז' ימי המילואים שנא' ויז על אהרן וגו' וכתיב ז' ימים ימלא את ידם כל ז' עשה להם כחק יום הראשון:
ותחת השמן המשחה. שסובר ר' יוסי שנמשחו ג"כ בכל יום מז' ימי המילואים:
פירש בן בתירה. דלכך היו מפרישין אותו מאשתו ולא היה נכנס לבית אחר תמיד של. בין הערבים וישמש ויטבול שעה אחת קודם שקיעת החמה ויעריב שמשו וינוח בלשכתו שהרי אהרן נמי היה לן במחנה לויה בשעה שהיה המשכן מפורק משום דחיישינן שמא יבא על אשתו נדה ויהא טמא שבעה דבועל נדה כנדה ויהיה נדחה מלעשות עבודתו ביום הכפורים:
ופריך וישראל חשודין על הנידות. בתמיה וכל שכן דכהן הגדול אינו חשוד על כך:
ומשני כיי וכו'. דחיישינן לכי האי דתנינן התם בפרק שני דשבועות:
אמרה לו נטמאתי. עכשיו ופירש מיד בקושי האבר חייב אלא יעמיד עצמו בלא דישה עד שימות האבר ויפרוש בלא קישוי וחיישינן שמא יפרוש בקושי:
אשכחת אמר. נמצאת אומר דאיצטרך לדבן בתירא דחיישינן לטומאת נדה ואיצטרך לדר"י דילפינן פרישה ממילואים:
מ"ד. כלומר למאי דאמר:
וישן לו בלשכה. והוה דומיא דמילואים וכדפרישית לכך צריך לטעמא דבן בתירא:
וישן לו בתוך ביתו. ולא יכנוס למקדש כלל:
אף היא גזרה גזרו עליה. שלא יאמרו כה"ג חבוש בבית האסורים אבל מן הדין לא היה חייב במזוזה שאינה דירת קבע:
פרט לשערי הר הבית והעזרות. שאינן שעריך המיוחדין לך אלא קדש הם:
לרבות. שערי הר הבית והעזרות שחייבין במזוזה דבכלל שעריך הן שאתה נכנס ויוצא בו:
מ"ד פרט ר"י. דסובר כל שאינו דירת קבע פטור ממזוזה:
ופריך יאות אר"י. שפיר קאר"י שאינן מיוחדין לך ומ"ט דרבנן דמחייבין הא לאו בית דירה הן:
התיב ר"י בר' בון. לסיועא לרבנן:
בשעריך לרבות שערי מדינה. ולא פליג ר' יהודה אע"ג דאינן בית דירה אלא ודאי הטעם לפי שבהן נכנסין לבית הדירה דהיינו בתי העיר וחצירות והכא נמי בשערי עזרה לפי שבהן היו נכנסין לבית דירה דהיינו לדירת הכה"ג וסברי דירת שבעה ימים שמה דירה:
חולדת המולים. נקיקים וחורים שבתוך הגבעות:
חולדת. כמו חור שחררוהו חולדות הדרים בארץ:
המולים. הם גבעות כמו מליא בנצא בב"ב:
חלון שהוא ד' על ד'. אמות:
ומניפים לרבוניהם. שיושבים שם העבדים בימות החמה להניף רוח לאדוניהם בחדר המקרה:
לולין. בנין שמגדלין שם אווזים ותרנגולים:
אלו ע"ג אלו. ואין בחללן ד' על ד':
הן דו דרס וכו'. לפי שכולן סמוכין על האסקופה התתתונה מצרפן כאילו הן אחת וחייבין במזוזה:
דהוה עביד וכו'. שהיה נעשה על דעת דכל החכמים:
לשכת בולווטים. לשכת שרים היו קורים אותה:
פראידתן. פקידי המלך שיד המלך היתה בם להחליפן בכל שנה כרצונו והוא פירוש למילת פלהדרין:
מילא עבידא. טעם לדבר שמתחילה היו קורין אותה בולווטין ואח"כ פלהדרין:
בראשון. במקדש ראשון:
שהיו משמשין. בכהונה גדולה כה"ג בן כה"ג אם היה ראוי לכך ולא היו מתמנים לשם ממון:
שימשו בו. כל ימי בניינו לא יותר מח"י כהנים גדולים:
בדמים. שהיו נותנים למלך:
ומהן. משנות עמידת בית שני שימש שמעון הצדיק ארבעים שנה ולא נותר לכל הכהנים כי אם ש"פ שנה:
ומחוקיהן כסף. שהיה לו להביא המדות גדושות אלא כדי שלא יפלו המעות מהן בדרך שלחן מחוקות ומה שהיה חסר מפני המחוק היה מביא בפני עצמו מצאתי ול"נ ומחוקיהן היינו הכלי שמוחקין בו המדה נמי היתה של כסף כמו המדה:
כפה הסיח את המנורה. משל הוא אתא חמרא ובטש לשרגא אף כאן המרבה בשוחד הוא מנצח חבירו:
מצאנו שלא חרב הבית וכו'. בבבלי יליף להו מקרא:
וכן בשני. דמסתמא עון אחד לשניהם:
מבזים את המועדות. שלא היו עולים שם לרגל שאלקנה הוצרך לסבב ערי ישראל להדריכם שיעלו לרגל: