קרבן העדה על תלמוד ירושלמי יבמות· רבי דוד פרנקל
פרק י
הלכה א
מתני' האשה שהלך וכו'. ואמרו לה מת בעלך. שא"ל עד אחד מת בעלך וניסת ע"פ עד אחד לפיכך תצא מזה ומזה כדין אשת איש שזנתה שאסורה לבעל ולבועל דלאו אנוסה וכדמפרש בגמרא:
וצריכה גט מזה ומזה. אם תרצה להנשא לאחר וטעמא דבעיא גט משני מפרש בגמרא. לא מזונות. אפי' מה שלותה ואכלה תתתיו:
ולא בלאות. שחיקת בגדים שהיו לה לא תוציא משם א"נ בלאות שנאבדו לית לה מבעל אבל הקיימים אית לה:
והוולד ממזר מזה ומזה. בגמרא מפרש:
נפסלה מן הכהונה. משום זונה:
מן המעשר. בגמרא מפרש:
יורשים כתובתה. מפרש בגמרא:
חולצין. אחיו של ראשון חולץ מדאורייתא דרבנן גזרו שלא ייבם ואחיו של שני חולץ מדרבנן כי היכי דבעיא גט משני:
גמ' ופריך כמה דתימר תמן. כי היכי דאמרינן לעיל ס"פ ארבעה אחין אשה שנבעלה באונס באיסור מפרישין אותה מבעלה ג' חדשים להבחין בין זרע כשר לפסול ואח"כ מותרת לבעלה ואם היתה קטנה שאינה ראוי' לילד מותרת מיד:
ואמר אף הכא כן. ה"נ נאמר במתניתא באשה שהלך בעלה וכו' שתהא מותרת לבעלה אחר ג' חדשים ולמה תנן שתצא מזה ומזה:
ומשני שנייא היא. שאני התם שאחרים הטעו אותה שבשעת כניסתה לחופה נתחלפה כדתנן התם במתניתא והיא לא ידעה להיכן מוליכין אותה שיצאה בהינומא א"נ כלה הופכ' פניה תנן ומתביישה לראות ולהבחין ועל השושבינין לבדוק:
ופריך והכא לא אחרים הטעו בה. בתמיה הא העדים או העד שבא וא"ל שמת בעלה הוא שהטעה:
ומשני אלא קנס קנסו. אותה חכמים שתהא דייקת שפיר אם אמת העיד ואח"כ תנשא אבל אשה שנחלפה לא ה"ל למידק כמ"ש בסמוך:
ופריך ויקנסו. אותה אצל השני שניסת לו באיסור אבל לראשון שניסת לו בהיתר למה קנסו אותה אחרי שחפץ בה:
מריח ערוה נגעו בה. מפני חשש הרואים אסרו שיאמרו שנבעלת באיסור לשני ברצון שלא בעדים ויאמרו סוטה ודאית מותרת לבעלה:
ופריך מעתה. דביאת השני כאשת איש שנבעלה ברצון חשבינן לה א"כ לא תהא צריכה ממנו גט דהא זנות בעלמא הוא:
ומשני שנייה היא. שאני הכא דמ"מ צריכה גט מפני אותן בני אדם שיודעין שבאו עדי' וא"ל מת בעלך ואינן יודעין שבא בעלה ויאמרו אשת איש יוצאת בלא גט:
אומר אני. לכך צריכה גט משני דחיישינן הרואין שהראשון חי יאמרו בעלה הראשון שלח לה גט ממדינת הים ושני שפיר קנסיב ויאמרו אשת איש יוצאת בלא גט:
והתנינן. לקמן בפרקין:
תהא אסורה לחזור לו. שיאמרו מותר להחזיר גרושתו משנתארסה:
אלא. מתני' דלקמן נמי צריכה גט והא דמותרת לחזור לו דמתניתא אתיא כר"י בן כיפר דאומר גרושתו מן האירוסין מותרת לחזור:
ופריך ולא מודה ר"י בן כיפר. שאם היה הראשון כהן ונתן לה הארוס גט שפסלה מן הכהונה דהא אפילו ריח הגט פוסל בכהן כ"ש כאן דצריכא גט מדרבנן:
ותנינן. בסיפא דהך אע"פ שנתן לה האחרון גט לא פסלה מן הכהונה ולא חיישינן שיאמרו שמן הדין צריכה גט משני שגירשה הראשון קודם שנתארסה לשני:
כדי לברר איסורו של ראשון. לכך ברישא צריכא גט משני כדי לברר שנאסרה לראשון ולאו משום שמא יאמרו גירש זה ונשא זה דכ"ע תלו טפי בנישואי טעות ולא בהיתר אשת איש בלא גט ופליגא אשמואל אבל בסיפא אינה צריכה גט:
עד כדון. הניחא בשיודעת שהיא אשת איש ועברה ונסבה ראוי' לקנוס שהי' לה לדקדק ולחקור:
ה"ג לא היתה יודעת שהיא אשת איש והיידא קטנה שהשיאה וכו'. וה"פ אלא באינה יודע' שהיא א"א ואיזו זו קטנה בשעה שהשיאה אביה והלך בעלה ממנה בקטנותה וגדלה וניסת לאחר מי קנסוה וצריכה גט או לא:
ה"ג וא"ר אילא נשמעינה מן הדא תני תמן וכו':
כל עריות שאמרו. שהן ערוה אין צריכות גט אם נישאו לאסור להן:
חוץ מאשת איש בלבד. שניסת ע"פ ב"ד דאצרכוה רבנן גיטא כדתנן במתני' אף אחות אשתו ואשת אחיו. אם נשאה בטעות צריכה גט:
שנייא היא תמן בין שהיא יודעת וכו'. כלומר בתמיה וכי יש לחלק באחות אשתו ואשת אחיו בין שהיא יודעת או שאינה יודעת הא מסתמ' יודעת בנישואי אחותה וגם הבעל יודע מזה ה"ה לת"ק באשת איש לעולם צריכה גט אפילו אינה יודעת:
שאינה יכולה להוציא. מן השני הפירות שאכל מנכסיה אע"ג דנישואין דידי' לאו נישואין נינהו דקנסוה חכמים:
הדא דתימא. הא דאמרן דוקא פירות שאכל עד שלא בא הראשון אין מוציאין מידו:
בשנטלה. הכתובה או המזונות:
כמה. שאינה מוציאה מידו הפירות שאכל קודם שבא הראשון דבהיתירא בא לידו כך אין מוציאין מידה מה שנטלה מכתובה ומזונות עד שלא בא הראשון:
ופריך הניחא דהוולד ממזר משני. שהרי נולד מאשת איש אלא מהראשון מ"ט הוי ממזר הא אשתו היא ואינה אסורה לו אלא בלאו דונטמאה וישראל מעליא הוי ואיך שרינן ליה לישא ממזרת:
הבא על סוטתו. היינו אשת איש שנבעלה לאחר הולד ממזר דטומאה כתיב בה א"נ בכלל לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה היא וקסבר ר"ע מחייבי לאוין הוי ממזר:
המחזיר גרושתו משניסת. נמי חייבי לאוין היא הולד ממזר:
ד"ה הולד כשר. מדאורייתא אלא ממזר מדרבנן הוא:
כגיטה. שהצריכו חכמים דבעיא גט מהראשון משום ריח ערוה כך גזרו חכמים דליהוי הולד ממזר. ואסור בבת ישראל מדרבנן ובממזרת מדאורייתא:
מה נפיק מן ביניהון. מאי בינייהו:
הולד ממזר כר"ע. דה"ל מחזיר סוטתו:
ד"ה הולד כשר. דע"כ לא גזרו חכמים אלא עד שלא גירש השני דאיכא למטעי באיסורא דאשת איש אבל אחר שגירש השני ליכא למטעי אלא באיסור דמחזיר גרושתו והגט מן השני נמי אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא לא בעיא גט לא גזרו רבנן והולד כשר:
הדא וכו'. כלומר תנינן להא דתני ר"ח:
בי"ג דבר. השנויים במשנתינו:
עבד. חשיב:
ותני כן. ותני נמי הכי:
לוי' שנשבית. דחיישינן שנבעלה לשבוי ונעשית זונה:
או. שידוע בבירור שבא עליה א' מן הפסולין כגון עבד או כותי וכל הנך הפוסלין בביאתן לכהנת מתרומה לא פסלי את הלויים ממעשר:
לויים המזוהמין מאמן. שאמותיהן חללות ובפ' יש בכור משמע דאיירי בבת לוי דאיעבר מעכו"ם ועבד בנה לוי:
לא חשו להם. חכמים לפסול בניהם ממעשר אפי' משום ריח פסול:
ופריך והתנינן. במתני' בת לוי נפסלת מן המעשר והיינו משום דנבעלה בעילת איסור:
אר"י. תפרש למתני' שהשני ישראל הוא וילדה ממנו בן ונפסלה ממעשר בשביל בנה:
כהנת שזינתה. אע"ג דאיפסלה מתרומה לא נפסלה ממעשר למ"ד כהנים מותרים במעשר:
ופריך ולא מתני' הוא דמותרת במעשר ומאי קמ"ל ריב"ל:
ומשני כמ"ד וכו'. אי ממתני' סד"א דאתיא כמ"ד אין נותנין מעשר לכהן לכך לא צריך למתני דנפסלה גם מן המעשר וריב"ל קמ"ל דאפילו למ"ד נותנין לא נפסלה:
מיליהון דרבנן. דברי חכמים שבסמוך שאמרו משמיה דר"ה פליגי על ריב"ל:
כהן שבא על גרושה והוליד בן. וה"ל חלל ואינו פוטר עצמו מבכורה כישראל:
הבן חייב לפדות את עצמו. דהא לא זכה אביו בפדיונו שהרי לא איחייב אב מעולם אלא בן נתחייב לאחר מיתת אב ואיחייב ליה למיתבי' לכהן אחר גם לא היה כח לאביו לפדותו קודם שלשים:
לאחר שלשים יום. ישנו במצות פדייה דכתיב ופדויו מבן חדש תפדה:
חזקה שפדיי' אביו. אע"ג דהפדיון הוא שלו מ"מ חייב לפדותו ש"מ שכהנת שנפסלה והיא חללה אף במעשר אינה אוכלת דאס"ד שאוכלת במעשר ליהוי כלויה שפוטרת את בנה ואפילו מת האב קודם שלשים אינו צריך פדיי' אלא ודאי משנפסלה כזרה חשיבא וגריעא מלויי' שנבעלה לפסול לה:
אם לאחרים וכו'. פירושא קמפרש למה אמרי' חזקה שפדאו אביו דאם הכהן פודה אחרים כ"ש שפדה בנו א"נ הש"ס מתמה ל"ל חזקה הא אפילו פדיון אינו צריך דהשתא לאחרים הוא פודה כ"ש לבנו אלא הכי הל"ל שכבר זכה אביו בפדיונו וכ"ה פ' יש בכו' והראשון נרא':
ולא כבר וכו'. אהא דתנן במתני' ולא זה וזה יורשין כתובתה פריך הא תנן ברישא ואין לה כתובה א"כ מאי ס"ד דיורשין כתובתה:
שלא תאמר וכו'. אי מרישא ה"א בה קנסו רבנן דלית לה כתובה דעבדא איסורא אבל לזרעה לא קנסו ויטלו כתובת בנין דכרין קמ"ל שאף יורשיה אין יורשין כתובתה:
לפום כן. לפיכך איצטריך התנא לאשמועינן שאין להן כתובה:
ה"ג אין להן כתובה:
כך אסורה לבועל. שנאמר ונטמאה ונטמאה שני פעמי' אחת לבעל ואחת לבועל:
כשם שהיא אסורה לאחיו של בעל. אם מת הבעל ונפלה לפני אחיו ליבום אסורה לו שהרי מחמת אחיו באתה ולא היתה אסורה כ"ש לאחיו:
כך היא אסורה לאחיו של בועל. לעולם:
יכול כשם שצרת סוטה אסורה לאחיו של בעל. דטומאה כתיב בה כעריות דכתיב ונסתרה והיא נטמאה ובעריות כתיב אל תטמאו בכל אלה וצרת ערוה אסורה ליבם כדתנן ריש מכילתין:
כך תהא אסורה לאחיו של בועל. לעולם וכ"ש לבועל עצמו:
נשמעינה מן הדא. תא שמע מברייתא השנוייה בתוספתא סוף מכילתין:
ה"ג והיה לה יבם כאן ויבמה וכ"ה בסוטה:
אסור בה. באשתו שנתייבמה הואיל ונטמאה בבעילת אחיו:
ומותר בצרתה. באשתו השנייה שלא נתייבמה:
אסור בה. באשתו שנתייבמה:
ומותר באשת אחיו. שמת:
ואשת אחיו לאו כצרת סוטה הי'. בניחותא ולא אמרינן דצרת סוטה היא דהא לא תפסי בה קידושין דאשת איש היתה:
הדא אמרה. מדקאמר ומותר בצרתה ש"מ צרת סוטה מותרת לאחיו של בועל דאל"כ יהא אסור באשתו שהרי אלו מת הוא לאחר שבא לכאן ואחיו קיים היה אחיו אסור בצרתה שזו שייבם בחיי אחיו אסורה לו מדאורייתא ופוטרת צרתה א"כ דין הוא שתאסור גם עליו כצרת סוטת אחיו של הבועל אלא ודאי צרת סוטה אסורה לאחיו של בועל ויותר נ"ל דה"ג ואח"כ בא בעלה וגירשה ומת אסור בה וכו' וה"פ היבם הראשון מת קודם שבא הבעל ואח"כ בא הבעל וגירש את זו שנתיבמה ומת אחיהם השלישי שבא לייבם נשי שני אחיו אסור בה בסוטה ומותר בצרתה היינו אשת היבם שמת ואסור בסוטה ומותר באשת אחיו היינו אשתו של זה שהלך למדינת הים שלא נתייבמה וקאמר ואשת אחיו לאו כצרת סוטה היא בתמיה הא ודאי לאחיו היבם כצרת סוטה הויא ואסורה לו ש"מ דצרת סוטה מותרת לאחיו של בועל דאל"כ אסורה להאח השלישי דהיינו היבם השני משום צרת סוטה של אחיו הבועל:
אתיא. הא דתניא ומותר באשת אחיו:
כרבנן דתמן. כחכמים שבבבל דאמר ר' הילא משמן דרבנן ור"ע פליגי באשת אחיו שנשאה בטעות אם צריכה גט ולדידהו אתיא הך ברייתא כרבנן:
כל עריות שאמרו. שהן ערוה אין צריכות גט אם נשאה בטעות למי שהיה ערוה עליו:
חוץ מאשת איש. שניסת ע"פ ב"ד הצריכו חכמים גט משני כדתנן במשנתינו:
אף אחות אשה ואשת אחיו. שנשאן בטעות שסבר שמתה אשתו או שמת אחיו ואח"כ נודע לו שטעה צריכות הימנו גט שיאמרו בהיתירא נשאו וקידושין הראשונים היו קידושי טעות ואם לא יתן גט יאמרו אשת איש יוצאת בלא גט וכיון דמחמת חששא זו מצריך ר"ע גט ה"ה אשת אחיו נמי אסורה לו שהרי הסוטה צריכה חליצה שיאמרו היבם כדין נשאה נמצא גם צרתה אסורה שלא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד אחת חולצת ואחת מתייבמת. ולל"ב שפירשתי ה"פ איך ייבם שתיהן הא מיהת צריך לחלוץ הסוטה משום אחיו היבם שמת דהא לא מהני הגירושין שגירשה בעלה דעדיין יש לחוש שהיבם כדין נשאה הדרינן לקמייתא שיאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד אחת חולצת ואחת מתייבמת:
ה"ג אף אחות אשתו ואשת אחיו ברם כרבנן דהכא וכ"ה בסוטה פ"ק. וה"פ אבל לרבנן דהכא והיינו ר"ח בשם ר' יוחנן דבסמוך דקאמר באשת אחיו שניסת בטעות לכ"ע צריכה גט קשיא ברייתא זו דלא כמאן:
משום הלכות אשת איש קנה בה וערוה היא וערוה פוטרת צרתה וכ"ה בסוטה. וה"פ כיון שניסת לו בהיתר גמור החמירו בה כאילו היא אשתו א"נ כיון דבאיסור אשת אחיו ואיכא נמי איסור אשת איש החמירו בה כאשת איש דעלמא שניסת בטעות דתנן במתני' שצריכה גט:
וערוה היא. סתמא דש"ס קאמר לה לדברי ר' יוחנן שדנו באשת אחיו דין אשת איש א"כ ה"ל כמו ערוה הנשואה להשני שהרי היא אסורה לו כערוה אחרי שנטמאה וערוה פוטרת צרתה ואיך תני בברייתא דמותר בצרתה ומותר באשת אחיו:
אר"ח. לעולם אפי' כרבנן דהכא והיינו ר' יוחנן נמי אתיא והא דמותר באשת אחיו היינו טעמא כמו דאמרינן בעלמא לענין ממון בה קנסו ולא קנסו ביורשיה ה"נ בה קנסו ולא קנסו באשת אחיו לענין מצות יבם:
אר"ח בריה דר"ה. לא כדקאמרת אפי' כרבנן דהכא אתיא אלא דוקא כרבנן דהכא אתיא דצריכה גט הלכך אסור בה דלבעלה אסורה גזרה שמא יאמרו שני שפיר קנסיב דהראשון קידשה בטעות ולאחר הגט אסורה משום גרושת אחיו ולא כרבנן דתמן דלדידהו דסברי שא"צ גט מהשני דאנוסה היא אפי' בה יהא מותר מיהו אף רבנן דתמן מצי לאוקמי הך ברייתא כר"ע:
צרת סוטה אסורה. דטומאה כתיב בה כעריות:
וצרת גרושה. כלומר צרת מחזיר גרושתו משניסת מותרת וקס"ד דדוקא קאר"י צרת גרושתו אבל גרושה עצמה אסורה ליבם מק"ו השתא בהותר לה דהיינו בעלה זה שמת שהיתה מותרת לו קודם שניסת להשני אסורה לו לאחר שניסת באסור לה והיינו היבם שהיתה אסורה לעולם קודם שניסת להשני משום גרושת אחיו לא כ"ש שאסורה לו לאחר שניסת אבל צרתה מותרת דלא אלים ק"ו למדחי צרה מיבום:
גרושה עצמה מותרת לביתה. כלומר ליבם דלא אמרי' ק"ו במקום מצוה:
מה פליגי. מבעיא ליה מי פליג שמואל אר"י דלא קאמר ר"י אלא צרת גרושה אבל גרושה עצמה אסורה כדפרישית:
ופשיט בגין וכו'. לעולם לא פליגי והא דאר"י צרת גרושה ולא אמר גרושה עצמה בשביל שהיו עוסקין בדיני צרת נקט צרת גרושה אבל באמת סובר דאף גרושה עצמה מותרת:
מריח ערוה נגעו בה. סוטה דמיא לערוה לבעלה וליבם לפיכך החמירו בצרתה כמו בצרת ערוה וכן א"ר יוחנן לעיל בריש פרקין:
מפני שכתוב בה טומאה כעריות. דכתיב בה ונסתרה והוא נטמאה ובעריות כתיב אל תטמאו בכל אלה:
הלכה ב
מתני' ביאתה או חליצתה. ארישא פליג דקתני ולא מייבמין:
ואין הולד ממזר. אם החזיר הראשון:
ניסת שלא ברשות. ב"ד שבאו שנים ואמרו מת בעלך שאינה צריכה להיתר ב"ד:
מותרת לחזור לו. דאנוסה היא ומאי הוה לה למיעבד:
ופטורה מן הקרבן. דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור:
שלא ע"פ ב"ד. אלא בעדים חייבת בקרבן דשוגגת היא ואין זה אונס להפטר מקרבן דה"ל לאמתוני:
וקלקלה. כגון אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט:
גמ' זהו ראשו של פרק. ר' יוסי פליג ארישא בניסת ע"פ עד אחד ואח"כ בא בעלה כתובתה על נכסי בעלה הראשון:
מה אר"י בשאר כל הדברים. השנוים במשנתינו מי אמרי' אכתובה דוקא פליג או דלמא קסבר כולהו ליתנהו בה כיון שעשתה ברשות:
נישמעינה מן הדא. תא שמע ממתני' דלקמן בפרקין:
זהו ראשו של פרק. ר"י ארישא קאי ניסת ע"פ ב"ד תצא ופטורה מן הקרבן ע"פ עדים תצא וחייבת בקרבן וקאמר ת"ק ל"ש ע"פ עדים דאשת גיסו שריא ול"ש ע"פ ב"ד דהיינו ע"פ עד אחד דאשת גיסו אסורה אשתו שריא וא"ל ר"י ע"פ ב"ד דפוסל ע"י אחרים פוסל ע"י עצמו ע"פ עדים דאינו פוסל ע"י אחרים אינו פוסל ע"י עצמו:
הדא אמרה. זאת אומרת דאין ר"י פליג אשאר כל הדברים דהא קאמר דע"פ ב"ד פוסל ע"י אחרים והיינו כדתנן במתני' דתצא מזה ומזה:
מה אר"ל בכתובה. מי מודה לר"י או לו:
ומשני מה אם דברים אלו. מציאתה ומעשה ידיה:
שנפלו דרך איסור. בשעה שהיתה יושבת תחתיו באיסור:
כתובה שנפלה דרך היתר. דלמשקל ולמיפק קאי דזהו תחלת גירושין לא כ"ש שיש לה:
מסתברא דר"ל יודה לר"י. כדאמרן:
ר"י לא יודה לר"ל. דדוקא כתובה דלמיפק קאי יש לה אבל מציאתה ומעשה ידיה איכא למימר דאין לו דאתי לקיימה הואיל ונוהג בה מנהג נשים:
ר"י ור"ל. מודים לר"ש דמה אלו שהן מחיים לא קנסינן לה ביאה דלאחר מיתה לא כ"ש:
ר"ש לא מודה לר"ל ולר"י. דדוקא ביאה דלאחר מיתה לא קנסינן אבל אלו שהן מחיים קנסו:
הדא אמרה. ממתני' שמעינן דסבר ר"ש ביאה פסולה פוטרת צרתה:
לא מסתברא. לשנות מתני' כמו שהיא שנויה לפנינו אלא נישאת ברשות מותרת שכח ב"ד יפה ניסת שלא ברשות אסורה הואיל ומעצמה עבדה איסורא:
א"ר יוחנן. לעולם כדקתני במתני' שלא ברשות מותרת ומתני' כר"ש דאר"ש:
עשו בית דין בהוראתן. שהורו להנשא בעד אחד ואח"כ בא בעלה:
כזדון איש ואשה. כהבא בזדון על אשת איש ונאסרה על בעלה וע"פ עדים כשגגת איש באשה ולא נאסרה על בעלה:
אר"י לית כאן פטורה. הא דתנן במתני' ניסת ע"פ ב"ד תצא ופטורה מקרבן ליתא אלא חייבת בקרבן דטעות הוא ואין זה הוראה לסמוך עליה ולפטור היחיד דהא גלוי לכל דטעות הוי שהרי בעלה לפנינו הוא אלא דסמכו אעד:
ויהא כן בהורייה. ואפי' נימא שהוראת ב"ד היא ולא טעות אפ"ה חייבת בקרבן שהרי ההוראה היא שמותר לבא על אשת איש:
ולא עקירת הגוף היא. בתמיה וכיון שעקירת גוף המצוה דאשת איש היא חייבת בקרבן דקיי"ל הורו ב"ד לעקור כל הגוף ועשה יחיד על פיהם חייב בקרבן יחיד ולא מיפטר בהוראת ב"ד:
ומשני בשהורו. ב"ד עד חמש שנים אסורה ולאחר מכאן מותרת נמצא שעקרו מקצת וקיימו מקצת וה"ל הוראת ב"ד שהיחיד פטור עליה:
ופריך ויהא כן בקלקול. נמי תהא פטורה מקרבן שהרי ע"פ ב"ד נעשה שעשאו אותה פנויה וע"י כן קלקלה:
ה"ג הקלקול דומה לאכילת חלב ודם בשהורו מותר לאכול חלב ואכל חלב ודם. וה"פ מי שאכל חלב ודם והב"ד לא התירו לאכול דם אלא חלב חייב על הדם דהא לא על פי בית דין עשה ה"נ כיון שעברה עוד על איסור אחר מה שלא התירו לה ה"ל כאלו לא עשאה על פי בית דין:
הלכה ג
מתני' ואח"כ מת בנך. ולא הוזקקה ליבום:
ונישאת. לשוק:
ראשון ואחרון. ראשון שלפני השמועה ואחרון שלאחר השמועה ממזר ומתני' כר' עקיבא דאמר יש ממזר מחייבי לאוין וה"ה מיבמה לשוק:
קיים היה. כשניסת:
הולד הראשון. שהיה לה בעודו חי:
גמ' ופריך מה את עביד. למאי מדמינן הנך תרי סהדי קמאי ובתראי דמתני' אם מדמינן להו לשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת או לעידי גירושין שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה:
ה"ג אין תעבדינה כעידי מיתה פליגי בין על רבנן דהכא בין על רבנן דתמן אין תעבדינה כעדי גירושין פליגא על רבנן דתמן. וה"פ אם עדים דמתני' לעידי מיתה דמיין קשיא מתני' לרבנן דהכא ודהתם דמייתי בסמוך דשניהם מודים בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת לא תינשא ואם ניסת לא תצא ובמתני' תנן תצא ואם לעידי גירושין מדמינן לרבנן דהכא דאמרו שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה אם ניסת תצא ניחא אלא לרבנן דהתם דאמרו אף בעידי גירושין אם ניסת לא תצא קשיא מתני' רבנן דתמן. חכמים שבבבל ורבנן דהכא חכמים שבא"י והיינו ר' יוחנן שבסמוך וכ"ה בבבלי כתובות פ"ב דר' יוחנן פליג עם סתמא דברייתא דמייתי התם:
ותני כן. לא שייך הכא ואגב שיטפא דסוגיא דכתובות פ"ב נדפסה כאן:
ואם ניסת תצא. בסמוך מפרש מ"ש רישא ומ"ש סיפא:
תמן אמר. חכמים שבבבל אמרו ל"ש מיתה ל"ש גירושין אם ניסת לא תצא:
ופריך ע"ד וכו'. בשלמא לרבנן דהתם ניחא דהשוו מידותיה' במיתה וגירושין אבל לרבנן דהכא קשיא מ"ש מיתה מגירושין:
ר"ז א"ל להך שינוייא דבסמוך בסתם ולא אמרו משמיה דרבי יוחנן ור' חייה אמרו משמיה דר"י:
הדעת מכרעת בעידי מיתה. שדין הוא בעידי מיתה דמהימנינן לקמאי טפי מבתראי דמסתמא ברי לה שמת בעלה דאל"כ מירתת שמא יבא בעלה ואינה יכולה להכחישו ותצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה אבל גירושין יכולה להכחישו ולומר גרשתני ואי שרית לה תסמוך אהכחשה ומינסבא:
כדעתן. אזלו לשיטתייהו:
בשעה שיצאה בעדות ברורה יצאת בו. ראובן אוכל שדה בחזקת שהוא שלו והביא שמעון עדים כשמת אביו היתה בידו וטוענין ליורש ואמרינן של אביו היתה מוציאין אותה מראובן ונותנין לשמעון חזר ראובן והביא עדים כשמת אביו של שמעון לא היתה שדה זו ברשותו רבנן דתמן סברי כיון דתרי ותרי נינהו אין מוציאין השדה מיד שמעון המוחזק בה בעדות ספק אע"ג דאיגלאי מילתא למפרע שהיה לנו להניח השדה ביד ראובן המוחזק בה בראשונה כיון דבשעה שיצאה מיד ראובן בעדות ברורה יצתה שהרי לא היו שם עדים אחרים זולתם ה"ל חזקת שמעון חזקה גמורה ואין מוציאין מידו:
ה"ג כן רבנן דתמן אמרין הכא בגירושין בשעה שנשאה בעדות ברורה נשאה. והשתא שהן תרי ותרי לא תצא מספק:
ה"ג אמר רבי יוסי לא מסתברא דלא מחלפא וכ"ה בכתובות וה"פ לא מסתברא אלא למחלפא שיטתייהו דרבנן דתמן:
לא מודיי. דמי לא מודו רבנן דהתם דאם באו תרי ותרי סהדי בעוד שהשדה ביד ראובן דאין מוציאין מידו ואם הוציאו מידו שמחזירין לראובן דלאו בעדות ברורה הוציאו מידו ואלו בגירושין לרבנן דתמן דאמרי ל"ש מיתה ל"ש גירושין אפי' באו תרי ותרי בהדי הדדי וניסת לא תצא:
ה"ג אלו שנים אומרים נתגרשה וניסת וכו'. וה"פ אלו אמרו בשנים אומרים נתגרשה וניסת ואח"כ באו שנים ואמרו לא נתגרשה דלא תצא הויא דמיא ממש לשדה:
יאות. אתיא שפיר דאזלו לשיטתייהו אבל בבאו בבת אחת ודאי קשיין אהדדי למה לא תצא הא לעולם היתה בחזקת אשת איש:
ופריך מתני'. ברייתא דמייתי קשיא לר' יוחנן:
לא תצא. קס"ד ה"ה שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה לא תצא:
שנים אומרים נתקדשה ונתגרשה. הנך שנים שאומרים נתקדשה אומרים נמי דנתגרשה והנך האומרים שלא נתקדשה אומרים נמי שלא נתגרשה הלכך לא תצא:
ופריך מה. בין זו לשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה דאמר ר"י אם ניסת תצא:
ומשני תמן. בגרושה דשני כיתי עדים מודים שהיתה אשת איש אלא שמכחישים אהדדי בגירושין אמרינן אוקי תרי בהדי תרי ואוקמא לאשה באיסור אשת איש הלכך תצא:
ברם הכא. אבל כאן בשנים אומרים נתקדשה ונתגרשה ושנים אומרים לא נתקדשה ולא נתגרשה תרווייהו בפנוי' קא מסהדי אלא כשיבאו שנים ויאמרו שנתקדשה והנך אומרי' שלא נתגרשה השתא מיהת ליתנהו הלכך לא תצא:
שני' אומרים נשבית והיא טהורה וכו' לא תצא. והא הכא דתרווייהו בשבוי' קמסהדי אפ"ה לא תצא:
כמי שאלו אומרים וכו'. וה"ל כאילו אין כאן עדים כלל:
ואנו כחיין מפיה. ואמרי' הפה שאסר הוא הפה שהתיר ונאמנת לומר נשביתי וטהורה אני כדתנן פ"ב דכתובות:
מדמי לה לחלבין. לאכל חלב: