קרבן העדה על תלמוד ירושלמי יבמות· רבי דוד פרנקל
פרק טו · הלכה ז
מתני' היתה. צרתה בת ישראל לכהן:
תאכל בתרומ'. בחזקת שבעל' קיים ואינה חוששת לעדות צרתה דכשם שאינה נאמנת להתירה לעלמא כך אינה נאמנת לאסרה בתרומה:
וחמותה אסורה. שאין כלה מעידה לחמותה ואע"ג דאמרה ברישא מת בעלי דתו אינה כלתה והויא נכרית אפ"ה לא מהימנא דאמרי' לא בעלה ולא חמיה מת וקאמרה הכי לקלקל חמותה:
גמ' חשודה היא לקלקל עצמה וכו'. טעמא קיהיב למה אינה נאמנת על צרתה כשם שנאמנת על עצמה משום דחשידא לקלקל את עצמה כדי לקלקל גם את חברתה:
ופריך מעתה. שחשודה היא בכך כל מקום שיש צרה אפי' על עצמה לא תהא נאמנת דנימא דמשקרא כדי לקלקל צרתה:
ומשני מתוך שהיא יודעת. שאין דבריה מועילין כלום להתיר צרתה אף היא אומרת האמת שלא לקלקל את עצמה:
ופריך מעתה. שאתה מחזיק דבריה באמת שאינה מקלקלת את עצמה אף על צרתה תהא נאמנת:
חוזר לקלקול הראשון. אם תהא נאמנת גם על הצרה חיישינן שתחזור לקלקול הראשון שתגיד שקר ותקלקל את עצמה כדי לקלקל את צרתה: