אור ברסלב

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי יבמות· רבי דוד פרנקל

פרק ד

פרק ג

הלכה א

מתני' החולץ ליבמתו. הוא מותר בקרובותיה. דלאו חליצה היא דהא לא בעיא חליצה וקרובותיה וקרוביו דתנן במתני' הן הנך שנאסרו על האיש מחמת נשואי אשתו ועל האשה מחמת בעלה:

בזמן שאין הולד של קיימא. שהוא נפל:

גמ' בשעבר. מדתנן ונמצאת מעוברת משמע שלא הוכר העובר בשעת חליצה ולא תנן החולץ למעוברת ש"מ דדוקא בדיעבד הויא חליצה אבל לכתחלה אסור לחלוץ למעוברת:

די מתני'. והיינו דתנן במתני' לקמן בפרקין:

עד שיהא לה ג' חדשים. לידע אם היא מעוברת שאז ניכר העובר אסורה לחלוץ:

ותחלוץ מיד. אמתני' דלקמן פריך למה תמתין בחליצה תחלוץ מיד לאחר מיתת בעלה דממ"נ אין הפסד בחליצה זו:

אם בן קיימא. אם מעוברת היא ותלד בן קיימא:

לא נגע בה חליצה. הוי כאלו לא חלצה מעולם:

שלא תהא צריכה כרוז לכהונה. דמי שראה בחליצתה מחזיקה כפסולה לכהונה ואתה צריך להכריז דעו שזו לא פסלה חליצתה ואיכא דשמע בחליצתה ולא שמע בהכרזה ויאמר חלוצה כשרה לכהונה:

תני ר' הושעיא. טעם אחר למה אין חולצין למעוברת ולא תוך ג' חדשים:

מאן יבמי. שהחלוצה אומרת בב"ד מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל:

את שאומרים לו ייבם וכו'. ותוך ג' חדשים ודאי אינה ראויה ליבום דשמא מעוברת היא נמצא פוגע באשת אח שיש לו בנים לכך אינה ראויה גם לחליצה:

מה נפיק מן ביניהון. מאי איכא בין ר' בא לר' הושעיא:

היתה כשרה ונתחללה. קודם שנעשית יבמה דאינה ראויה לכהן אפי' בלא חליצה:

ה"ג מ"ד את שאומרים לו ייבם אומרי' לו חלוץ אינה חולצת חלץ וכו':

חלץ בתוך ג' חדשים מהו וכו'. למ"ד את שאומרים לו ייבם וכו' מיבעיא ליה:

נישמעינה מן הדא. תא שמע:

קטנה וכו'. מתני' לקמן פ' מצות חליצה:

ר' מנא אמר לה להך שמעתתא סתם ולא אמרה משמיה דר' יוחנן ור' יצחק אמרה לה משמיה דר"י:

דר' מאיר היא. הך מתני' אתיא כר"מ:

שמא תמצא איילונית. ונמצא פוגעים בערוה כשמייבמה ובחליצה איכא למיחש לצרתה שאין חליצת האיילונית פוטרת צרתה:

כמה דאת אמר תמן אע"פ שחלצה. חליצה כשרה דהא חזינן למפרע דלא הויא איילונית אפ"ה צריכה חליצה אחרת ה"נ אע"ג שחלצה חליצה כשרה דחזינן דלא הויא מעוברת אפ"ה צריכה לכתחלה חליצה אחרת:

והפילה. מהו שתהא צריכה חליצה אחרת או דלמא אמרי' איגלי מילתא למפרע דחליצה מעלייתא הוי:

יכול תהא זקוקה ליבם. דכתיב ובן אין לו כל שאין לו בן בשעת מיתה קרינן בה יבמה יבא עליה:

את ששמו מחוי. יצא זה שאין שמו מחוי שהרי עתידה להוליד בן להמת:

ה"ג יכול אומר צרתה מותרת להנשא תלמוד לומר להקים וכו'. וה"פ יכול כשהניח אשה אחת מעוברת תהא צרתה מותרת להנשא לשוק כמי שמת ויש לו בנים תלמוד לומר להקים לאחיו שם בישראל דמשמע דקפיד קרא אקריאת שם ואי אפשר להקרא שם עד שיהא הולד בעולם מכאן אמרו אין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם:

ה"ג יצא זה ששמו מחוי. וה"פ יצא סריס שגם בחייו היה שמו מחוי שאינו ראוי להוליד:

ה"ג יכול אומר צרתה מותרת להנשא ת"ל להקים וכו' מכאן אמרו הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת ה"ז לא תינשא צרתה עד שידע שהוא עובר של קיימא שאין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם כמה דאת אמר וכו'. וה"פ מדכתיב להקים וכו' דילפינן מיניה שאין העובר פוטר את הצרה ש"מ דאפי' כנס היבם המעוברת אסורה צרתה דשמא הולד בן קיימא דאין הביאה פוטרה אלא הולד ואין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם וכי היכא דאמרת דאין ביאת המעוברת פוטרת צרתה ולא אמרי' דמותרת ממ"נ אי בן קיימא פטורה מחמת הולד ואם אינו בן קיימא פטורה מחמת ביאת צרתה דבעי שתדע במה היא מותרת אם בולד או בביאה כדאמרינן טעמא שמא יהא הולד בן קיימא וכו':

אף בחליצה. הדין כן שהרי כשם שביאה פוטרת הצרה כך חליצה פוטרת הצרה וכמו דאמרי' בביאה כך את אומר בחליצה:

ה"ג זכין לעוברין וכן הוא בבבא בתרא. וה"פ המזכה מתנה לעובר שבמעי אשה ע"י אחר קנה העובר:

מודה. דלא קנה עד שיצא ראשו ורובו בחיים:

די מתני'. והיינו מתני' ונמצאת מעוברת. וילדה בזמן שהולד של קיימא הוא מותר בקרובותיה וכו':

ה"ג כמה דאת אמר תמן בן הוא למפרע וכו' והכא בן הוא למפרע וכו'. וה"פ כמו דאמרי' במתני' דוקא כשילדה בן קיימא הוא דלא הוי חליצה למפרע וכאלו לא חלץ לה מעולם אבל עד שלא ילדה לא ה"נ לענין זכיה אינו זוכה עד שנולד והוא בן קיימא:

תמן תנינן. ב"ב פ' מי שמת:

לא אמרו. שיכול לזכות לעובר אלא דוקא בבנו שדעתו של אדם קרובה אצל בנו:

הא אחר לא. דמזכה לעובר לא קנה:

ובלבד שכיב מרע. תקנו רבנן דמצי להקנות לבנו כדי שלא תטרוף דעתו עליו:

בלבד מטלטלין. ואפי' בנו עובר אינו יכול להקנות אלא מטלטלין שאינן צריכין קנין אבל מקרקע דצריכין קנין גמור לא קנה:

ובזבזו. כל מה שמצאו בזזו איש לו והחזיקו בו:

או. שהיתה אשתו מעוברת:

חייבין להחזיר. הכל לבנו וכי היכי דעובר זוכה בירושה ה"נ זוכה במתנה:

מה עביד לה ר"ל. איך מתרץ להך ברייתא:

שנייה היא. שאני הכא שהוא בנו הלכך זוכה בירושתו אבל עובר אחר לא קנה:

וסיפא. דהך ברייתא קשיא אף לשמואל וכ"ש לר' לעזר אי סבר לי' כהא דא"ר יוסי:

או שהפילה. וחזרו ישראלי' והחזיקו בנכסיו:

כל הקודם באחרונה. שהחזיקו לאחר שמת הבן או שהפילה זכה כיון דאין עוד שם יורש:

בראשונה לא זכה. דאיגלי מלתא למפרע שהיה לו בן או עובר ואע"ג שלא יצא העובר חי לאויר העולם חשבינן לי' ליורש גמור ומרע לחזקתייהו דהנך ראשוני':

ה"ג אפי' בראשונה יזכה לא כן אר"י וכו'. וה"פ אס"ד דמודה שמואל דבעינן עד שיצא ראשו ורובו בחיים וזה שהפילו מעולם לא זכה בירושה גם לא שייך לומר בנפל דעתו של אדם קרובה אצל בנו וקשיא למה לא יזכו הראשוני' שהרי חזקתם הראשונ' לא נתבטלה מעולם:

משום יאוש. הראשונים כששמעו שיש לו בן ייאושי מייאשי מיניה וזכו השניים מדין הפקר:

ה"ג חזר בו ר' לעזר מן מתני' אם זכר מנה אם נקבה מאתיי' ונקבה גבה בן לא כאחר הוא. וה"פ חזר ר"ל מהא דאמר אין זכין לעוברין משום דקשי' ליה מתני' דליכא לשנוי טעמא דמתני' משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו דעדיין קשיא מהא דתנן אם נקבה מאתיים למה נקבה נוטלת מאתיים אע"ג שיש שם בן והא ודאי אין דעתו של אדם קרובה אצל בתו במקום שיש בן ש"מ זכין לעוברין אפי' אינו בנו:

בן יומו זכין לו. אבל עובר לא:

הלכה ב

מתני' וחייבין בקרבן. שבעל אשת אח שלא במקום מצוה:

והולד כשר. ממה נפשך:

וחייבין באשם תלוי. שכל דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת חייבין על לא הודע שלהן אשם תלוי:

גמ' היך עבידא. היכי דמי:

ואכל אחד מהן. ואינו יודע איזה מהן אכל:

ה"ג וחבירו מונח בתיבה. ואבד המפתח:

יכול אני לעמוד על וודאו. אם חלב אכל מביא חטאת ואם שומן אכל פטור מקרבן:

מהו שיהו חייבין על ספיקו. קודם שיתברר אשם תלוי:

ונמצאת מעוברת. וילדה בזמן שהוולד של קיימא יוציא וחייבין בקרבן הא עד שלא ילדה פטורין מקרבן אפי' מאשם תלוי כיון שסופו להתברר:

ה"ג אם אינו בן קיימא אינו מביא הדא אמרה. זאת אומרת שאינו מביא אשם תלוי כל שיש לברר איסורו:

ה"ג רב אמר כל שאי אפשר לעמוד וכו' מאחר שיכול לעמוד על וודאו חייבין על ספיקו אשם תלוי וכו' ואח"כ אכל הוא מאחר שאינו יכול לעמוד על וודאו אין חייבין על ספיקו אשם תלוי. וה"פ אכל הוא תחלה אחת משתיהן והניח השני כיון שלאחר שאכל היה אפשר שיבא בקי ויברר שזו שהניח היה שומן ומה שאכל היה חלב והיינו שאפשר לברר איסורו אעפ"י שהשתא אי אפשר לברר איסורו שגם השני נאכל אפ"ה חייב אשם תלוי אבל אם אכל עורב תחלה אחת משתיהן ואח"כ אכל הוא השני שלאחר שאכל לא היה אפשר לברר איסורו עוד אינו חייב אשם תלוי דמעיקרא לא חייבה התורה אשם תלוי אלא להגן מן היסורין עד שיוודע ויביא חטאת וזה מיד כשאכל לא היה אפשר לברר ולהוודע אם אכל איסורא אין כאן אשם תלוי:

ופריך לא כן אמר רב והוא שיוכיח וכו'. שיהיה מונח לפניו תחלה ודאי איסור הא אם היה שם ודאי איסור חייב באשם תלוי אפי' אי אפשר לברר איסורו:

ומשני אע"ג דרב וכו'. כלומר רב תרתי בעי יכול לברר איסורו וגם איקבע איסורו שיהא שם איסור ודאי כנ"ל פי' סוגיין מסוגית הבבלי פ' ספק אכל:

ה"ג מתני' פליגי על רב כוי ר"ל אומר וכו'. וה"פ כוי ספק בהמה ספק חיה אם אכל כזית מחלבו בשוגג חייב אשם תלוי אע"ג שא"א לברר איסורו:

ומשני פתר לה. רב מפרש להך ברייתא דר"ל הוא דקאמר הכי דקסבר א"צ שיברר איסורו אבל חכמים פליגי עליה וסברי צריך לברר איסורו:

מביא אשם ודאי. כדין אוכל קודש:

ניחא ראשון מביא אשם תלוי. שבשעה שאכל היה אפשר לברר איסורו:

שני למה. מביא אשם תלוי הא אי אפשר לברר איסורו:

תיפתר. תפרש שהיתה חתיכה שאכל ממנה השני גדולה שני זיתים ואכל חציה והניח חציה שאפשר לברר איסורו עוד ל"א החתיכה שאכל הראשון היתה גדולה ואכל חציה והניח חציה והשנייה שממנה נולד הספק מונחת עדיין אף לאחר אכילת השני והא דנקט ובא אחר ואכל את השנייה היינו הנותר מאכילת הראשון ופי' ראשון נראה:

ה"ג הרי אי אפשר לעמוד על וודאו. שהרי אי אפשר לברר ממי הוא ואפ"ה חייבין באשם תלוי:

א"ר יוסה. פירשה ר"ז לפני ר"ח בר בא ור' חזקיה אמר פירשה ר"ז לפנינו:

מאחר. שאלו הערה בה היבם ולא גמר הביאה היה אפשר לידע אם הולד מן הראשון חייב חטאת או לא דע"י העראה לחוד אי אפשר שתלד וכל העריות חייבין על העראה הלכך מיד כשהערה שאז אפשר לברר איסורו נתחייב באשם תלוי ומה שגמר בעילתו אח"כ וע"י כך אי אפשר לברר איסורו אין זה פוטרו מקרבן דה"ז כאוכל חתיכה אחת משתי חתיכות ואח"כ נאכל השני דלכ"ע חייב כדאמר רב בסמוך:

ה"ג אם מאחר הוא. כמו שהוא יכול לעמוד על וודאו:

מה אנן קיימין. אמתני' פריך דתנן ספק בן תשעה וכו' במאי עסקינן:

והוכר עוברה לאחר ב' חדשים. למיתת בעלה ולבעילת היבם:

ניתני בן ט' לזה ולזה וכו'. שהרי בעילת שניהן היה ממש בזמן אחד:

אלא. הב"ע שבא עליה היבם לאחר ב' חדשים למיתת הבעל והוכר העובר לאחר ג' חדשים לבעילת היבם א"כ צ"ל אף שלא הוכר העובר עד לאחר ה' חדשים למיתת הבעל איכא למימר דמבעלה הוא העובר דיש אשה שאין עוברה ניכר עד לאחר חמשה חדשים ליצירתו דאל"כ ודאי מהיבם נתעברה:

עד שיהא לה ה' חדשים. ואנן תנן במתני' עד ג' חדשים ש"מ דתו ליכא למיחש שמעוברת מבעלה אם לא הוכר העובר:

אלא. הב"ע שבא עליה היבם לאחר מ' יום למיתת הבעל והוכר העובר לאחר מ' יום לבעילת היבם:

הרי יש כאן. שלשה חדשים שלימים להבעל שהן תשעים יום:

ומקוטעין לשני. עשרה ימים מחדש הראשון ואמצעי שלם ויו"ד ימים מחדש האחרון והא דנקט בן שבע לאארון לאו דוקא אלא כיון דט' חדשים אינן שלימים קרי ליה בן ז':

ש"מ. מהך מתני' שהאשה. כלומר שיש אשה שיולדת לחדשים שלימים ומלאים אע"פ כד מנינן לחדשי עולם הן יותר מתשעה והיינו בן ט' לראשון:

שהן שתי יצירות. יש ולד שנולד לשבעה חדשים ויש שנולד לתשעה חדשים:

שהאשה יולדת לחדשים מקוטעין. היינו תשעה לאחרון:

ה"ג שהאשה מתעברת אינה חוזרת ומתעברת. וה"פ אס"ד חוזרת ומתעברת אפי' לאחר ג' חדשים לא תינשא דניחוש דלמא תתעבר גם משני ותלד שניהם כאחד שהרי אפשר שתלד הראשון בתשעה שלימים והשני בשבעה מקוטעין נמצא הולדות מעורבין אלא ודאי שאינה חוזרת ומתעברת:

שהאשה אינה מתעברת משני בני אדם כאחת דלא מהני ביאת השני ליצירת הולד כלום:

ופליגא על רבנן דאגדתא. רבנן בעלי הגדה:

ממערכות פלשתים. קרי והכתיב ממערות פלשתים ודרשו בו נוטריקן ממאה הערות שהערו בה בערפה מאה פלשתים ולכך היה גלית גבור שקיבל כח ממאה בני אדם ש"מ שמתעברת משני בני אדם כאחת:

עד שלא נסרח הזרע. היינו קודם שלשה ימים אם בא עליה השני מתערב הזרע יחד ומתעברה משניהם יחד. יצירה לשבעה. חדשים ולתשעה חדשים א"נ לשבעה ימים לזריעה ולתשעה ימים:

נוצר לשבעה. אם היתה תחלת יצירתו של הולד בענין שיולד לשבעה פעמים משתהה לבוא בשמיני וחי וכ"ש אי משתהה עד החדש התשיעי שהוא חי:

נוצר לתשעה. שיוולד בחדש התשיעי אם נולד בשמיני וכ"ש לשבעה אינו יכול לחיות שעדיין לא נגמרה יצירתו א"נ נוצר בשבעה ימים אפילו נולד בשמיני חי ואם נוצר לתשעה ימים לזריעה אם נולד לשמנה חדשים אינו חי וכ"ש לשבעה כך פי' היפ"ת והראשון נ"ל:

איתא חמי. בא וראה אם לשמנה אינו חי כ"ש לשבעה שלא נגמר עדיין:

בעון. שאלו חכמי אומות לר' אבוה מניין לבן שמנה שאינו חי:

מדידכון. מלשונכם אשיב לכם:

זוטא אבטא זוטא אבטא. דרך בני אדם לומר למה האבטיח קטן לפי שנוצר בימים מועטים או שהתחיל להעלות נצו זמן מועט אחר הביכורי' כך בני אדם הנוצרים קודם זמנם אינם נגמרים ובערוך ערך זוטא יש לו גי' אחרת זוטא אכטא ונראה בלשון לע"ז אכטא הוא שמנה ואמר כל שהוא שמנה הוא קטן:

ליטול חלקו של אביו. נכסי המת:

אמרין ליה. אחי המת או הב"ד היבם הוא אביך ואין לך בנכסי המת כלום:

א"ל. ליבם זהו בן המת ואין לך כלום:

עושין שיפיות. פשרות ביניהון וחולקין בנכסי המת:

נמצאת אומר. שזה הספק גורם פשרות לאחין והפסד לאחין:

תחרות. מחלוקת בין האחין:

שבר באחין. שאינן נוטלים כלום:

מת הזקן. אבי המת וספק אומר לחלוק עם האחין בנכסי הזקן שהוא בן המת והן אומרים שהוא בן היבם ואין לו בנכסי הזקן כלום:

ה"ג הרי יש כאן בנים בודאי ובן הבן בספק. וה"פ הרי היבם ואחיו וודאין ומוחזקין בנכסי הזקן והספק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי:

מת הספק. והיבם ואחיו באין לחלוק בנכסיו:

ה"ג הרי יש כאן אחי אב ודאי ואב בספק. וחולק היבם עם אחיו בנכסיו:

מת אחד מן האחין. של היבם ובאו היבם והספק לחלוץ בנכסיו:

ה"ג הרי יש כאן אח בוודאי ובן אחיו בספק. מוקמינן הנכסים בחזקת היבם:

ובעל בספק. דאם הבן מן הראשון אין היבם בעלה הלכך הנכסים של הבן:

ה"ג הרי יש כאן אחי האם בודאי ובעל בספק. דשמא עדיין יבמה היא ודינה כדין שומרת יבם שמתה ומפורש דינה בסמוך:

אי הוה. הראשון דהיינו המת עני ולא ירש היבם ממנו יכולין בני היבם הוודאים לומר לספק הראשון היה אביך ואין לך בנכסי אבינו כלום:

אין. אם היה הראשון עשיר אמרי בני היבם לספק כולנו בני איש אחד אנחנו ונחלק יחד ירושת המת והיבם:

הראשון. זה שנולד ספק בן תשעה לראשון בן שבעה לאחרון ראוי להיות כה"ג ממה נפשך:

והשני. שנולד מהיבם והיבמה לאחר מכאן ממזר בספק. שמא הספק בנו של הראשון נמצא יבם בא על אשת אח שיש לו בנים והולד ממנה ממזר:

אין ממזר מספק. ספק ממזר כשר לבוא בקהל דדוקא ממזר ודאי הוא בלא יבא ולא ספק:

ופריך כההיא דתנינן תמן. ריש פ"ד דקידושין:

עשרה יוחסין עלו מבבל. כהנים וכו' ממזרים שתוקי ואסופי וכותי מותרין לבוא זה בזה ש"מ דספק ממזר מותר בוודאי ממזרת ויש ממזר מספק:

ומשני ע"ד דראב"י שמנה. יוחסין הן דשתוקי ואסופי מותרין לבא בקהל דספיקות הן:

על דעתיה דר"ג ור"ל. דתנן בפ"ק דכתובות ר"ג ור"ל אומרים נאמנת האשה לומר לכשר נבעלתי אין כאן אלא תשעה דאין כאן שתוקי שהרי אמו נאמנת:

הלכה ג

מתני' שומרת יבם. שהיא ממתנת ומצפה ליבם:

שנפלו לה נכסים. מבית אביה:

בכתובתה. מנה ומאתים ותוספת ונדוניא שהכניסה לו וקיבל עליו אחריות:

ובנכסים הנכנסים והיוצאין עמה. נכסי מלוג שכשנכנסת נכנסו עמה וכשיוצאת מבעלה יוצאים עמה:

יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב. בגמ' מפרש טעמא:

ובה"א נכסים. דצאן ברזל בחזקתן בחזקת יורשי הבעל הואיל ואחריותן עליו:

גמ' ה"ג הכא את אומר מוכרת ונותנת וקיים והכא וכו'. וה"פ ברישא תנן מוכרת ונותנת וקיים אפי' לב"ש משמע דמודו שהנכסים בחזקת האשה קיימי ובסיפא כשמתה אמרי ב"ש יחלוקו משמע דמספקא להו אי קיימי בחזקתה:

הן דאת אמר. הא דתנן מוכרת ונותנת וקיים איירי בשנפלו לה בעודה תחת בעלה הראשון ובנשואה ידו וידה שוין ואין לו יד בהן יותר ממנה וכשמת שאין ליבם בה אלא זיקה ידו גריעה מידה הלכך הנכסים בחזקתה:

בשנפלו לה שנעשית שומרת יבם. מכיון דנפלו לה בשעה שהיה זקוקה לו ידו וידה שוין וזיקה עדיפא מאירוסין:

ועשו פירות. והשביחו:

ההן יבם דהכא. הך יבם דמתני' מספקא לב"ש אם הוא כבעל או אינו כבעל לפיכך יחלוקו מספק דספק נשואה היא וזוכה היבם בחצי ירושתה שהבעל יורש את אשתו הנשואה:

ב"ה פשיטא להו. שהוא כבעל לפיכך יורש את הכל והא דקאמרו בנכסים הנכנסים והיוצאין עמה שהן בחזקת יורשי האשה שכן בעלה שהוא אחי היבם אין לו בהן אלא אכילת פירות ואינן כשלו שאינן באחריותו:

ה"ג יורשיה היורשין את כתובתה. והן יורשי הבעל חייבין בקבורתה דלעולם הבעל חייב בקבורתה תחת כתובתה:

אילולי. אי לאו דתני ר"ה מי הוי מיבעיא לן מי קוברה דליכא למימר מאחר שאין לה כתובה מהיבם שכתובתה על נכסי בעלה הראשון כדתנן בכתובות פ' האשה נאמר שאינו חייב בקבורתה וקשיא מאי ס"ד לומר כן וכי אשה שאין לה כתובה כגון שמחלה או מכרה כתובתה לבעלה וכי נאמר שאינו חייב בקבורתה הא סתם מתני' בכתובות פ' נערה משמע לעולם הבעל חייב בקבורת אשתו:

ומשני אשה. אחרת אע"פ שאין לה כתובה ראוי שיהא בעלה חייב לקברה כיון דראוי ליורשה:

ברם הכא. אבל שומרת יבם כיון שאין היבם יורש כל נכסי צאן ברזל שלה ראוי שאין היבם חייב בקבורתה אא"כ הניח בעלה נכסים כדי כתובתה אבל אם לא הניח נכסים לתשלומי כתובתה אין היבם חייב לקברה:

הלכה ד

מתני' כאשתו לכל דבר. שמגרשה בגט ולא בעיא חליצה ולא אמרי' ויבמה אמר רחמנא ועדיין ייבומי הראשונים ולא תיסגי לה בגט וכן כשגירשה אם רצה מחזירה ולא אמרי' מצוה דרמי רחמנא עליה עבד ותהא עליו באיסור אשת אח ויהא אסור להחזירה דכתיב ולקחה לו לאשה כיון שלקחה הרי היא כאשתו לכל דבר:

גמ' כיצד הוא עושה וכו'. ה"ג בתוספתא פ"ט דכתובות מי שמת והניח אשתו שומרת יבם אפי' הניח נכסים של מאה מנה אין היורשין יכולין למכור מפני שכל הנכסים אחראין לכתובתה כיצד הוא עושה כונסה ומגרשה ושוברת לו על כתובתה כלו' כותבת לו שובר על כתובתה ונראה דגרסי' בתוספתא ומגרשה ומחזירה ושוברת וכו':

לצדדין היא מתני'. או מגרשה ומחזירה או שוברת לו על כתובתה בעודה תחתיו דקסבר הא דתנן בכתובות פ' האשה החזירה הרי היא ככל הנשים ויש לה כתובה היינו שכתובתה על נכסי היבם ולא על נכסי המת:

אם חידש לה. אם הוסיף לה על כתובתה הראשונה שיש לה מאחיו המת כתובתה על נכסיו וכו' ונראה דפליג אר' יוסה:

מתני'. כתובות סוף פ' האשה מפורשת כן דאם גירשה והחזירה כתובתה על נכסי בעלה הראשון ודלא כר' יוסה ומאי קמ"ל ר"ז:

על מנת כתובתה הראשונה מחזירה. וביבמה כשמחזירה כתובתה על נכסי בעלה הראשון כמו שהיה קודם הגירושין:

ה"ג סוף עד שיכניס ויגרש ויחזיר ושוברת כתובתה כדתניא בתוספתא:

ומשני דרובא אתי מימר לך. ר"ז גדולה מזו אתי לאשמועינן דאפי' באינה שוברת כתובתה אלא שחידש לה דבר כשהחזירה כתובתה על נכסי בעלה האחרון א"נ ממתני' לא שמעינן אלא בבעל שגירש אשתו הנשואה לו כתובתה הראשונה שכתב לו הבעל הזה שגירשה והחזירה קיימת ור"ז קמ"ל אפי' ביבמה הדין כן אע"פ שהוא לא כתב לה כתובה הראשונה:

ה"ג ארוס שמת אין לה כתובה וכו'. וה"פ ארוס שמת והניח ארוסתו שומרת יבם אין לה כתובה מבעלה הראשון אע"ג דתנן בכתובות פ' אע"פ נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנישואין גובה הכל שאני שומרת יבם כיון שלא הותרה ע"י מיתתו להנשא לשוק אין לה כתובה:

שלא תאמר. זו נמי כמו שגירשה מן האירוסין ויש לה כתובה לכך איצטרך רב המנונא לאשמועינן שאין לה כתובה ל"א אתוספת כתובתה קאי ואליבא דראב"ע דסובר ארוסה אין לה אלא מנה ומאתים קמ"ל ר"ז ארוסה שומרת יבם נמי לית לה תוספת כתובתה אע"ג שלא הותרה להנשא לשוק ע"י אירוסין הללו אפ"ה אין לה תוספת לא מן הראשון ולא מן השני אם חלצה ולא תאמר דחליצה ה"ל כגט ויש לה כתובתה קמ"ל דאין לה כתובה:

הלכה ה

מתני' מצוה בגדול לייבם. דכתיב והיה הבכור:

לא רצה. הגדול לייבם:

הלכה ו

או בגדול. שהיה גדול האחים במדינת הים ותלה גדול האחין שלפנינו בו לומר המתינו לו שהוא גדול ממני:

ובחרש ובשוטה. עד שיבריאו אין שומעין לו:

עליך מצוה. אע"פ שאחיך הגדול שבמדינת הים הוא גדול ממך כיון שאתה גדול האחין שלפנינו עליך מצוה דשהויי מצוה לא משהינן:

הלכה ז

החולץ ליבמתו וכו'. בגמ' מפרש למאי קתני לה:

תוכן העניינים

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה