קרבן העדה על תלמוד ירושלמי יבמות· רבי דוד פרנקל
פרק ג · הלכה ג
מתני' ור"ש פוטר. בגמרא מפרש טעמא:
גמ' אבי המשנה. כלומר בקי בפירוש המשנה כאלו הוא הוליד':
פוטר את השניי'. אבל בראשונה מודה ר"ש דחולצת או מתייבמת:
חבורה. בני ישיבה שלמדו בחבורה הקשו על הת"ק למה יחלוץ אף לשנייה וכי יש אדם מתכוין לקנות שתי אחיות כאחת וכיון שכן די בחליצת הראשונה:
שלא עלה על דעת וכו'. דמיד שחלץ לראשונה נפטרה השנייה דחליצה קניין:
אמר ר"ח. לפני ר' מנא ופליג אר"י דאמר שחבורה הקשו על הת"ק ור"ח אמר שחבורה הקשו מ"ט דר"ש וא"ל שלא עלת וכו':
תמן. בבבל אמרו טעמו דר"ש אין זיקה נופלת למקום זיקה דזיקה ככנוסה דמיא וה"ל שניי' כאחות אשתו ופטורה מחליצה ויבום:
והוא שעבר ובעל. את הראשונה פטור' השניי' אבל עד שלא בעל אין זיקה ככנוסה ממש לפטור השניי' בלא כלום:
היך עבידא. היכי דמי כלומר מאי איכא בין ר' לעזר לרבנן דתמן:
קידושין גמורין. דלעולם שניי' פטורה מחליצ' וייבום:
בא. היבם על השניי':
ביאת ערוה. כאלו בא על אשת אחיו והולד ממנה ממזר:
אינה ביאת ערוה. דאין זיקה ככנוסה ממש לשוויי הולד משניי' ממזר:
ה"ג היה לשנייה צרה כונס או חולץ את הצרה. דאע"ג דפוטר ר"ש את השנייה מ"מ אין צרתה פטורה בצרת חייבי כריתות דמדרבנן מצריך ר"ש חליצה ואפשר אפי' מדאורייתא בעי חליצה דלא קאי לצרור בכה"ג שהשנייה גם היא נפלה לפניו לייבום וכן נראה והא דקאמר כונס את הצרה היינו בשחלץ לראשונה:
ומקיים את אשתו. היינו הראשונה:
ואסור בשנייה. דאחות אשתו היא:
הדא היא. וזו היא ששנינו לקמן פ' החולץ מותר הוא אדם באחות צרת חלוצתו שהראשונה אחות צרת חלוצתו היא שכבר חלץ לצרת השניי':
ופריך ויהא אסור בצרה. דתנן התם בסיפא ואסור בצרת קרובת חלוצתו ואיך תני שכונס הצרה כשחלץ לראשונ' הא צרת השנייה היא צרת אחות חלוצתו:
אלו ביקש לבעול את הצרה עד שלא כנס וכו'. לא דמיא לצרת קרובת חלוצתו דעלמא קודם החליצה נאסרה לו משא"כ כאן צרת השנייה מותרת לו קודם שכנס הראשונה דקסבר צרת אחות זקוקתו שריא:
בתחלה הוא מותר ובסוף. כשנשא הראשונה יהא אסור בתמיה:
אם אומר וכו' ל"ג הכא ואגב שיטפא דסוגי' דלעיל בפרקין נכתב כאן. תמן. לקמן בפרקין תני שלשה אחין נשואין ג' נשים נכריות ומת אחד מהן ועשה בה השני מאמר הרי אלו חולצות ולא מתייבמות רש"א מייבם לאיזו שירצה וחולץ לשניי' אבל ייבומי תרווייהו לא דדלמא יש זיקה וה"ל שני יבמות מבית אחד ייבומי חדא ואיפטר אידך לא דדלמא אין זיקה ככנוס' וה"ל שתי יבמות הבאות משני בתים אלמא מספקא ליה אי ככנוסה דמיא אי לא:
והכא הוא אמר הכין. דשנייה פטורה מן החליצה ומייבום אלמא קסבר זיקה ודאי ככנוסה דמיא:
עד אנא תמן. כשהייתי בבבל שמעתי פירוקא לקושיא זו:
ה"ג תמן זיקת שני יבמין אינה זיקה ואין זיקה נופלת למקום מאמר ברם הכא זיקת יבם אחד ואין זיקה נופלת למקום זיקה. וה"פ התם בנכריות כשמת הראשון היו עליה זיקת שני יבמין ואינה זיקה ממש אלא שאין זיקה נופלת למקום מאמר דמספקא ליה לר"ש אי מאמר קונה או אינו קונה הלכך מותר בבעלת מאמר ממ"נ אי מאמר קונה אשת שני הוא בועל ואי אינו קונה אשת ראשון הוא בועל ושנייה צריכה חליצה דלמא אין מאמר קונה וה"ל אשת ראשון ואינה פוטרת השנייה אבל הכא בשעה שנפלה לא היה עליה אלא זיקת יבם אחד שהרי אסורה להשני משום ערוה ואין זיקה נופלת למקום זיקה וזיקת השנייה כמאן דליתא דמיא דלא עדיפא מזיקת הראשונה:
מה איכפלין וכו'. כלומר מעיקרא ל"ק דר"ש אדר"ש דמאי שייכא אחיות לגבי נכריות דהתם מדאורייתא מיבמי חדא ומיפטר חדא ומדרבנן הוא דאסור גזרה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות משני בתים חדא מיבמה ואידך מיפטרא בולא כלום אבל הכא באחיות מדאורייתא השנייה פטורה דיש זיקה וככנוסה דמיא:
אין. אם אתה רוצה להקשות דר"ש אדר"ש תיקשי מהא דאר"ז בשם רב ששת:
תני תמן. לעיל פ"ב תנן שני אחין ומת אחד מהן וייבם השני את אשת אחיו ואח"כ נולד להן אח ומת הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו ושנייה משום צרתה עשה בה מאמר ומת שנייה חולצת ולא מתייבמת רש"א מייבם לאיזו שירצה וכו' ותני עלה רב ששת רש"א שתיהן אסורות וצריכין חליצה:
מחלפא שיטתיה דר"ש. קשיא דר"ש אדר"ש:
תמן הוא אומר שתיהן אסורות. וקשיא ממ"נ אי מאמר קונה שתיהן מותרות וכו' כדפריך הש"ס לעיל פ' כיצד ומסיק התם טעמא דר' שמעון משום זיקה וזיקה לר"ש קונה ומשיירת וקשיא איך קאמר כאן שתיהן מותרות שהראשונה חולצת או מתייבמת והשנייה פטורה מן החליצה ומן הייבום וע"כ לומר דהשנייה פטורה דזיקה ככנוסה דמיא ולא משיירה כלום: