קרבן העדה על תלמוד ירושלמי חגיגה· רבי דוד פרנקל
פרק ב · הלכה ד
מתני' יום טבוח. שחיטת עולות ראייה של י"ט לאחר השבת שאין קריבין לא בי"ט ולא בשבת ועצרת יש לה תשלומין כל שבעה כפסח:
אין לה יום טבוח. אינה צריכה יום טבוח שמותר להקריבו בי"ט וב"ה לטעמייהו דאמרי מביאין שלמים ועולות בי"ט:
אין כה"ג מתלבש בכליו. נאים שלו ביום טבוח של עצרת שאחר השבת כדי שלא יתנאה באותו היום שיבינו הכל שאין היום יום טוב:
שלא לקיים דברי. הצדוקים שהיו אומרים עצרת לעולם אחר השבת מדכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת והן אומרים ממחרת שבת בראשית וא"כ לעולם עצרת באחד בשבת וחכמים השיבו כדאיתא בבבלי במנחות:
גמ' אלא יומה הוא טבוחה. שבערב יום טוב עצמו הוא שוחט קרבן ראייתו וכדפרישית במתני' הא בית שמאי אומרים וכו'. כמו גופא בית שמאי אומרים וכו':
ואין כהן גדול מתלבש בכליו. לבית שמאי אם כשחל עצרת בערב שבת אין כהן גדול מתלבש בכליו באחד בשבת שהוא יום הטבוח מקל וחומר:
בשעה שיש שם שלמים ועולות. כגון שחל עצרת בשבת מקריבין שלמי חגיגה ועולת ראייה בא' בשבת תנן במתני' שאין כהן גדול מתלבש בכליו:
בשעה שאין שלמים ועולות כדברי ב"ש. כגון שחל בע"ש דמודים ב"ש שמקריבין שלמים בי"ט:
וחג הקציר וגו'. משמע שהוא קוצר ביום החג:
את חוגג ושובת. שהוא י"ט:
ובלבד שיבלים לעיסתו. וגו' תו' ובלבד שיכלם לעיסתו וה"פ הא דקאמרת שביום שהוא חוגג קוצר דוקא מה שהוא לצורך אכילתו היום אבל לקצור ולהניח אסור דביום שמביא קרבן אסור בעשיית מלאכה לצורך ימים אחרים:
להן אינש. אותו אדם שנדר להביא עצים וביכורים כגון שאומר הרי עלי עצים למזבח ושני גזירים למערכה:
אסור בהספד ותענית וכו'. מפני שי"ט שלו הוא:
הא בה"א. כמו גופא בה"א וכו':
עורות. של עולות שמקריבין ביום טבוח למי מן המשמרות הם דאם הקריבום בי"ט פשיטא שהם של כל המשמרות בשוה כדתנן סוף סוכה:
של כל המשמרות. שהרי של כלן היו ובשביל שנדחה הקרבן לא נדחה זכותן של אותו משמר שזמנו בשבת זו:
ה"ג ואית אמר וכו'. וה"פ ואיכא דאמרי דלאו רבי טבי בשם ר"י אמר דפליגי בה ר"י ורשב"ל אלא סתמא קאמרו דפליגי בה ר"י ורשב"ל:
מה החדש וכו'. דאמרה תורה מנה ימים וקדש החדש למנויו מונים ל' יום ומקדשין יום א' אף עצרת מונין נ' יום ומקדשי' יום א' ולא שבעה:
שאם לא חג וכו'. ודאי מצותו אינו אלא יום אחד אלא דלהכי נקרא חג שבעות שיש לו תשלומין כל שבעה:
מתלבש בכליו. בח' בגדים:
לא היה עושה. הכה"ג כן שיהא מקריב קרבנות היום ומתלבש בח' אלא בשבתות וי"ט מפני כבוד היום:
הציץ מרצה. כשהוא על מצחו של כה"ג אבל אם אינו על מצחו אינו מרצה:
אפי'. כשהציץ מונח בזוית מרצה:
מ"ד הציץ מרצה על מצחו. דוקא טעמא מדכתב והיה על מצחו תמיד משמע דוקא עודהו על מצחו הוא דמרצה:
מן הדא דיה"כ. שאינו על מצחו בשעת עבודה לפני ולפנים דאינו נכנס בבגדי זהב ואפ"ה מרצה אם באו בטומאה דקי"ל כל קרבנות ציבור הקבוע להם זמן באין בטומאה:
מסייע לר"י בר' בון. דאמר בכל יום היה כה"ג מתלבש בכליו כדי לרצות על קרבנות ציבור:
מסייע לר' עוקבה. דלא היה מתלבש בכל יום ואפ"ה מרצה: