קרבן העדה על תלמוד ירושלמי חגיגה· רבי דוד פרנקל
פרק א · הלכה א
מתני' הכל חייבין בראיה. בגמ' מפרש:
חוץ מחש"ו. דלאו בני דיעה נינהו ופטורין ממצות:
החיגר והסומא. כולה יליף מקראי בגמרא:
ומי שאינו יכול לעלות ברגליו. מירושלים לעזרה ובגמ' מפרש לה:
איזו קטן וכו'. אבל מכאן ואילך אע"פ שאינו חייב מן התורה הטילו חכמים על אביו לחנכו במצות:
שלש רגלים. הראוי לעלות ברגליו חייבו הכתוב וכיון דגדול פטור מן התורה קטן נמי לאו בר חינוך הוא:
גמ' מתני'. דתנן הכל חייבין בראייה חוץ מחש"ו וכו':
בראיית קרבן. להביא קרבן לעזרה הוא דפטורים כל הנך השנויים במשנתינו:
אבל בראיית פנים. לבוא אל העזרה להראות לפני המקום:
אפילו קטן חייב. דילפינן מהקהל כדמסיק:
ואין קטן גדול מטף. בתמיה וכיון דטף חייבין בהקהל כ"ש קטן וה"ה בראייה חייבין:
והקבילו. פני ר"י בבקיעין שהיה יום טוב וחייב האדם להקביל פני רבו כדי לכבדו:
הכל תלמידך. ואין לנו לדבר בפניך:
מי שבת שם. כלומר מי דרש היום:
הואיל והאנשים או ללמוד וכו' טף למה באו. הלא מבלבלים כוונת האנשים והנשים:
דתנינן תמן. בפ"ק דסוטה:
מיכן. מדתנן יש זכות תולה למים המרים מכאן אמר בן עזאי דחייב אדם ללמד את בתו תורה וראב"ע אמר דלא באו הנשים ללמוד אלא כדי לשמוע איך יקיימו המצות:
עד כדון. עד כאן לא שמעינן למעט מלמען ישמעון אלא המדבר ואינו שומע:
חרש שומע ואינו מדבר. מניין דפטור:
למען ילמדון. המ"ל וכתיב ולמען ילמדון וא"ו יתירא למעט שומע ואינו מדבר:
הדא אמרה. מהכא שמעינן דכללים דתני ר' במתני' לאו דוקא:
דתנינן תמן. בפ"ק דתרומות חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום וכו' חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר:
וסברין מימר. ואילו הכא בראייה אנו סוברין דמדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר הוה חרש ואפ"ה תני במתני' חרש סתם:
ה"ג שומע ואינו מדבר חרש. וכ"ה בתרומות וביבמות:
ותנינן. סתמא דש"ס מייתי סייעתא לדר' יונה מהא דתנן בפ' מצות חליצה:
אר"י. לכך חליצת חרשים פסולה לפי שאינן יכולים לומר וכתיב ועמד ואמר וענתה ואמרה וש"מ דשומע ואינו מדבר נמי סתם חרש קרי ליה וקשיא מתני' דתרומות דתנן חרש שדיברו וכו' אלא ודאי כללי דר' לאו דוקא וכר' יונה:
שתי כתונות לכל א' וא'. דכתנות לשון רבים דמשמע וכדמסיק ושמעינן שיהו כפולין:
למאה בני אהרן תעשה כתנות. כלומר אכתונת דעלמא קאי ובהרבה כהנים משתעי קרא אבל לכהן א' אין עושין אלא כתונת אחד שאין חוטיו כפולים:
והכא. גבי הקהל כתיב תקרא וגו' וילפינן ראייה מהקהל:
אתה הראית לדעת. אין ראייה אלא לבר דעת:
וקטן שומע וקטן מדבר. בתמיה וכיון שאינו שומע ואינו מדבר אע"ג שיכול לרכוב על כתיפו של אביו יש לנו למעטו כמו דממעטינן חרש:
ופריך ויימר. או נאמר זכורך לרבות החרש והקטן:
ומשני למען ישמעון וגו'. כלומר הא כתיב למען ישמעון וגו' למעט חרש:
מאחר שכתוב אחד מרבה וכו'. כל זכורך ריבויי' הוא ולמען ישמעון מיעוטא הוא:
שהוא ראוי לבא לאחר זמן. לכשיגדל יחייב:
א"ל איתא חמי. בוא וראה:
יציבא בארעא וכו'. משל הוא בעה"ב למטה והגר למעלה למעלה וה"נ חרש גדול פטור חרש קטן לא כ"ש:
אר"י. אין זה ק"ו שבדין היה לפטור הקטן שהוא פטור מכל המצות כמו החרש אלא גזירת הכתוב הוא כל זכורך לרבות הקטן:
ה"ג הייתי אומר אפי' קטן חרש יהא חייב וכו'. וה"פ כיון דחידוש הוא אין לחלק בריבוי או דזכורך וראוי לחייב אפי' חרש קטן:
ומשני הוי צורכה וכו'. הרי דצריכין להא דאר"י לעיל דלכך מרבינן קטן ולא חרש כיון דקטן בא לכלל חיוב א"כ אין לרבות חרש קטן שאינו בא לכלל חיוב:
בטומטום שנקרע בי"ט ראשון ונמצא זכר. שהוא חייב בראייה דזכר מעליא הוא:
מה פליגין. כי פליגי:
בשאר הימים. שנקרע בשאר ימי החג:
ה"ג חזקיה אמר את שהוא חייב וכו' אינו חייב בשני וכן א"ר יוחנן כל ז' תשלומין לראשון. שהרי יום אחד עשה הכתוב עיקר דכתיב תחוגו אותו וימים שלאחריו יעשו תשלומין לו:
פסח שני תשלומין לראשון. ואם לא חזי בראשון ולא עשה את השני פטור:
כל ז' חובה. אין לך יום שאין חובתו תלויה בו בעצמו למי שלא נראה בימים שלפניו:
מה נפיק מן ביניהון. מאי בינייהו:
גר שנתגייר בשאר ימי החג. ובראשון עכו"ם הוה:
ה"ג ע"ד דחזקיה ור"י פטור ע"ד דר"ה חייב:
אף בטמא כן. אף בטמא שנטהר בשאר ימות החג פליגי:
אמר ר"י. לא פליגי:
תמן. גבי טומטום ראוי היה אף ביום הראשון שהרי למפרע זכר היה אלא שחסר לו הקריעה ולא היתה המניעה אלא ברצונו:
ברם הכא. אבל כאן בטמא גברא הוא דלא חזי אף רב הושעי' מודה דאינו עושה בב':
תמן תנינן. בפר"א דמיל':
ה"ג ספק ואנדרוגינס מה אמר כא רבי יהודא. מה אר"י הכא לעניין מצות ראייה באנדרוגינוס כיון דשמעינן ליה דמחללין עליו את השבת א"כ מסתמא דלזכר ודאי משוית ליה מי מחייב במצות ראייה או לא:
נישמעינה מן הדא. כמו תא שמע:
אף הסומא. אמתניתין דחגיגה קאי ואמר אף הסומא פטור מן הראייה:
ולית בר נש וכו'. ואין אדם אומר אף אלא א"כ דהוא מודה בדברי הראשון ש"מ דר"י מודה דאנדרוגינוס פטור מן הראייה:
ופריך מחלפה וכו'. קשיא דר"י אדר"י:
תמן הוא אמר פרט. גבי ראייה אמר זכורך למעט אנדרוגינוס:
הכא אמר. גבי מילה כל זכר לרבות אנדרוגינוס:
ומשני ר"י ורבנן וכו'. ורבנן דרשי ערל. דכתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה וגו' וקשיא זכר ל"ל לכתוב רחמנא ערל לחוד אלא ללמדך עד שיהא כולו זכר לאפוקי אנדרוגינוס ור"י דרש זכר לחוד משמע כולו זכר וערל ל"ל אלא ללמדך דאפי' מקצת ערל חייבין עליו כרת:
יראה כל זכורך. אל פני האדון ה':
דכתיב ושמחת. וחולה אע"פ שהוא יכול להלך מ"מ נפשו עגומה עליו:
דכתיב רגלים. וכיון שהוא זקן אינו יכול להלוך:
קורא אני עליו רגלים. ופטור:
כתוב אחד אומר כל זכורך. לחייב קטנים:
טול בינתים. קח הממוצע לריבוייא ואיזו קטן שהוא יכול לרכוב וכו':
ופריך ואפילו קטן. שבקטנים יכול לרכוב על כתיפו של אביו:
יצא. ל"ג:
אלא את שהוא רואה כתפו של אביו. והוא מפסע רגליו ורוכב על כתפו וזהו קטן שיש בו דעת קצת:
טול בנתיים את שהוא יכול לאחוז וכו'. דב"ה סברי זהו הממוצע אבל יודע לרכוב אינו בכלל רגלים כלל:
ולענין טהרות. כגון שהוא טמא ואין אנו יודעין אם נגע בטהרות או לא:
ספיקו כפיקח. דקטן ממש ספיקו טהור דה"ל כאין בו דעת לישאל אבל כשהוא גדול שהוא תופס ביד אביו ספיקו טמא:
ספיקו כחרש. וטהור דעדיין קטן הוא:
ברם הכא. אבל כאן בראייה לעולם חייב דכל זכורך משמע ריבוייא אפילו בכה"ג חייב:
איכן היה. חיוב ראיית פנים:
ואין טמא מת נכנס להר הבית. בתמיה הא טמא מת מותר ליכנס להר הבית אלא ודאי שהחיוב הוא לראות בעזרה:
מאיכן את מודד. הא דתנן במתני' מירושלים להר הבית מאיזה מקום מירושלים הוא מתחיל למדוד מחומות ירושלים או מן בתי ירושלים:
מן השילוח. שם נהר והוא היה באמצע ירושלים:
מהו לבריא. לשלח חגיגתו ע"י אחר:
ופולפסין הוא בעל פוליפס והוא חולי ריח הפה או החוטם:
ושאינו ראוי לבוא וכו'. והטמא אינו ראוי לבוא עם חביריו:
או חילוף. אברייתא פריך איפכא מסתברא:
דכתיב בבוא כל ישראל לראות. והיינו שריחן רע ומאוסין ואינן ראויין לעלות עם חבריהם:
חזר ר' שמי. ואמר דמלבד דמסתברא איפכא למידרש אלא דקשיא נמי לפי לשון הברייתא דמובאת שמה אין למעט מוכי שחין דהא עכ"פ יכולים לבא שמה לבדן הלכך אי אפשר למעט אותן אלא מבבא כל ישראל:
הראוי לבא. בעצמו מביא קרבן חגיגה בי"ט ויותר נראה דגרסינן הראוי ליראות:
אפי' לאחר מיתה. כגון שמת לאחר ל' יום שכבר הגיע זמן חיובו חייב לפדותו:
והכא נמי לא יראו וכו'. אפילו לאחר מיתה ופליג אר' אילא:
דתנינן תמן. פ"ג דקינין:
האשה. יולדת:
במופרשת. שהפרישתה מחיים ואשמעינן דקריבה לאחר מיתה אבל לא הפרישתה לא אשמעינן תנא לכוף את היורשין להקריבה שלא נתחייבו הנכסים:
אפילו אינה מופרשת. מחייבין היורשים להקריבה דקסבר שיעבודא דאורייתא:
מה אנן קיימין. במאי עסקינן:
אם בשירשו קרקע. בהא אמר שמואל במופרשת דוקא בתמיה דודאי מודה שמואל דאפילו באינה מופרשת חייבין היורשין להביאה:
מה נפיק מן ביניהון. א"כ במאי פליגי. ומשני ירשו קרקע פליגי:
ה"ג ע"ד דשמואל לתבוע תובעין וכו'. אפי' ירשו קרקע סובר שמואל דתובעין מהן אבל אין ממשכנין אותו:
ירשו מטלטלין. ובירשו מטלטלין פליגי: