קרבן העדה על תלמוד ירושלמי גיטין· רבי דוד פרנקל
פרק ט · הלכה ט
מתני' מעושה. בחזקה:
בישראל. אם אנסוהו כדין כל הנך דכופין אותו להוציא:
ובעכו"ם חובטין אותו. על ידם ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך ונותן הגט על פי דייני ישראל:
גמ' פסול וכו'. הא דתנן במתני' בעכו"ם פסול היינו שהגט פסול וצריכה גט אחר מ"מ ריח הגט יש בו ופסולה לכהונה א"נ לא קאי שמואל אמשנתינו דוקא אלא כל היכא דתנן במתני' פסול פוסל לכהונה:
אין מעשין. אין כופין להוציא:
אלא לפסולין. נשים הפסולין לו לנשאן:
אלא כגון אלמנה לכה"ג. וקס"ד דוקא הני דאיכא איסורא דאורייתא אבל איסורא דרבנן לא:
ופריך והא תנינן יבמות פ"ט שניות כופין אותו להוציא וקשיא לשמואל:
ומשני לא כגון אמר שמואל. משמע כל שיש בו איסורא אפי' איסור דרבנן נמי כופין לאפוקי נשא אשה ושהה עמה עשר שנים דליכא איסור בנישואיה:
והא תנינן. כתובות פ' המדיר:
יעמיד פרנס. שליח שיפרנסה:
יוציא ויתן כתובה. קס"ד ה"ה דכופין:
ומשני שמעט שהוא מוציא. מבקשין ממנו שיתן גט:
שמענו שכופין. בתמיה אלא כל שאין עברה בנישואיה אין כופין אותו להוציא:
ישראל דעישו כמעשה עכו"ם. כלומר שלא כדין פסול:
ובאומר איני זן ואיני מפרנס. ה"ל שלא כדין ואם כפאו ישראל בשביל כך פסול:
ועכו"ם שעיסו כמעשה ישראל. דהיינו כדין כשר ואפי' עיסו אותו בשביל שאמר איני זן ואיני מפרנס הוה כדין:
וכופין. להאומר איני זן ואיני מפרנס בתמיה:
א"ל ועדיין את צריך לשמוע דין זה פשיטא דכופין השתא מפני ריח רע תנן כתובות פ' המדיר דכופין להוציא מפני מזונות שהוא חיי נפש לא כ"ש דכופין: