קרבן העדה על תלמוד ירושלמי גיטין· רבי דוד פרנקל
פרק ו · הלכה ו
מתני' כל השומע את קולו. ופירש שמו ושם עירו:
רצה לשחק בה. הואיל ולא אמר תנו:
מעשה בבריא. חסורי מחסרא והכי קתני ואם הוכיח סופו על תחילתו הרי זה גט ומעשה נמי בבריא וכו':
גמ' והן. הא דתנן במתני' מי שהיה מושלך בבור וכו' דסומכין על דבריו והוא שראה צל אדם כשאמר דאל"כ חיישינן שמא שד הוא:
תמן תנינן. פ' בתרא דיבמות:
ומשיאין ע"פ בת קול.ששמעו קול צווחה פלוני מת:
הדא דתימר. לא אמרן דצריך לראות בבואה של אדם אלא בשדה אבל בעיר לא חיישינן לשד הלכך אפי' לא ראה צל אדם סומכין עליו:
ואר"י והוא שראה בוביה של אדם. ובור משמע לי' שהי' בעיר:
ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחתו. מהו מי אמרי' רגלים לדבר כיון שאמר כתבו לאשתו גט ועלה לגג מסתמא מעצמו נפל והוכיח סופו על תחלתו או דלמא לא סמכינן באשת איש ארגלים לדבר והוי גט מספק:
נשמעינה מן הדא. תא שמע:
אם לאלתר נפל. מיד לאחר שעלה על הגג ה"ז גט:
וההן על אתר. והאי לאלתר ספק הוא דהשתא דקא' רשב"ג. אם לאחר זמן אינו גט דאמרי'.השתא הוא דנתן דעתו ליפול א"כ לאלתר נמי ספק הוא שהרי היה קצת שהות בינתיים וניחוש שמא מתחלה לא היה דעתו להפיל עצמו מן הגג וצריך לומר תנו אלא ודאי מפני שרגלים לדבר ה"נ בספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפו ה"ז גט:
שחטה. לבהמה וחישב בשעת שחיטה לזרוק דמה או להקטיר חלבה לע"ז אבל השחיט' עצמה לא היתה לע"ז דאם כיון לע"ז בשחיטה עצמה דברי הכל אסורה דהוי זבחי מתים:
פוסלת. ואסורה בהנאה דמחשבין מעבודה לעבודה:
והתנינן. חולין פרק ב' השוחט לעכו"ם שחיטתו כשרה דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן ור"א פוסל הואיל והבהמה של עכו"ם היא אע"ג דהשוחט ישראל כיון דהבהמה הוא של העכו"ם דסתם מחשבתו לע"ז פסולה ואר"י ה"נ דלא מהני מחשבת בעלים אלא הכל הולך אחר העובד:
מה אם במקום שהמחשבה פוסלת בד' עבודות. שחיטה קבלה הולכה וזריקה דהיינו במוקדשין דכתיב לא יחשב קרי בי' לא יחשוב בשעת שחיטה לאוכלה ביום השלישי כי פיגול יהיה אם חישב באחת מאלו על מנת לאכול הזבח חוץ לזמנו פיגול הוא אין הכל הולך אלא אחר העובד דכתיב המקריב לא יחשב והיינו הכהן שהוא המקריב פוסל במחשבת פיגול אבל לא הבעלים מקום שאין מחשבה פוסלת בד' עבודות אלא בשתי עבודות בשחיטה וזריקה והיינו בחולין לענין ע"ז שאין המחשבה פוסלת בהן אלא בשחיטה וזריק' דהני כתיבין אבל קבלה והולכה לא כתיב בהו אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר העובד:
ופיגול ונותר המחשבה פוסלת. מעבודה לעבודה ה"נ בחולין תהא המחשבה פוסלת מעבודה לעבודה דהא ר' יוסי יליף חוץ מפנים:
ה"ג א"ל פגול ונותר המחשבה פוסלת וכו'. כלומר לקולא איכא למילף חוץ מבפנים מק"ו דר' יוסי אבל לחומרא לפסול בחוץ מעבודה לעבודה ליכא למילף חוץ מפנים דארבע עבודות יוכיחו דפסלו בפנים ובחוץ אינן פוסלים אלא שתים מהם שחיטה וזריקה:
לא לאיסור. משום כבודן של חכמים דפליגי אדרשב"ג וסברי לא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו:
ולא להיתר. משום כבודן של רשב"ג. דאמר אמרינן הוכיח סופו על תחלתו והכא דזרק דמה לע"ז אמרינן מסתמא בשעת שחיטה היתה כוונתו לכך ואסור':
זאת אומרת לא חשו. לדרשב"ג אלא מפני כבודו דאל"כ היה להם לאסור בפירוש שלא יבואו לידי מכשול:
לא היה להן להורות. בתמיה הא חכמים פליגי עליה לא היה להן לחוש לכבודו דרשב"ג ולהורות כרבנן א"ו מסתבר להן דברי ר"ג לכך חשו לדבריו: